התוכנית המתגבשת במשרד ראש הממשלה להסדרת ההתיישבות הבדווית בנגב, שפרטים ממנה התפרסמו בשבוע שעבר, תובא לאישור הממשלה בסוף החודש. במרכזה, ההצעה להכיר בחלק קטן מתביעות הבעלות הבדווית על הקרקע, או לשלם פיצויים בעבור חלק מהשטחים. ההסדר אמור גם לספק פתרון למצוקתם של עשרות אלפי תושבים החיים בכפרים לא מוכרים. אחד המבחנים העיקריים שלו יהיה האופן שבו יתקבל על ידי הבדווים ופעילים חברתיים המסייעים להם. אחת הבולטות בפעילים אלה היא חיה נח, תושבת עומר המנהלת בהתנדבות את עמותת "פורום דו קיום לשוויון אזרחי" בנגב, ומעורבת בימים אלה במאבק נגד הריסת הכפר הלא מוכר אל-ערקיב. נח פרסמה לפני שנה את הספר "הכפרים שישנם הכפרים שאינם". העוסק בכפרים הבדוויים הלא מוכרים. להלן הריאיון שנערך עמה ושפורסם ביום א' האחרון בעיתון "הארץ".

האם התכנית אכן תסדיר את ההתיישבות הבדווית?

"מה שהתפרסם עד עתה בעיתונות מעורר אצל הבדווים מורת רוח רבה, מכיוון שזה לא עוסק בבעיה של ההתיישבות עצמה, שבה חיים אלפי בני אדם ללא מים וחשמל ושירותי בריאות וחינוך, בשולי השוליים של החברה, בתנאים לא אנושיים. עוסקים רק בכמה קרקע תינתן לבדווים ומה גובה הפיצוי הכספי שיינתן להם, תוך ויתור על 66% מתביעות הבעלות. זה נראה כמו הדלפה של גורם ימני כלשהו שרוצה להפעיל לחץ כדי למנוע מצב של הכרה כלשהי בבעלות של הבדווים על הקרקע. כבר בימים הקרובים נראה דרישה להפחית גם את מה שמאשרת ההצעה מבחינת הכרה בבעלות. זו גם הצעה שנותנת לחלק ולאחרים לא, וכך יוצרת סכסוכים פנימיים".

איך ניתן לפתור את סוגיית הבעלות על הקרקע?

"זו סוגיה מאד סבוכה ויש ניסיון להתעלם ממנה. אני חושבת שהפתרון הנכון הוא שהמדינה תכיר ב-640 אלף דונם שהם תובעים. מדובר בסך הכל ב-5.5% משטח הנגב בעוד שהבדווים הם 33% מאוכלוסיית הנגב. אבל שוב אנחנו נתקלים ביחס של גורמים בכירים, המצוטטים בעיתונות שמטרת התוכנית החדשה היא למנוע רצף טריטוריאלי של הבדווים ולמנוע הקמת מדינה בתוך מדינה, ואלו דברים שגם ראש הממשלה אמר. הם קודם כל סיכון ביטחוני, הם לא אזרחים בכלל. אם אזרח הוא קודם כל סיכון ביטחוני ורק אחר כך אזרח, יש לנו בעיה".

מה צריך לעשות עם הכפרים הלא מוכרים?

"צריכה להיות בהם הכרה. יש כמעט מאה יישובים כפריים יהודיים קטנים בנגב ואין שום סיבה שלא תהיה הכרה גם ביישובים הבדוויים. נכון, לא נוכל לפתח את כולם בתוך חצי שנה אבל אפשר לעשות זאת בתוכנית רב שנתית ולתת ליישובים מעמד אזרחי. כיום כל הזמן הורסים בתים. לאחרונה הוכפל קצב הריסת הבתים והמדינה אף הודיעה שהיא תשלש אותו. עכשיו גם רוצים לקדם חוק גזעני שיחייב את הבדווים לשלם עבור הריסת הבתים שלהם. פשוט מביאים אזרחים אלה למצב של חוסר מוצא וזו פשוט טיפשות, מעבר לכך שזה לא מוסרי".

איך אל-ערקיב ישתלב במדיניות זו?

"זהו כפר שהיה כמו חווה חקלאית מפוארת והוא יכול להשתלב מצוין. אתה נותן לאנשים להתפרנס מגידולים חקלאיים כמו שהם יודעים ועושים כיום. אמנות בין-לאומיות לזכויות חברותיות ותרבותיות גם מחייבות לכבד אורח חיים מסורתי וזכויות לאדמות, וישראל לא מכבדת אותן למרות שהיא אישררה אותן. קשה לי כאזרחית לראות איך הכל פתוח בפניי. אני יכולה להתקבל ליישוב או להקים חווה אבל לבדווים לא מאפשרים זאת. למשל, הולכים להרוס יישוב בדווי בשם אום אל-חיראן כדי להקים על חורבותיו יישוב יהודי. כל יום יש פה דבר איוולת אחר, ואני לא רוצה אפילו לחשוב לאן זה מביא אותנו במערכת היחסים עם האוכלוסייה הערבית".

איך הסדר כזה ישתלב עם יעדים לאומיים וחברתיים אחרים שהמדינה רוצה לקדם?

"הבעיה היא שכיום אף אחד לא סופר את הבדווים. הם אף פעם לא נמצאים והמתכננים לא רואים אותם ממטר. ברור שצריך להתייחס בתוכניות של כלל האוכלוסייה, אבל איפה ההתחשבות בכמעט שמונים אלף תושבים שגרים פה? יש תוכניות להרחבת כבישים שלאורכם יש יישובים בדווים ומתכננים להרחיב יערות כשהכל מלא בכפרים בדוויים. יש המון תוכניות שלא מתחשבות בכלל באנשים הללו. ברור שהבדווים מבינים שצריכים אזורי תעסוקה, בתי ספר וכבישים ומרפאות ותשתיות. כאשר תיכננו לאחרונה כפר שזכה להכרה, הם הסכימו לכך שיוקמו בו מבני ציבור".

הכרה בכפרים ופתרון בעיית הקרקעות יביאו ליותר השתלבות של הבדווים או דווקא לחיזוק מגמות של אוטונומיה והתרחקות?

"מהיכרותי, האוכלוסייה הזאת נותנת חבל ארוך מאד למדיניות של הממשלה ומגלה סבלנות רבה. רוב האנשים רוצים לחיות בשקט ולפרנס את המשפחות. אף אחד לא שמח על כך שהילד שלו לא יוכל להתחבר למחשב בכפר שלו. אנשים לדעתי מאד היו רוצים להשתלב. אבל הזמן נוקף וגם הסבלנות שלהם יכולה לפקוע. קשה לי כיום להבין איך באל-ערקיב הם עדיין שומרים על מחאה לא אלימה לאור היחס של המשטרה. אבל המדינה מתעקשת לדחוק אותם אל עברי פי פחת וכל הזמן מרחיקים אותם. מהלך שהולך לקראתם בהכרה בזכויות ושוויון אזרחי יביא לדעתי לשילוב".

את גרה ביישוב שבו רבים רואים בבדווים איום ביטחוני ומקור לעבריינות. עד כמה יש הבנה לפעילות שלך?

"אנחנו בימים קשים ובהחלט רוב האוכלוסייה לא לצדי, אבל יש גם קבוצה לא קטנה של אנשים שכן פועלים וחושבים שזו הדרך. לצערי, ביישוב שלי עשו טרנספר לכפר בדווי שלם כי חשבו שככה נוכל לשמור על אופי היישוב. אבל זה בלבול מוח כי אנחנו מוקפים ביישובים בדוויים. אתה לא יכול להרחיק במרחב דו לאומי את כל מי שלא דומה לך וזה גם לא נכון. דווקא מרחב שבו מאפשרים לכולם לחיות באופן שוויוני היה יוצר מצב יותר טוב ועושה את החיים מרתקים יותר מאשר חיים בתוך בועה. הם היו פה גם לפני שאבא שלי הגיע לכאן ב-1947 ואי אפשר לדחוק אותם. לא אנחנו ולא הם הולכים מכאן וצריך למצוא דרך לחיים משותפים שבהם גם הערבים יחושו שהם יכולים לחיות פה".