בשקט בשקט קבע השבוע בית הדין לעבודה שהנהלת חיפה כימיקלים תתחיל בתהליך גישור עם העובדים השובתים. קשה להאמין שההנהלה, שרק לפני חודשיים אמרה ש"לא יהיה גישור ולא כלום", היתה מבקשת גישור גם עכשיו, אלמלא ריחף מעל לראשה איום הדיון המתקרב בתביעת הפיצויים בסך 3 מיליון שקלים, שהגישו נגדה העובדים. אפשר, עם זאת, להבין את יראתה מהגישור, אז ועכשיו.

שביתת עובדי חיפה כימיקלים היא אולי הסמלית מבין כל השביתות שפרצו בשנים האחרונות. לא רק משום שהיא אחת הארוכות שהיו בתעשייה (מ-1 במאי השנה, בסך הכל 72 יום) מאז השביתה הקודמת, שנמשכה חצי שנה, אלא משום שהיא נושאת על כתפיה הצרות אחריות להכרעה אפשרית בשאלה העקרונית ביותר של יחסי העבודה במשק: עבודה מאורגנת לעומת הפרטת העבודה וכבוד האדם.

לא במקרה רחוקה השביתה הזאת מעין התקשורת. כל הגורמים, פרט לעובדים, מעוניינים בהשתקתה. מארגניה – ובעיקר העובדים הוותיקים החתומים על החוזה הקיבוצי – משלמים עתה מחיר כבד על התעקשותם לנהל מאבק על מה שמצטייר בקרב רוב הציבור כקרב אבוד, ואילו ההסתדרות, שב-96' הפקירה את העובדים וחתמה על הסכם עם המעבידים מאחורי גבם, יישרה קו עם התעשיינים. העובדים קיבלו החלטה קשה ואמיצה ופנו לארגון "כוח לעובדים" שייצג אותם, ומאותו רגע ואילך הם סומנו כסרבנים אלימים, אף שכל מה שהם עושים הוא מימוש זכות יסוד של שביתה בעקבות משא ומתן שהגיע למבוי סתום.

לא רק מפני שהעזו לעזוב את ההסתדרות מטילים 250 העובדים השובתים פחד בלב ראשי המשק, אלא, ובעיקר, בגלל דרישתם לבטל את המודל האומלל שנולד בעקבות הכישלון ב-96'. מודל זה, שנועד "להרדים" קבוצה קטנה יחסית של ותיקים באמצעות הותרת ההסכם הקיבוצי אתם על כנו ויצירת הסכמים גרועים עם כל השאר – מחלק את העובדים לכמה קבוצות. הקבוצה הראשונה, העומדת ממילא לפני הכחדה כי כל חבריה מתקרבים לפרישה, מכונה עובדי דור א'. אחריהם באה קבוצת דור ב', שתנאי העסקתה גרועים בהרבה (בכימיקלים משתכרים עובדי המשמרות, הנשחקים והמסתכנים ביותר, מחצית מהמקבילים להם בקבוצה הראשונה). אחריה העובדים בחוזה אישי, ובקצה, למטה למטה, עובדי הקבלן. מודל זה הפך מאז לפופולרי ביותר בתעשייה ובמקומות עבודה נוספים.

השיטה בתעשייה פשוטה, ועיקרה פיצול בשתי זרועות. זרוע אחת מפצלת מפעלים ומתקני ייצור לאתרים שונים וחברות-בנות, וכך מפוררת את המושג "מקום עבודה" ומפזרת את האחריות הניהולית. במסגרת ההפרטה הגורפת של העבודה בישראל, שזכתה לשם המכובס "הגמשת שוק העבודה", נשארו רק כ-20% עובדים מאורגנים במשק, לעומת כ-80% בשנות ה-80. ההיגיון הניאו-ליברלי, הפועל בכל המישורים – ממקום העבודה ועד ל"הישרדות" – הופנם. ישראל נמצאת במקום השני אחרי יפאן במדד שעות העבודה. משנה לשנה עובדים כאן יותר, משתכרים פחות ומסוגלים לקנות פחות בשכר המצטמק.

לנוכח המכבש הזה, עוצמת השביתה בכימיקלים טמונה בסולידריות המרשימה שהפגינו עובדי דור א' עם חבריהם. הם, המפסידים העיקריים מהשביתה, מסרבים לחזור על הטעות שעשו ב-96', ודורשים עכשיו תנאים שווים לכולם ואמנה ידידותית לסביבה.

וזה מה שהכי מפחיד את ההנהלה, ההסתדרות, התעשיינים והממשלה. כי השובתים מנהלים מאבק לא כלכלי, אלא עקרוני, על כבודם כעובדים וכבני אדם. הם הבינו שדמוקרטיה שנעצרת בשערי המפעל ומפנה את השטח לדיקטטורת ההון, איננה דמוקרטיה. הם הבינו גם שאם יצליחו תתפשט הצלחתם בכל התעשייה, והחיבור המהודק הסתדרות-תעשיינים ייפרם. ואם ייכשלו, לא יעמוד עוד דבר בדרכו של ההון, ויושלם התהליך הלא-דמוקרטי, ההופך אזרחים שווי זכויות (לכאורה) לעבדים.