נתניהו התפאר השבוע, כי מדיניותו מנעה משבר כלכלי. הוא לא הסביר, מודע חמש לאחר "הצלחתו", השווי של חמשת הבנקים בתכווץ ב-40%.
נתניהו ושרי האוצר שבאו לאחריו התפארו בהצלחה של מדיניותם, שעקרונותיה היו: להקטין את המעורבות של הממשלה במשק, לקצץ בקיצבות הביטוח הלאומי, להפריט כל מה שזז, והעיקר – להיפתח לשוק העולמי, לבנקים ולחברות הביטוח הבינלאומיות, כי זה המתכון להצלחה.
כפי שניתן לשים לב, לא נתניהו ולא בר-און, בהופעותיהם בתקשורת בשבוע האחרון, אינם מסבירים, מדוע אינם מותחים ביקורת על המעורבות הגדולה של ממשל בוש בכלכלה של ארה"ב, ומדוע החברות הגדולות, שבפניהן פתחנו לרווחה את הדלתות של כלכלת ישראל (בנק להמן ברדרס, חברת הביטוח AIG) קרסו כמו בניין קלפים.
לא, אין לצפות שנתניהו, בר-און וחסידי הניאו-ליברליזם באקדמיה יכו על חטא. הרי כל מה שהם עושים לאחרונה, זה להרגיע את הציבור ("בלי פאניקה") ולהאשים בקריסה הכלכלית את "שאיפת הבצע" של המנהלים בחברות שקרסו.
"מינוף" ושאר השיטות לרווחים קלים
לא נטפל במאמר בשלל הפגיעות הקשות, שפגעה מדיניות נתניהו-בר-און במקבלי השכר הנמוך, במובטלים, בחד-הוריות, בילדים ובחינוך, אלא בעסקיהם של התאגידים הגדולים, 17-12 המשפחות, ובקשרים שלהם עם השלטון.
כיצד הצליחו 12 (או 17) המשפחות העשירות לרכז בידיהן עוצמה כלכלית ועושר?
אחת השיטות האהובות עליהן היא שיטת המינוף. שיטה זו מאפשר לתאגיד או לבעל הון רב, לקבל אשראי נדיב מהבנקים ומגורמים נוספים, תוך מתן ערבויות בעייתיות.
ניקח לדוגמא בעל הון, המעוניין לרכוש חלק מבנק הפועלים. הוא פונה לבנק לאומי ומבקש הלוואה לרכישת בנק הפועלים. בתור ערובה להלוואה הוא מציע את המניות שירכוש בהלוואה שיקבל. בנק לאומי נותן לו את ההלוואה בשמחה, כי באותו זמן יש מגמת עלייה בבורסה, וערכן של מניות הבנקים עולה.
בשיטת המינוף ובשיטות נוספות, שלא אפרט, קבוצה קטנה, יחסית של תאגידים השייכים לארבעה טייקונים ישראליים (דנקנר, פישמן, לבייב ותשובה) צברה יחד חובות של 85 מיליארד דולר. העסקים שלהם דירבנו את הפריחה הספקולטיבית של הבורסה ואת צבירתו של הון ספסרי. כך צמחה לה גם בישראל בועה פיננסית בממדים עצומים.
אך סופן של בועות פיננסיות שהן מתפוצצות. זה קרה בארה"ב, שם התפוצצה תחילה בועת המשכנתאות, כאשר רוכשי בתים לא עמדו בפירעון המשכנתא, וגרמה בתגובת שרשרת לקריסתם של בנקים וחברות ביטוח. זה קורה גם בישראל, כאשר מתחילת 2008 ועד מחצית ספטמבר, ירד שווי השוק של חמשת הבנקים הגדולים ב-40%, ושל בנק הפועלים – אפילו ב-60%. הנפילות בעולם כבר הגיעו לממדים דמיוניים של טריליוני דולרים.
לכאורה, אין חדש בפקיעתן של בועות פיננסיות. ובכל זאת, הקריסה הפיננסית הנוכחית שונה הן בעוצמתה (משווים אותה למשבר הכללי הגדול 1933-1929), והן בהיותה גם קריסה של התיאוריות הבורגניות האופנתיות, לפיהן, מצאו המוסדות הפיננסיים שיטות למנוע משברים.
ואם נחזור לבעל ההון שלקח הלוואה בבנק לאומי, כדי לרכוש את בנק הפועלים, הרי עם הירידה הדרסטית בשווי השוק של המניות, שהיו ערובה להלוואה, בנק לאומי נותר עם מניות, שערכן נמוך משווי ההלוואה שנתן. במצב כזה, יש לבנק חוב מסוכן, שיש להפריש לכיסויו מהרווחים. זה מקטין את הרווח הנקי של הבנק, ובהצטברות של מקרים כאלה, יכול גם לגרום להפסד. במצב כזה, הבנק כבר אינו ממהר לתת אשראי, ואז מחריפה התופעה של "מחנק אשראי", המעמיק את המשבר.
וכיצד זה נוגע לכל אחד מאיתנו?
אם הבנקים היו מפסידים לבדם, אולי היינו אפילו שמחים לאידם: הרי לא שכחנו את העמלות שהם סוחטים מאיתנו. אך מסתבר שכולנו, או לפחות רובנו, נשלם את ההפסדים של שוק ההון.
מדיניות נתניהו ובר-און כללה גם את ההפרטה של קרנות הפנסיה ההסתדרותיות ואת ההפרדה של קרנות הגמל מהבנקים המסחריים. אחת המטרות העיקריות של צעדים אלה הייתה – לאפשר למנהלי הקרנות להשקיע 50-25 אחוזים מהכספים הצבורים אצלם בהשקעות בניירות ערך (מניות, איגרות חוב) של חברות פרטיות. המפקח על שוק ההון הוסיף לכך את הדרישה, להשקיע כספים גם בחברות בעולם, ולא רק בארץ.
כתוצאה מהמהלך הזה, החיסכון של העובדים (לפנסיה ולמטרות אחרות) נחשף לסיכונים של בועת הפיננסים. בעוד שקודם היה החיסכון שלנו בניהול ההסתדרות (קרנות פנסיה) והבנקים המסחריים (קרנות גמל), העומדים תחת בקרה הדוקה של בנק ישראל, הרי כעת הוא פרוץ לרוחות הספסריות המנשבות בשוקי הכספים בעולם. וכאשר שווקים אלה קורסים, ציבור החוסכים, שגם נדרש לשלם דמי ניהול גבוהים יותר, סופג עכשיו הפסדים.
עכשיו הם נזכרו במדינה
אחרי שנים, שבהם הוקיעו ראשי ההון ושרי האוצר את מעורבות המדינה במשק וקראו להנהיג "שוק חופשי באמת", פתאום עכשיו הם נזכרו לדרוש מהמדינה להתערב. בארה"ב, הלאים ממשל בוש כבר שני בנקים גדולים למשכנתאות ואת חברת הביטוח הכי גדולה, והוציא על כך 300 מיליארד דולר. מאות מיליארדי דולרים נוספים העביר הממשל למניעת קריסתם של בנקים נוספים. וגם בישראל מבטיחים שהממשלה תתערב, לא כדי לדאוג לנו, החוסכים, אלא, כדי להבטיח שהתאגידים ישמרו על מעמדם, והעיקר – שהמשטר הקפיטליסטי, על כל סתירותיו, ימשיך להתקיים.
