מאת אלדד ציון

    לאחרונה ניסח יו"ר "החוג הצעיר” (המתפלג) של מפלגת העבודה, גיל גולדנברג, את מטרות החוג וסיפר על פעולתו הציבורית הראשונה:

    "בכוונתנו להוביל קו אקטיביסטי ציוני, שיבוא לידי ביטוי כבר בפעילות הראשונה של החוג – הקמת מאחז בגליל – פעילות שתבטא מסר של עידוד ההתיישבות בתוך תחומי הקו הירוק, ובייתר שאת בנגב ובגליל"[1]. כמה ימים לאחר מכן, הוא וחבריו הקימו בהפגנתיות – חסרת ארגון אבל עמוסה ביחסי ציבור ונוכחות של כלי תקשורת – מאחז סימבולי בגליל. מעשה זה נעשה, לדעתם, כהתרסה נגד אי- אכיפת החוק על מתנחלי 67.

    גולדנברג מתנגד לכיבוש. הוא והחוג שהוא עומד בראשו הם הסמן השמאלי של מפלגת העבודה. זרם נוסף בקרב הציונות, שבאיחור אופנתי עבר את שלב ההכחשה, והבין את הבעייתיות של הכיבוש.  ברם במקביל הם עסוקים במימוש חזונו של בן גוריון – “להפריח את השממה”, דהיינו לנקות את המרחב. לדידו, אין בעיה עם הפרקטיקה הציונית של כיבוש הקרקע, כל עוד היא אינה חוצה את הקו הירוק. הכרה טכנית במגבלות הפרויקט הקולוניאלי.

    בית המחוקקים הישראלי סיפק לנו אישוש נוסף לעומק הפרקטיקה והתודעה הקולוניאליות. כוונתי לאישור בקריאה טרומית של הצעת החוק של הח"כים שי חרמש וישראל חסון (סיעת קדימה), שתאפשר לוועדת הקבלה ביישובים ה"קהילתיים" לקבוע, מי יכנס בשעריהם, או ליתר דיוק, לקבוע מי לא יכנס בשעריהם. כמה ימים לאחר מכן, דחתה הכנסת את הצעת החוק של אחמד טיבי להקצאה שווה של אדמות מדינה לפלסטינים, תושבי ישראל.

   דוגמאות אלה מלמדות, כי יש להתחיל לחשוב מחדש על תהליך הדה-קולוניזציה של פלסטיןישראל. האתגר הפוליטי הקשה יותר בחתירה תחת יסודות הציונות אינו המאבק לשחרור האדמות שנכבשו ב-67, אלא פירוק המנגנונים והתודעה הקולוניאלית בשטחי מדינת ישראל המוכרים.

    אתגר ההתמודדות עם הקולוניזציה בשטחי ישראל הריבונית גבר בשנים האחרונות. הא-נורמאלי של השולטים הפך להיות הדגם הנורמאלי: הציונים "הנאורים”, אלה שגרים במצפים, בכוכבים ובשאר הכינויים המכובסים להתנחלויות בגליל, בנגב ובמשולש, שמטרתם היא שמירה על האופי היהודי בשטחי הסְפָר – הם הנורמאלי, המצופה החברתי; הם האשכנזים-המיליטריסטים העובדים בהיי-טק, אשר בשיחות סלון חוזרים וממקמים את הנורמאליות שלהם אל מול מתנחלי 67 אחוזי הדיבוק המשיחי, שפגשו בשירות המילואים האחרון; ואל מול הנחשלות של הקבלנים הערבים שעובדים תחתם.

    האלימות הפכה נקייה וזחוחה. הם הקימו מערכות חינוך נבדלות ופרטיות, שהצליחו לנקות כל סממן, שאינו עולה בקנה אחת עם החזון הציוני הלבן. אין פלא, שבישובים הללו יש דפוס הצבעה לציר המפלגתי: ליכוד-קדימה-עבודה- מרצ, שמייצג את האינטרסים שלהם, מפלגות שכל הזמן מקדמות חוקים ועשייה ממשלתית לטובתם.

    האפרטהייד בכבישי הגדה הוא הקל לביקוע. המידור הטכנולוגי והמנהלתי בשטחי הכיבוש שקוף וקל לאבחון. האפרטהייד בשטחי מדינת ישראל המוכרים הוא מורכב וסבוך ביותר; הגיאוגרפיה שלו מורגשת אבל קשה לניתוח אנליטי. ישראל המוכרת הצליחה לשלב, בצורה מתוזמנת היטב, פרקטיקה ומנגנוני דיכוי קולוניאליים וקפיטליסטיים.  הכוונה ליצירה של קווי חלוקה ומידור איתנים, אך מוסווים ביותר, של שליטה מגדרית, שליטה מעמדית, הקמה של משטר גזעני פנים-יהודי, ולניצול וחיזוק החלוקה העדתית והאתנית והמבנה החברתי השמרני הפנים-פלסטיני, כדי להצליח בפרויקט הקולוניאלי. 

    המאבק בכיבוש של 67 הניב פוליטיקה של צדק. מאבק אנטי-קולוניאלי צריך להיות מאבק, החושף ומנתץ את כל אותם מנגנונים של שליטה, דיכוי ומידור. דה-קולוניזציה צריכה להיות אסטרטגיה של זיהוי המאבקים הנקודתיים נגד עוולות, כדי לקדם את התהליך ארוך הטווח.

    אל לנו לשכוח שהמאבק נגד הכיבוש הוא רק  מרכיב אחד במערכה לשחרור האנשים.

(הכותב חבר בהתחברות-תראבוט)