לקחים מההסכמים הקיבוציים שהשיגו עובדי פלאפון ומורי היל"ה

4000 עובדי חברת פלאפון יישמו את ההגנה שנתן להם בית הדין הארצי לעבודה לגבי זכותם להתאגד, ונציגיהם – יחד עם נציגי ההסתדרות – החלו במשא-ומתן עם ההנהלה על הסכם קיבוצי ראשון מסוגו בענף הטלפוניה.

החלטת בית הדין הארצי לעבודה (2.1) בעניין פלאפון, אסרה באופן חד-משמעי על כל מעביד לפעול בדרך כלשהי נגד התארגנות עובדיו, להשמיע איומים או לנקוט צעדים נגד המצטרפים לאיגוד המקצועי, או לקבוע בחוזה העבודה האישי, כי העובד אינו רשאי להצטרף לארגון עובדים. החלטה זו הכריעה את הכף לטובת זכות ההתאגדות, שבעצם מעוגנת כבר בחוק הישראלי ובאמנות בינלאומיות, שממשלת ישראל אישררה.

 

ההכרה הבינלאומית

 

לכלל העובדים השכירים הזכות להקים איגוד מקצועי ולהצטרף אליו, ולחתום על הסכמים ללא התערבות הממשלה; אסור למעביד להתנות העסקה באי-הצטרפות לאיגוד או לפטר בשל חברות באיגוד או השתתפות בפעולותיו; אסור למעביד להתערב בפעילות איגוד מקצועי או להקים איגודים ביוזמתו – עקרונות בסיסיים אלה נקבעו כבר באמנות מס' 87 (1948) ו-98 (1949) של ארגון העבודה הבינלאומי.

 

 

הפגנת שובתי פלאפון מול מתקני החברה שנערכה ב-6 בינואר 2012 בדרישה להכיר בהתארגנות העובדים (צילום: ועד עובדי פלאפון)

ממשלת ישראל אישררה את חתימתה על האמנות האלה, אך סירבה להכליל אותן במפורש בחוק הישראלי. ח"כים של סיעת מק"י, ובהמשך סיעת חד"ש, יזמו הצעות חוק במטרה להכליל את העקרונות האלה בחוק הישראלי, אך הממשלות מנעו זאת.

 

בתחילת שנות ה-90, כאשר הכנסת אישרה את חוקי היסוד (כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק), ניסו סיעת חד"ש וסיעות נוספות להביא לחקיקת חוק בשם "חוק יסוד: זכויות חברתיות", שהיה אמור לכלול את חופש ההתאגדות וחופש השביתה, אך הקואליציה בלמה זאת שוב ושוב.

 

מול מתקפת הנגד של המעבידים

 

לאחר עליית הליכוד לשלטון (1977), ובמיוחד לאחר שמפלגות הליכוד והעבודה אימצו בחום את הניאו-ליברליזם, הכולל בתוכו גם את המתקפה על העבודה המאורגנת, השתנה השיח הציבורי בישראל. זכות ההתאגדות חדלה בהדרגה להיות מוסכמה חברתית, ועובדים שניסו להתאגד נתקלו בלחצים, באיומים, בפיטורים של היוזמים, ואפילו באלימות של מאבטחים ששכרה ההנהלה.

2013-01-26_180019כזאת הייתה מנת חלקם של נהגים בחברות היסעים (הורן את לייבוביץ', למשל), שניסו להתאגד בשנות ה-90, אך ההנהלה מנעה זאת מהם באיומים ובפיטורים, למרות שזכותם להתאגד הוכרה על ידי בית הדין לעבודה. הנהגת ההסתדרות הביעה תמיכה במתארגנים, אך לא ארגנה פעולות סולידריות עמם ולא במקרה. במשך עשרות שנים לא יזמה ההסתדרות התאגדות של עובדים.

בניסיון להדוף את מתקפת המעבידים והממשלה, ולבסס בחוק את זכות ההתאגדות, יזמתי הצעת חוק בנושא. הצעת החוק הוגשה תחילה תחת הכותרת: "חוק יסוד: חופש ההתאגדות המקצועית וחופש השביתה", אך הסתבר שבכנסת בהרכבה באותה עת לא היה סיכוי לאשר חוק יסוד. לכן, היא הוגשה מחדש כתיקון לחוק הסכמים קיבוציים הוותיק, ותוך הישענות על האמנות הבינלאומיות שהוזכרו לעיל. בצורתה זו אושרה הצעת החוק ב-1 בינואר 2001, לאחר דיונים ממושכים.

התיקון לחוק הסכמים קיבוציים מגן במפורש על הזכות לפעול למען התארגנות עובדים ולהיות חבר ועד עובדים וחבר ארגון עובדים. תיקון החוק גם קובע במפורש איסור על פיטורי עובד או הרעת תנאי העסקתו, או אי קבלה לעבודה בשל חברות בארגון עובדים, בשל פעילות להקמת ועד עובדים או בשל חברות בו. חידוש חשוב בחוק היה – הפיכת הפרתו לעניין פלילי. כך נקבע, כי המפטר עובד או מרע את תנאיי עבודתו בשל חברותו בארגון עובדים – יוטל עליו קנס כאמור בחוק העונשין.

 

תנופת ההתארגנות

 

אך אפילו החוק המגן במפורש על התאגדות עובדים לא מנע מהמעבידים להמשיך בפרקטיקה של איומים ופיטורים, כפי שהוכיח ניסיון ההתארגנות של עובדי "חיפה כימיקלים דרום" בשנת 2003, שדוכא באלימות.

והנה, פערים גדלים בין קומץ הטייקונים לבין רוב השכירים, מאבקים מעמדיים וחברתיים רבים, וכן ההצלחות של ארגון "כוח לעובדים" (שנוסד ב-2007), אשר שם לו כמטרה איגוד עובדים – תרמו לשינוי באווירה הציבורית. ההסתדרות הכללית, אשר חששה למעמדה, החלה גם היא ליזום התארגנויות עובדים, לרבות בענפים שבהם לא היו קודם ועדי עובדים.

בשנים האחרונות, הייתה ההסתדרות מעורבת בהתארגנות של 70 חברות ו-30 אלף עובדים. ארגון כוח לעובדים מדווח במקביל על 25 התארגנויות עובדים במסגרתו.

אולם שינוי המגמה בקרב העובדים לעבר התאגדות מקצועית (המתוגברת הן בזכות פעילות ארגון כוח לעובדים, והן בזכות הקמת האגף להתארגנות עובדים במסגרת ההסתדרות), והרוח הגבית שנתנה לכך הכרעת בית-הדין הארצי לעבודה בעניין פלאפון, עדיין הותירו בעיות רבות.

 

לקחים מהמערכה של מורי היל"ה

 

שבועיים לאחר שבית הדין הארצי לעבודה אימץ את ההכרעה החשובה בדבר מניעת התערבות מעביד בהתארגנות עובדיו, חתמו 1,500 מורי תוכנית היל"ה על הסכם קיבוצי עם המעסיק הפרטי – רשת "עתיד".

"עתיד" היא רשת של עשר מכללות טכנולוגיות, המקיימת גם הכשרות מקצועיות. הרשת זכתה במכרז של משרד החינוך לניהול תוכנית היל"ה – תוכנית להשלמת השכלה לכ-8 אלפים בני נוער, אשר נשרו מהחינוך העל-יסודי. ההפרטה של תוכנית היל"ה אחראית לכך, שהמורים המועסקים בה אינם עובדי משרד החינוך, אלא עובדים של רשת עתיד.

לפני שנתיים החליטו מורי היל"ה להתאגד בארגון כוח לעובדים, ולתבוע השוואת תנאיי העסקתם לאלה של מורי התיכון במערכת החינוך הרגילה. המערכה התמשכה, והמורים ארגנו הפגנות רבות למען שיפור תנאיי העסקתם, שנקבעו במכרז, ולחתימת הסכם קיבוצי.

בניסיון להגן על צורת ההעסקה הקבלנית באמצעות זכיין, החליט משרד החינוך לשפר מעט את תנאיי ההעסקה של המורים. אולם מורי היל"ה התעקשו על הכרה בוועד העובדים ועל חתימת הסכם עבודה קיבוצי.

החתימה על ההסכם הקיבוצי היא הצלחה של מאבק מורי היל"ה, שכן השיגו רצף תעסוקתי ולא יפוטרו בכל קיץ; קיבלו תוספת שכר של 30%; ושיפרו את התנאים הסוציאליים. אולם להישגים חשובים אלה ישנן שתי מגבלות מהותיות:

האחת, שההסכם נחתם מול רשת עתיד, שהיא המעסיקה הנוכחית שלהם. אולם אם במכרז הבא שיפרסם משרד החינוך תזכה חברה פרטית אחרת, שתהפוך המעסיק של מורי היל"ה – ההסכם הנוכחי לא יחייב אותה.

 

השנייה, שההסכם עם רשת עתיד מותיר את המורים כעובדי קבלן בתוכנית המופרטת, ואינו מחזיר את הגלגל אחורנית, כך שהם ישובו להיות מועסקים ישירות בידי משרד החינוך.

 

התארגנות והעסקה ישירה

 

הבעיה של המשך ההעסקה כעובדי קבלן בידי רשת עתיד נוגעת לא רק לעובדי תכנית היל"ה. תאגידים נוספים שזכו במכרזים של משרד החינוך ושל רשויות מקומיות, וביניהם – קרן קרב, מעסיקים לפחות 7,000 מורים נוספים כעובדי קבלן.

נוסף לכך, הממשלה כבר החליטה, כי היישום של התוכנית ליום לימודים ארוך, יתבצע גם הוא באמצעות חברות פרטיות, אשר יעסיקו כ-15 אלף מורים ומדריכים בתנאים של עובדי קבלן.

נוכח הצפי שמשרד החינוך ירחיב את הפרקטיקה של הפרטת ההוראה ומספר מורי הקבלן יגדל, ונוכח המשך תהליכי ההפרטה גם בתחומים נוספים (עבודה סוציאלית, בריאות, ואפילו משטרה וצבא), השאלה של העסקה ישירה בידי המדינה והרשויות המקומיות נותרה שאלת המפתח בהבטחת זכויות העובדים.

ההסכמה של משרד החינוך לשאת בהוצאות המוגדלות של העסקת מורי היל"ה (הרי ללא הסכמה כזאת, המתורגמת לתעריפי המכרז, רשת עתיד לא הייתה חותמת על ההסכם הקיבוצי), מלמדת, כי הממשלה מוכנה לשלם יותר, ובלבד, שהעובדים ימשיכו להיות עובדי קבלן, ולא ישובו למעמד של מועסקים ישירים בידי המדינה או הרשות המקומית.

ההפרטה היא גם עניין חינוכי|: כפי שציין יובל וורגן (מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 2011), נוסף לפגיעה בזכויות מורי הקבלן, ההפרטה מחלישה מאוד את הפיקוח של משרד החינוך על רמת ההוראה ואיכותה, ולכן פוגעת בתלמידים.

החתימה על הסכם קיבוצי עבור עובדי קבלן, דוגמת מורי היל"ה, היא, אפוא, פתרון חלקי (החשוב כשלעצמו) של שיפור תנאיי העסקה, ולא טיפול שורש בבעיה של עצם ההעסקה הבלתי-ישירה באמצעות חברות קבלניות.

הנושא העקרוני של עובדי הקבלן לא עמד כלל על סדר היום של בית הדין לעבודה כאשר עסק בהתנגדות המעביד להתארגנות של עובדי פלאפון. יתר-על-כן, בית הדין לעבודה גיבה בעבר העסקה באמצעות מתווך כחלק מזכות הניהול של בעלי החברה או המדינה.

הנושא המהותי של המחלה החברתית ששמה העסקה באמצעות מתווכים (קבלני כוח אדם למיניהם) אינו עניין משפטי. ריפוי המחלה הזאת הוא תפקיד ראשי של כל ארגון עובדים, של כל איגוד מקצועי, של כלל העובדים המאורגנים.

 

תמר גוז'נסקי

 

המאמר פורסם בגיליון השבוע של "זו הדרך":

http://maki.org.il/http://maki.org.il/images/stories/zo/2011/G4_2013.pdf