מאת פרופ' צבי בנטואיץ, היו"ר הנכנס של רופאים לזכויות אדם.

קשה שלא להשוות את מה שקרה אתמול בים מול עזה לפרשת "אקסודוס 1947" לפני 53 שנים. הייתי ילד כאשר כל זה קרה אך עדיין חיות בעיני התמונות המזעזעות של השתלטות הצי והצבא הבריטים ה"אדירים" על אוניית המעפילים הרעועה והמסכנה, העמוסה באלפי מעפילים, ואח"כ גרושם חזרה למחנות העקורים בגרמניה! "אקסודוס" ניסתה לפרוץ את המצור הימי שהטילו הבריטים על ארץ ישראל במטרה למנוע עליית יהודים-פליטי מחנות ההשמדה לארץ. ואילו הממשלה הבריטית, באטימות רגשית כמעט בלתי נתפשת, בחוסר תבונה מדינית בסיסית ובעיקר בחוסר הערכה לכוח השפעתה העצום של העיתונות העולמית, בחרה למצות את כוס התרעלה שהיא הכינה לעצמה עד תום. כאילו שהתמונות והכתבות על ההשתלטות האלימה של כוחות הצבא והצי הבריטים על האונייה העלובה לא הספיקו, המשיכו הבריטים בגרוש מן הארץ ואח"כ בגרוש לגרמניה-מקום משם הגיעו כל הפליטים ניצולי השואה. במאי מוכשר במיוחד לא יכול היה לביים מחזה מוצלח יותר ובעל השפעה רבה יותר.  ואכן, הפרשה יצרה באמצעות העיתונות והמדיה גלים עצומים של מחאה בכל העולם החופשי ובמיוחד בארה"ב, ולחצים שהופנו בראש וראשונה כנגד הממשלה הבריטית. למרות שקשה להעריך זאת בדיוק כיום, היתה לפרשה השפעה מכרעת על החלטת ועדת האו"ם שדנה אז בפתרון לבעיית ארץ ישראל, להמליץ על החלוקה לשתי מדינות, ועל הסתלקותם של הבריטים מארץ ישראל.

מלכתחילה חשבו הבריטים שמניעה בכוח של עלייה לארץ תצלח. ומשלא הצליחו במעט כוח בחרו להשתמש ביותר כוח, ששיאו בפרשת אקסודוס. מנגד עמד הישוב היהודי, שבסה"כ מנה אז 600.000 איש, ושהיה נחוש לפרוץ מצור זה בעיקר בכוח האמונה בצדקת המאבק ובתחושה של מלחמת דוד מול גוליית. קשה לפיכך שלא לערוך השוואה בין המאבק הלאומי הפלסטיני לעצמאות והמאבק סביב המשט לעזה, גם אם הוא מיוצג ע"י ממשלת החמאס שנואת נפשנו, לבין מאבקנו אנו בבריטים בזמנו. ברור שלא ניתן להשוות בין פליטים ניצולי שואה לבין הנוסעים במשט הבאים בנוחיות וברווחה יחסיים. אבל מעבר לכך, מדובר בשני המקרים במאבק לעצמאות ובכוחות הנאבקים בו בכוח עדיף ובהטלת מצור. קשה גם שלא לזכור, שגם לצדנו אז עמדו לוחמי חופש וזכויות אדם, מלבד כוחות פוליטיים שניצלו אז את המצב לטובתם, כמו חלק ממדינות אירופה ובודאי ברית המועצות לשעבר. נהוג לומר במקומותינו ש"אין ללמוד מן ההיסטוריה" וש"אין מקרה אחד דומה למשנהו". זאת היא איוולת שמנציחה את עצמה, שכן בודאי ובודאי ניתן ללמוד מן ההיסטוריה. למרות שאין כל ערובה לכך שמי שמנסה ללמוד מן ההיסטוריה לא יחזור על אותן טעויות, ראוי לומר שניסיון ללמוד מלקחי העבר עשוי להקטין הסיכוי לחזור על אותן טעויות.

 
איני מקנא כלל בחיילים וביחידות שהצטוו להשתלט על אניות המשט ונקלעו שלא ברצונם למצב בלתי נסבל בעליל. אבל איני יכול שלא להזדעזע, כמו בודאי רבים אחרים בארץ ובעולם, מן התוצאות הקטלניות של מהלך זה. עשרה אנשים לפחות קפחו את חייהם, והם אינם חיילים או טרוריסטים מתאבדים. סביר לצפות שבימים הקרובים יתנוססו תמונות של כמה מהם או כולם, ובודאי חלק מהם ימצאו כאנשים רגילים ואפילו לוחמים לזכויות אדם ממש כמו רבים מאתנו. האם אומנם לא היתה ברירה אלא לפתוח באש חיה? האם פסו האמצעים הקלים יותר לפיזור הפגנות ולהשתלטות על קהל אלים? האם לא נעשה שוב שימוש קל מידי באש חיה? האם היה קורה כדבר הזה בניסיון להשתלט על "עמונה" אם היו המתנחלים חוזרים על יישובה מחדש? קשה גם שלא להיזכר באירועי אוקטובר 2000 והקלות בה נהרגו למעלה מעשרה מפגינים ערבים ישראלים. 

לדאבוננו לא נראה שמישהו ממנהיגינו עומד להכיר בטעות ובאיוולת שביסוד המהלך הזה אשר בראש וראשונה יפגע בנו. יתר על כן, דומה שאנו חייבים לעבור את כל "מכות מצרים" בטרם נבין שאין לפתור בעיות מדיניות בכוח. אין תחליף להדברות ולהסכמה גם עם אויבינו המושבעים. הרג חפים מפשע לא רק אסור, הוא גם בומרנג נגדנו. ישראל לא תוכל להמשיך בכליאתם של מליון וחצי תושבים בעזה, למנוע אספקה מלאה של מוצרי מזון, לספק להם מים במשורה, ולהגביל גם עזרה רפואית חיונית, חרף ההצהרות החוזרות אודות העדר "אסון הומניטרי", ולצפות שכל העולם, ובמיוחד העולם הערבי, יסכים לכך ויקבל אמצעים אלה בשלווה ונחת. האור היחידי שיש אולי בפרשה הזאת הוא שאולי "יצא מתוק מעז" – הלחץ על ישראל ובידודה רק יגברו עוד יותר, ויביאו את מנהיגינו להבין סוף-סוף שהדרך הנלוזה הזאת מיצתה את עצמה ויש לשנות כיוון. גם ג'ורג' השלישי הבין לאחר מצעד האיוולת שלו, שיהיה עליו להידבר ולוותר למתקוממים נגדו באמריקה ולהסכים לעצמאותה.