מאת תמר גוז'נסקי
מסכת מעשי האונס ביצעו נערים בנערה תל-אביבית, מציבה שוב במלוא חומרתה את האלימות כלפי נערות ונשים והתירוצים להצדקתה.
ממה שפורסם עד כה בתקשורת, ייתכן שפרשת האונס של הנערה בתל-אביב היא הקשה ביותר שנחשפה בישראל.
היא הקשה ביותר בשל התמשכותה – שלוש שנים; בשל מספר המעורבים במעשי האונס – עשרים נערים ואולי יותר; בשל מעשי האלימות שנילוו אליה – מכות, התעללות, כיבוי סיגריות על גופה; ובשל אי-חשיפה בידי המבוגרים האחראים – ההורים, העובדת הסוציאלית, צוות המורים.
אולם ביסודו של דבר, פרשה זו היא המשך ישיר למסורת המבחילה של אלימות מינית, גופנית ונפשית נגד ילדות, נערות ונשים, תוך ניצול מעמדן החברתי המוחלש. (ישנה גם אלימות נגד ילדים באשר הם ילדים ונגד נערים, אך לכך ראוי להקדיש מאמר נפרד.)
הנחיתות המובנית
הרצף של מעשי האונס וההתעללות, ב"פיקודו" של הנער, בו הייתה מאוהבת, מצביע על עומק התפיסה של הנערה כחפץ, שהשימוש בו נועד לספק יצרים. לנערה הזאת, ומכאן – שבכלל לנערות, אין זכויות אדם מינימאליות, כמו הזכות לחירות ולכבוד, אלא הן בסך-הכל גוף חי שימושי.
בתפיסה הזאת, האדם הוא הגבר, ולכן זכויות יש רק לגברים. וככל שהגבר מצליח להוכיח שהוא שולט באישה ומוחק את זהותה העצמית – כך גם מתחזק מעמדו בחברת הגברים, או הנערים בני גילו.
תפיסה זו באה לידי ביטוי בוטה בפרשת גואל רצון, אשר במשך עשר שנים (לפחות) ניצל מינית וכלכלית נשים רבות, אותן גייס להרמונו, תוך רמיסת כבודן וזהותן.
ניצול פער חברתי
לפי הפרסומים, הנער, שבו התאהבה הנערה-הקורבן, ניצל את קיפוחה החברתי בשל תנאיי החיים בביתה (היותה מטופלת בידי עובדת סוציאלית מעיד על כך). במקרים מעין אלה, הנערה רואה בעצם ההתייחסות של הנער, הנמנה עם שכבה חברתית נחשבת יותר, מעין אישור להיותה מקובלת, מעין אישור כניסה לחברה הנחשבת בעיני בני/בנות גילה.
ניצול דומה של פער חברתי התרחש במקרים של התקיפה המינית, שלגביהם עומד כעת לדין נשיא המדינה לשעבר משה קצב. הנשים הצעירות, שעבדו במשרדים, שבהם קצב היה ראש הפירמידה (שר, נשיא), ראו בתשומת-לבו מעין אישור להיותן מקובלות, לסיכוי להתקדמות מהירה שנפתח בפניהן, ולכן שתקו במשך שנים.
ממקומו של התוקף והמתעלל, הפער החברתי הוא הזדמנות למימוש פנטזיות השליטה והניצול. ממקומה של הקורבן, הפער החברתי מוביל להשלמה, לפחות לפרק זמן מסוים, עם ההשפלה והאלימות הגופנית והנפשית.
דימוי המפתה ומשתפת הפעולה
צד משלים לדימוי הנחות והמבוזה של האישה הוא הניסיון לתלות בה את האשם לכל מה שקורה לה. בדימוי המשלים, הנערה/אישה בכלל פיתתה את הגבר, גרמה לו להתנהג באופן אלים ולתקוף אותה, ולכן היא האשמה.
גם בפרשת האונס הקבוצתי בקיבוץ שמרת, טענו הנערים באמצעות עורכי דינם, כי הנערה הייתה אשמה. ייתר-על-כן, אפילו בית המשפט קיבל תחילה טענה זו, וזיכה אותם. ורק לאחר ערעור שהגישה המדינה, הורשעו ונידונו למאסר.
הבט אחר של הטלת האשמה על הקורבן הוא בהצגת הטענה, כי הנערה/אישה בעצם לא התנגדה, ואולי אפילו שיתפה פעולה, ולכן זה בעצם לא אונס. מאחורי טענה זו מסתתרת התפיסה, לפיה נשים בעצם נהנות מיחסי מין כפויים, וההוכחה לכך – שתיקתן.
התפיסה הזאת הופרכה כבר במאות מחקרים וניתוחים, אשר הצביעו על מצב ההלם והמודעות הכבויה, שחווים קורבנות של תקיפה מינית. בשל מצב זה, הקורבן אינו מוצא בתוכו כוחות להתנגד, בין היתר, משום שלאסונו הוא מפנים את גישת הנחיתות המובנית, עליה דובר לעיל.
הנערים המסכנים
כפי שניתן לצפות, עורכי הדין, שנשכרו להגן על הנערים החשודים באונס ובהתעללות, לאחר שיעשו שימוש בטענה הנערה המפתה, אשר שיתפה פעולה ולא התנגדה, יפנו לרחמי בית המשפט: הנערה כבר נפגעה, אז למה לפגוע גם בנערים ולקלקל להם את עתידם? בדרך כלל מוסיפים בנקודה זו את נימוק המחץ: זה יפריע לגיוסם ליחידה קרבית…
שינוי המיקום של הנערים מתוקפים ומתעללים לקורבנות מסכנים של נסיבות הוא השער להתחמקות מעונש, או לפחות להתחמקות מעונש כבד, ההולם את מעשה הפשע.
לקחים
ושוב, לא בפעם הראשונה, לפרשת התעללות מינית ואונס קבוצתי חייבת להיות תשובה חברתית-פוליטית, ולא רק תשובה משפטית. העובדה, שאונס מתמשך כזה התרחש כבר לאחר שנחשפו והועמדו לדין האנסים בפרשת שמרת ובפרשות אחרות, מלמדת, כי הליך משפטי, החשוב מאוד כשלעצמו, אינו מספיק.
מה שנדרש הוא, שציבור ההורים, המחנכות, העובדות הסוציאליות והאחראים בתחומי התקשורת יפעלו באופן מודע ושיטתי, כדי לעקור מהשורש את מערכת התפיסות, המציבה את הנערה/אישה במקום נחות של חפץ לסיפוק תאווה. במקביל, כל אותם גורמים מחויבים לחזק את הנערות/נשים, את תפיסתן את עצמן כבעלות ערך עצמי ואת יכולתן הנפשית להתנגד למערכות יחסים אלימות, כפויות ובלתי-שוויוניות.
