מאת ד"ר אמיר פז-פוקס, מרצה בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו. המאמר פורסם באתר nrg.

איני יודע מה מפחיד יותר: המחשבה שעיתונאים, פעם אחר פעם, נותנים במה לפרסומי "אם תרצו" בלי לקרוא אותם, או שהם משמשים להם שופר על אף שעיינו בהם. שכן פרסומים אלו, העוטים את הכותרת "דוחות", מהווים לא רק מניפסטים מתלהמים הזורים חול בעיני הציבור, אלא גם עלבון לאינטליגנציה.

הדבר היה נכון בדוח הראשון, הקושר לכאורה ארגונים של הקרן החדשה לדוח גולדסטון, אף שברור לכל מי שעיין בדוח שהחלק המכריע של ממצאיו הסתמך על מידע שפורסם ברבים (כולל דוחות ממשלתיים וכתבות עיתונאיות) עדויות מהשטח, ובכלל זה – שיחות עם פלסטינים ועם קציני צה"ל.

הדוח השני המשיך (והקצין) קו זה, וביקש לטעון שארגוני הקרן החדשה לישראל משתפים פעולה עם העמדה לדין של קציני צה"ל. גם בהתעלם מהמניפולציה הראויה לכל גנאי – פרסום הדוח ביום הזיכרון לחללי צה"ל והפצת גרסת תפילת "יזכור" אשר מגנה את הקרן החדשה בבתי כנסת – עליבותו של הדוח ניכרת על פניו: בתקציר המנהלים של הדוח מופיעים למעלה מעשרה ארגונים אשר קוראים להעמדה לדין של קציני צה"ל בחו"ל ואף נוקטים פעולות בהתאם.

והנה, קריאה של הדוח גופו (מלאכה קשה, שכן באופן תמוה, הוא נעלם מאתר התנועה ולא ניתן להשיגו עוד) מלמדת שמלבד שני ארגונים אשר חתמו על מכתבים ברוח זו, שאר הארגונים אינם מופיעים בדוח עצמו כלל. ואין זה מפתיע, שכן די בהיכרות שטחית עם הארגונים הללו כדי לדעת שסוגיית ההעמדה לדין של קציני צה"ל אינה בתחום עיסוקם כלל.

במילים אחרות, מחברי הדוח הסתמכו על כך שקוראים רבים יסתפקו בקריאת תקציר המנהלים, ולא יטרחו לקרוא את הדוח עצמו. ככל שהדבר נוגע לכמה עיתונאים, כנראה שהם ידעו שמדובר בהימור בטוח.

איך ייתכן שכל הטקסטים עוסקים בציונות?

אין זה מפתיע שאנשי "אם תרצו" החליטו להגדיל את ההימור. הפרסום האחרון שלהם עוסק באקדמיה הישראלית. פרסום זה מביא את הקביעה "הנייר סובל הכל" לשיאים חדשים. תוך התיימרות לבחון סילבוסים של קורסים במדעי החברה, הפרסום מגיע למסקנה ש-80% מהטקסטים הנלמדים בקורסים משקפים עמדות אנטי-ציוניות בעוד שרק 20% משקפים עמדות ציוניות. כבר בנקודה זו היה מתבקש שעיתונאי רציני ישאל את עצמו: מה, אין טקסטים שלא עוסקים בציונות כלל? אולי הם עוסקים באיכות הסביבה? במדינת הרווחה? באפליה בין גברים ונשים? אבל בעולם של "אם תרצו", כמו גם של חלק מהעיתונות הישראלית, הצבעים חייבים להיות ברורים: אויב או ידיד? כך מוצא עצמו גדול הפילוסופים במאה ה-20, ג'ון רולס, במחנה הפוסט/אנטי-ציוני, אף שכנראה לא כתב מילה על ציונות מימיו. למה? כי החיים והמוות ביד הקטלוג.

כמובן שאין בדוח מילה אודות הקורסים מהם נלקחו הסילבוסים, החוגים הרלוונטיים, וכמובן שאין איזכור של האופן בו הטקסטים נדונו בכיתה (באופן ביקורתי או אוהד). כי למה שזה יהיה חשוב? תשאלו: היכן ניתן למצוא את הדוח, לאחר הביקורת הגורפת שהוטחה בו? ניחשתם נכונה – גם אותו לא ניתן להשיג עוד.

אנשי "אם תרצו", בצוותא עם מספר עיתונאים אוהדים, מלינים על כך שהאוחזים בעמדות ליברליות ודמוקרטיות תוקפים את התנועה, ולא את "ממצאיה". ביקורת זו מוצדקת, ולא מוצדקת. היא לא מוצדקת מכיוון שניתן למצוא בעשרות מאמרי תגובה ובלוגים ניתוחים סדורים המפרקים את הדוחות הללו, את הנחותיהם, את המתודולוגיה שלהם, את הלוגיקה שלהם ואת מסקנותיהם. הביקורת מוצדקת, עם זאת, מכיוון שתופעת "אם תרצו" כבר גדולה בהרבה מהתנועה עצמה.

לאחרונה פורסם שסטודנטית ערביה שחלפה ליד הפגנה של "אם תרצו" הותקפה, לטענתה, בדרכה לשיעור באוניברסיטת תל-אביב. המפגינים הפילו אותה ארצה ובעטו בה, בעוד חבריהם צוחקים. לקראת ההפגנה במוצאי שבת לציון 43 שנה לכיבוש, פורסמה מודעה באתר של אם תרצו (שוב: המודעה הוסרה אך נמצאת בידי כותב דברים אלו) לפיה "לא ניתן לשמאלנים לצעוד בתל אביב". באותה הפגנה נזרק רימון עשן כאשר דובר ערבי, אמג'ד שביטה, עלה לשאת דברים.

במידה רבה, "אם תרצו" היא סימפטום לזרמים עכורים בהרבה, ועמוקים בהרבה, בציבור, בפוליטיקה, בעיתונות ובתקשורת בכללותה. אם לא נתעורר – זו באמת תהיה אגדה.