מאת דב חנין

 

"אכן, אין להימנע ממסקנה כואבת ומבישה, כי העובד הזר הפך צמית של מעסיקו, כי הסדר הכבילה על שלוחותיו סגר על העובד הזר סביב-סביב. כי הסדר הכבילה יצר מעין עבדות בגרסה מודרנית. מה היה לנו, שכך נוהגים אנו בעובדים הזרים, באותם בני אנוש, המרחיקים מביתם ונפרדים מיקיריהם, כדי לחיות את נפשותיהם ואת נפשות משפחותיהם? כלימה תכסה את פנינו בראותנו כל אלה, וכיצד נחריש" (מתוך פסק הדין בבג"ץ 4542/02, עמותת "קו לעובד" נגד ממשלת ישראל).

 

 

דברים נרגשים ומתריעים אלה, שנכללו בהכרעת הדין של בית המשפט העליון בנושא מעמדם וכבודתם של מהגרי העבודה, לא מנעו מהרוב הימני האנטי-חברתי בכנסת לאשר (ב-17.5.11, בהתנגדות חמישה ח"כים בלבד) את התיקון לחוק הכניסה לישראל, אשר יפגע עוד יותר בזכויותיהם של מהגרי העבודה, וכמובן, יעשיר עוד יותר את חברות כוח האדם, העוסקות בהבאתם.

 

זכויות הנכים

העובדות והעובדים הבאים מארצות אחרות, כדי לטפל בקשישים ובנכים, ממלאים תפקיד חברתי חשוב. בישראל של היום, הממשלה מתחמקת מתמיכה מערכתית בבעלי מוגבלויות ובאלה הזקוקים לטיפול סיעודי. עיקר העול מוטל על המשפחות, וזאת שעה שהנכים והקשישים הסיעודיים זקוקים לתמיכה, לגיבוי של החברה, לפתרון לבעיות ולמצוקות הקשות. בפועל הפריטו את האחריות הזאת, ובעצם מגלגלים את הקשיים לפתחם של הנכים עצמם ושל משפחותיהם.

על רקע זה, בחרה הממשלה להתמודד עם הבעיה בשיטה הידועה: מצא את השעיר לעזאזל. התיקון לחוק הכניסה לישראל, שאושר בכנסת בשבוע שעבר, מטיל את האחריות לבעיות לא על המדינה, אלא על מהגרי העבודה, שלמען פרנסתם עזבו את ארצם, על המטפלות בקשישים הסיעודיים ובנכים. הטענה שמאחורי התיקון לחוק היא, שאם המדינה תנהג בעובדות ובעובדים שבאו לטפל בקשישינו ובנכינו בצורה נוקשה יותר – ייפתרו לפתע כל הבעיות. אך פגיעה בזכויותיהם של מהגרי העבודה היא עוול, שאינו פותר דבר.

 

מה קובע החוק המתוקן?

התיקון לחוק מגביל בדרכים שונות את רישיונות העבודה, הניתנים למהגרי עבודה בתחום הסיעוד. לפי החוק המשופץ, שר הפנים רשאי לקבוע לגבי מהגרי עבודה בתחום הסיעוד את מספר המעסיקים, שהם רשאים לעבור ביניהם, וגם את האיזור הגיאוגרפי, שרק בו יהיו רשאים לעבוד. עוד קובע החוק המשופץ, כי שר הפנים רשאי לקבוע את תחום עיסוקם של מהגרי העבודה, ובפועל – לכבול אותם אפילו לתת-תחומים בענף הסיעוד. מאחר שבסיעוד מועסקות בעיקר עובדות, הרי רוב נפגעי החוק המתוקן הן נשים.

דוברי הממשלה טענו, כי התיקון לחוק הכניסה לישראל ישמש תמריץ למניעת שהייה בלתי-מורשית בישראל. בפועל, ההגבלות החדשות יגרמו רק לתופעה ברורה אחת: במקום לתת עבודה לאותם מהגרי העבודה, שכבר נמצאים בארץ, הממשלה תגרש אותם, ובכך תעודד חברות כוח אדם להביא מהגרי ומהגרות עבודה חדשים לישראל. בפועל, החוק המתוקן ירחיב את תופעת "הדלת המסתובבת".

עובדת שהגיעה לארץ, כדי לטפל בבעל מוגבלות קשה, אך לא הסתדרה עם המעביד ומצאה עבודה בטיפול בקשיש סיעודי – יגרשו אותה מהארץ. אם השר יקבע, כי למהגרת עבודה מותר לעבוד רק אצל שלושה מעבידים, אך הקשישים שהיא טיפלה בהם נפטרו, והיא עדיין לא מיצתה את תקופת העבודה שהותרה לה – גם אותה יגרשו מהארץ.

 

הכשרת הסדר הכבילה

 

הפסול היסודי בתיקון לחוק הוא בהחזרתו של הסדר הכבילה, לגביו כבר קבע בית המשפט העליון, שהוא בעצם "עבדות בגרסה מודרנית".

 

בפסק דינו מ-2006, פסל בית המשפט העליון כבלתי-חוקתי את הסדר הכבילה למעסיק. לכן התיקון לחוק הוא באופן ברור חקיקה העוקפת הכרעת בג"ץ. ומאחר שהתיקון לחוק חוזר ומנהיג הסדר כבילה, אני מעריך, בזהירות הראויה, שגם אותו יפסול בג"ץ.

 

עמדתו של משרד הפנים, כפי שהוצגה בפני בית-המשפט העליון לפני פחות משנתיים (במסגרת ההתדיינות בבקשה, לפי פקודת ביזיון בית-המשפט, לאכוף על המדינה לקיים את פסק-הדין ולהימנע מכבילת מהגרות עבודה למעסיקיהן), הייתה, כי על מנת לקיים את פסק-הדין בבג"ץ הכבילה, יש לאפשר לעובדים מעבר מלא וחופשי בין מעסיקים ללא מגבלה מספרית או גיאוגרפית. לכן הציג משרד הפנים בבית המשפט נוהל חדש בשם: "נוהל עדכון מקום עבודה לעובדים זרים" כראיה לכך, שהוא מקיים את פסק-הדין. באותו נוהל נכתב במפורש, כי "כל עובד רשאי לעבור ממעסיק למעסיק באותו תחום שלשמו הובא ארצה, ובו הועסק כחוק. אין הגבלה על מספר הפעמים בהם רשאי עובד זר לעבור ממעסיק למעסיק".

 

אך בעודו מנופף בנוהל החדש, שקד משרד הפנים על הכנת התיקון לחוק, הפועל בדיוק בכיוון ההפוך: מגביל את מספר המעסיקים שהעובד הזר יכול לעבור ביניהם; ומגביל את התחום הגיאוגרפי שבו העובד רשאי לעבוד. באותו זמן, שלל התיקון לחוק משר הפנים את שיקול הדעת בנושא הכשרת שהייתו של מהגר העבודה מעבר למה שהוסכם עמו.

 

ומה עם זכויות האדם?

מבחינה רעיונית, התיקון שאושר לחוק הכניסה לישראל בעייתי בשני ממדים:

בממד האחד – האופי הלא-חוקתי שלו והפגיעה הקטלנית שלו בזכויות של בני-אדם. חברה מתקדמת ודמוקרטית מכירה בכך, שכל בני-האדם החיים בה – לרבות אזרחי מדינות אחרות, העובדים אתנו ואצלנו – הם בעלי זכויות, חירויות ומעמד. כבוד האדם וחירותו הוא ערך, שמדינת ישראל אמורה לשים בפניה גם כאשר מדובר במהגרי עבודה. אך התיקון לחוק פועל בכיוון הפוך. איך ניסח זאת בית-המשפט העליון? עבדות בלבוש מודרני.

בממד השני – החוק המתוקן רק יחמיר את הבעיות הקיימות: הוא יהפוך קבוצה גדולה עוד יותר של מהגרי עבודה לעובדים בלתי-חוקיים, ויגביר באופן מסיבי את הבאתם של עובדים חדשים (הדלת המסתובבת).

 

במכתב לחברי הכנסת, עליו חתמו שופטים בדימוס, פרופסורים למשפטים ודיקנים של הפקולטות למשפטים בישראל, נכתב בהקשר זה:

"אנחנו פונים אליכם בבקשה לבלום את הליכי חקיקת החוק ולקיים דיון מושכל ומעמיק בהשלכותיו. הצעת החוק הזאת, אנו מבקשים להתריע, הינה בלתי-חוקתית, עומדת בניגוד בוטה לפסיקתו של בית-המשפט העליון. אם היא תתקבל, צפויה ההצעה לפגוע פגיעה אסורה בזכויות יסוד של מהגרות עבודה ושל מהגרי עבודה, וזאת באמצעות העמקתה וביצורה של תלותם במעסיקיהם לצורך שימור מעמדם החוקי, וסיכול יכולתם להיחלץ ממצבים של העסקה פוגענית".

 

אך הרוב בכנסת אטם אוזניו מלהאזין לפניית השופטים ומומחי המשפט, ואישר את התיקון האנטי-חוקתי.

 

תגיות: מהגרי עבודה, נכים, עבדות מודרנית, זכויות אדם