"מרקר ויק", המוסף השבועי של "הארץ", ביכה (8.4) את הפיכתה של אירלנד מ"ההבטחה האירופית הגדולה" ל"אזור מוכה אסון כלכלי".

לפני שנים אחדות, נסעה משלחת של הנהגת ההסתדרות לאירלנד, כדי ללמוד את סוד הצלחתה הכלכלית. לפני שנתיים, באפריל 2008, הציע שרגא ברוש, יו"ר התאחדות התעשיינים, לשר האוצר בר-און "ללכת ללמוד" את מודל אירלנד והצלחותיו. מודל אירלנד, אמר ברוש, הוא בשורה אמיתית לכלכלה ולחברה בישראל, מאחר שהוא מודל למדיניות כלכלית-חברתית ארוכת טווח.

תמצית המודל האירי הייתה – משיכת תאגידים זרים להשקיע באירלנד באמצעות התחייבות לכוח עבודה זול, למס חברות אפסי ולפטור ממס על הכנסות מייצוא. התאגידים אכן באו והקימו מפעלים ומרכזי פיתוח, שכל תוצרתם יועדה לייצוא. במקביל, שמר הבנק המרכזי על ריבית נמוכה לאורך זמן, ובכך עודד השקעות ספסריות בנדל"ן ומחירי הבתים והדירות עלו באופן תלול.

אך התאגידים הזרים גילו, כי העובדים באירלנד, אשר נאבקו והשיגו עליות שכר, כבר אינם זולים כמו פעם, והעדיפו לחפש מקומות עם עובדים זולים יותר. במקביל, החל המשק האירי לחוש בהשלכות של המשבר הכלכלי העולמי, שהחל ב-2008, ושל פקיעת בועת הנדל"ן. התוצאה – בשנתיים 2009-2008 ירד התוצר ב-10% ואילו האבטלה עלתה ל-15%. בנקים התמוטטו והממשלה נחפזה להצילם, על חשבון קיצוץ בשירותים חברתיים. כך קרס "הנס האירי".