מאת יניב הלפרין. הטור פורסם באתר "גו-גאי".

הייתי שלשום (ו') בהפנינג שנערך לכבוד ה-1 במאי, חג הפועלים, בגן מאיר בתל אביב. שורה של דגלים כיסו את הגן באדום, לצד כל צבעי הקשת שלנו, שנוכחים בו דרך קבע. פעילים, וגם "סתם" אנשים מן השורה, קראו קריאות קצובות בזכות סוציאליזם וזכויות עובדים ונגד הקפיטליזם ובעלי ההון.

גם ב-2010, יותר מ-120 שנים אחרי ההפגנות שלציונן היום הזה מתקיים (ושאירעו, אגב, בשיקגו, עוד לפני שהקומוניזם בכלל שלט איפשהו), עובדים עדיין מנוצלים ולא הגיעו אל המנוחה והנחלה. במקום לציין בחגיגיות את ההישגים שאליהם הגענו בתחום הזה, את ההטבות ואת הזכויות הסוציאליות שהושגו, עדיין, עובדים צריכים להיאבק על דברים שמגיעים להם בדין ועל הזכויות שלא ניתנות להם, שלא כדין.

מספר המשתתפים השנה היה קטן, קטן מדי. במקום שיגיעו לאירועים עשרות ומאות אלפים של עובדים מנוצלים שתובעים שוויון, וגם של כאלה שרווח להם בעקבות עבודתם ומביעים הזדהות, הגיעו אליהם כמה מאות, אלפים בודדים, אם מציירים את התמונה בצורה הכי ורודה שאפשר. ולא בכדי – סביר להניח שחלק גדול מאתנו לא ידע בכלל שהיום הזה הגיע השנה. התקשורת כמעט שלא מדווחת, מעמדה של ההסתדרות נחלש מאוד ומפלגת העבודה… נו, רק השם נשאר. העובד הפשוט לא מעניין את מקבלי ההחלטות, וקולה של המחאה הולך ונחלש.

כמו הרבה עוולות שקורות כאן, יש רבים וקובעים שרוצים להסתיר את ה-1 במאי, ואם היו יכולים – הם היו מוחקים אותו מלוח השנה כליל. כאלה שהאינטרס שלהם הוא שלא תהיה לנו סולידריות חברתית, שלא נתאגד ושלא נדע לעמוד על זכויותינו. שנהיה עבדים נרצעים שישתכרו שכר רעב, בלי תנאים, כדי שהם יוכלו להרוויח על גבנו. או כאלה שמשתפים פעולה עמם, כי הם זקוקים להון שלהם כדי להיבחר לתפקידים כאלה ואחרים, או, כי הם יודעים שהג'וב הבא שלהם יהיה אצל אותם בעלי הון.

דרך אגב, הם לא מעוניינים להסתיר רק את זה. הם, ולמעשה – רוב הישראלים, בכלל לא רוצים לראות מה קורה בחצר האחורית שלהם. בין אם זה על העובד הזר שמאוים על ידי משטרת ההגירה; הילד העני שאין לו מה לאכול בבית; האישה שנסחרת תחת עינה של המשטרה; הפלסטיני שנאנק תחת עול הכיבוש והמתנחלים; הטרנסג'נדרית שלא קיבלו אותה לעבודה בגלל מי שהיא; וכן, גם הלהט"ב/ית שלא יכול/ה להתחתן עם בן/בת זוגו/ה מאותו המין. ולכל אחד יש את הגנאי שלו – העובדים הזרים מביאים מחלות; העניים פרזיטים שחיים על קצבאות; הנשים שנסחרות רצו לעבוד פה; הפלסטינים עושים טרור והביאו את זה על עצמם (אם לא אומרים בקול רם שצריך להרוג את כולם); ולהט"ביות היא סטייה, נטייה או זהות שאינה כדרך הטבע.

מה גם שכסף וזכויות הם כוח, וההגמוניה השלטת לא רוצה, מן הסתם, שהכוח יזלוג ממנה אל אחרים. לכן היא מנסה למנוע ככל יכולתה התארגנויות של עובדים; מבליטה סיאוב וקלקול בוועדי עובדים ואם אין – משחירה אותם; מנהלת מסעות הפחדה נגד עיתונאים שרוצים לחשוף עוולות שלה; מסממת את הציבור בתוכניות טלוויזיה מטומטמות כדי שיהיה עסוק בשאלה מי יזכה באיזה ריאליטי טיפשי זה או אחר במקום שייאבק למען חברה צודקת יותר; וכורתת יד אחת בין חלקיה השונים של ההגמוניה – זו של ההון יחד עם זו של השלטון.

הפועלים הטרנסג'נדרים מוחים – לראשונה

הפינים הכי קלים להורדה הם הכוחות הכי חלשים במשוואה: עובדי הניקיון לצד מהגרי העבודה, הפועלים במפעלי הטקסטיל הקורסים בפריפריה לצד הנשים, ששכרן עדיין נמוך בממוצע לאין שיעור מזה של הגברים, התופרות במצפה רמון לצד הפועלים הטרנסג'נדרים. כולם, ועוד רבים אחרים, באותה הקלחת.

אלה האחרונים, אגב, צעדו לראשונה באירועי ה-1 במאי אתמול, והביעו את קולו של מגזר שלכאורה אינו נראה באוכלוסיה: הפועלים הטרנסג'נדרים, שמפוטרים מהעבודה, או מופלים בה, בגלל היותם כאלה. חמור מזאת: רובם אפילו לא מתקבלים למשרות, "מסוננים" כבר בשלבים הראשונים, מפני שהם לא מתאימים לזהות המגדר הנורמטיבית. היו בקבוצה הזו אמנם יחסית מעט צועדים, אבל הם נשאו קול חשוב. בהנחה שמצב זכויות העובדים הטרנסג'נדרים, כמו מצב זכויות העובדים בישראל בכלל, לא ישתפר בזמן הקרוב, אני מקווה שבהתאם, קולה של המחאה הפועלית הירוקה רק ילך ויגבר.

ולא רק טרנסג'נדרים – החוק לשוויון הזדמנויות בעבודה, שכולל איסור על אפליה בה או בקבלה אליה ועל פיטורים על רקע נטייה מינית, חוקק כבר מזמן. נכון, המציאות השתנתה למדי, ועובדים להט"בים (ובעיקר לה"בים) רבים לא מסתירים עוד את מי שהם במקום עבודתם. אבל עדיין, מפעם לפעם שומעים על בני הקהילה שנתקלים באפליה, או אפילו מפוטרים, על רקע נטייה מינית. לא מזמן אף קראתי בוויי-נט טוקבק של מעביד שהצהיר שהוא לא יעסיק עובדים הומואים. ואני מניח שהוא לא היחיד.

כך שבלשון המעטה, לא הכול עוד ורוד בתחום זכויות העובדים, בין אם להט"בים ובין אם לאו. חוסר הצדק הבוטה הזה פוגע ברבדים רחבים בחברה – למעשה, ברובה. על כן, עלינו, כלהט"בים, כעובדים וכעובדים להט"בים, להצטרף למאבקים הללו, נגד העוולות הקיימות במדינה בכלל ובעד חברה שוויונית וצודקת יותר בפרט. בגלל האפליה שעדיין ננקטת נגדנו בתחום זכויות העובדים. עקב חוסר הצדק שיש בארץ נגד עובדים באופן כללי, ומשפיע גם עלינו. בשל הצורך המשווע בישראל לסולידריות חברתית ומאבקים משותפים של קהילות. וגם כדי להראות שכשם שיש הטרוסקסואלים שמצטרפים אלינו במצעדי הגאווה, כך אנחנו מצטרפים למאבקים שרלוונטיים (גם) אליהם.

השנה זה כבר מאוחר מדי, אבל אני מקווה שהחל מהשנה הבאה, הרבה יותר להט"בים יצטרפו ב-1 במאי לאירועים השונים, ויניפו בגאווה את הדגל האדום.