מאת חנא סוייד
המטרה המוצהרת של "חוק הרשות לפיתוח הנגב" היא עידוד התיישבות בנגב באמצעות מתן הטבות ותקציבים. אך במדינה דמוקרטית, מבחנו של כל חוק הוא היותו שוויוני, ולא תפור על פי מידותיה של אוכלוסייה מסוימת.
הרקע ההיסטורי
בסוף שנות ה-80 ובהתחלת שנות ה-90, החליטה הממשלה לעודד יהודים לעבור לגור בנגב באמצעות מתן הטבות. המטרה של מדיניות זו הייתה "הגנת קרקע הלאום", או במילים אחרות: להצר את צעדיה של האוכלוסייה הבדואית בנגב. מטרה זו הוצגה בגלוי במהלך דיונים בבג"ץ.
במסגרת מדיניות זו, עודדה הממשלה הקמת "חוות יחידים" של מתיישבים יהודים, אשר קיבלו חלקות קרקע לשימוש כלכלי. גובשה גם תוכנית מתאר מחוזית מיוחדת הנקראת "דרך היין", המאפשרת להקים חוות בודדים. ואכן נחתמו חוזים והמתיישבים הקימו שם את עסקיהם. אלא שאז הסתבר, כי אותם בעלי חוות חרגו מההיתרים שניתנו להם ובנו ללא רישיון.
אלה שבנו את חוות הבודדים בנגב טוענים, כי נאמר להם על ידי רשויות המדינה השונות, ישירות או בקריצת עין – תבנו, תפתחו, תעשו מה שאתם רוצים. אך המדינה ראתה, שאותם מתיישבים אינם מסתפקים במה שניתן להם. מי שנתנו לו 10 דונמים, החליט שהוא מפתח עסק כלכלי המשתרע על 100 דונמים. מי שאמרו לו: תבנה צריף, בנה בתי מגורים. לכן המדינה הגישה נגד אותם חוואים תביעות אזרחיות ופליליות, כי הם עברו על החוק.
זה הרקע האמיתי להתגייסות של קבוצת חברי כנסת להכניס תיקון בחוק הרשות לפיתוח הנגב, כך שהפרות החוק של בעלי חוות הבודדים יולבנו ויקבלו מעמד חוקי, בטענה שהם קיבלו "הבטחה שלטונית".
ובינתיים הבדואים נרדפים
עניינה של האוכלוסייה הערבית-בדואית עולה מייד בהקשר הזה של הטענה להפרת חוק, של הבטחה שלטונית ושל הדרישה להכיר במציאות קיומם של כמאה כפרים לא-מוכרים בנגב.
חשוב לזכור, כי האוכלוסייה הבדואית, החיה במרחב הגיאוגרפי בין באר-שבע לערד ביישובים לא-מוכרים, ואשר מונה כ-100 אלף תושבים, היא במקור מאזורים אחרים בנגב, שם התגוררה דורות.
בשנות ה-50, פינתה הממשלה את האוכלוסייה הבדואית מאדמותיה המפוזרות ברחבי הנגב, והעבירה אותה בצורה מסודרת לשטח המכונה אזור הסייג (אזור ההסגר). נציגי הממשלה הורו להם לחיות באזור הזה שבין באר שבע לערד. זו הייתה הבטחה שלטונית ברורה, שעל בסיסה תובעים היום הבדואים הכרה ביישוביהם הלא-מוכרים, קבלת שירותים בסיסיים כמו חשמל, מים וביוב, חינוך ובריאות.
לכן, אם מציעי התיקון לחוק נשענים על הבטחה שלטונית לבעלי חוות הבודדים, הרי גם לאוכלוסייה הבדואית ניתנה הבטחה שלטונית, שאותה יש לכבד.
טענה החוזרת ונשנית מפי דוברי הממשלה ופוליטיקאים רבים היא, שהבדואים בונים את בתיהם ללא היתרי בנייה, ולכן מוצדק להרוס בתים אלה בשם "שלטון החוק".
אך כאשר מדובר בשלטון החוק, כלום אין החוק אמור לחול על כולם – גם על האוכלוסייה הבדואית וגם על המתיישבים בחוות הבודדים?
אך בפועל פועלים השלטונות ויוזמי התיקון לחוק באופן סלקטיבי: הם מוחלים לחוואים ומלבינים את כל העבירות שהם עשו, ובמקביל – ממשיכים להרוס עוד ועוד בתים של משפחות בדואיות ומרססים את המטעים והשדות שלהן בחומרי הדברה.
אלף-בית של הדמוקרטיה הוא, שהעדפה של אוכלוסייה מסוימת על פני אוכלוסייה אחרת אינה שלטון החוק. כל חוק צריך לחול על כולם. זה עיקרון בסיסי של זכויות אדם וזכויות אזרח.
התרגיל הכפול
טוענים כלפי האוכלוסייה הבדואית, שהיא "פלשה לקרקע לא-לה". אך מי שאומר זאת צריך גם להודות בקול, שאותם חוואים פלשו לקרקע, אם קיבלו דונם, ובפועל השתלטו על עשרה דונמים.
מהטענה, שהבדואים פלשו לקרקע שאינה רשומה על שמם במרשם הקרקעות (בטאבו), גם משתמע, שאילו הייתה הקרקע רשומה על שמם – זכויותיהם היו מובטחות. אך הניסיון ההיסטורי של האוכלוסייה הערבית בישראל מוביל למסקנה הפוכה.
כלום רישום של קרקעות על שמם של אזרחים ערבים מנע מהממשלה לבצע, מאז שנות ה-50, את ההפקעות הנרחבות ביותר של קרקע ביישובים הערביים? בציפורי, למשל, הקרקעות רשומות על שמות אזרחים ערבים, שמאז גירושם חיים בנצרת. האם עצם הרישום של הקרקעות מאפשר לתושבים של ציפורי לחזור לקרקע שלהם?
וכאן בא לידי ביטוי התרגיל הכפול של השלטונות ביחס לאזרחים הערבים: כאשר הקרקע רשומה על שמך – הממשלה מפקיעה אותה ואינך רשאי לשוב אליה; ואם אין לך קרקע רשומה על שמך – אומרים לך: אתה פולש, ולכן נהרוס את הבית שבנית.
ונשמעת עוד הצדקה להקמת חוות הבודדים בנגב: הן נועדו "להפריח את השממה". אכן מטרה נאה, אך מי יודע ומי רוצה להפריח את הנגב יותר מהבדואים, תושבי הנגב מדורי דורות? אולם כאשר באים בדואים תושבי היישובים הלא-מוכרים ומבקשים שיאפשרו להם להקים כפרים חקלאיים מוכרים, כדי לפתח חקלאות בנגב – הממשלה, המחויבת ל"פיתוח הנגב", דוחה את בקשותיהם.
האוכלוסייה הערבית-בדואית בנגב היא האוכלוסייה הענייה ביותר בארץ, ומדיניות הנישול שמנהלת נגדה הממשלה מונעת ממנה אפילו זכויות בסיסיות כמו בית, חשמל ומים. לעומת זאת, זוכים היהודים בעלי האמצעים מחוות הבודדים בחוק מיוחד שמלבין את פלישותיהם. לזה קוראים בלשון פשוטה אפליה לאומית-חברתית מתמשכת.
ד"ר חנא סוייד הוא מתכנן ערים וחבר כנסת מסיעת חד"ש.
הדברים לעיל – לפי נאום בכנסת על חוק פיתוח הנגב, 12.7.
