מאת אייל מגד. פורסם באתר ynet.
נראה אתכם שולחים את ילדיכם לבית ספר על גבו של חמור, לדרך שנמשכת שעתיים לכל צד. נראה אתכם שולחים את ילדיכם לבית ספר שקירותיו וגגו עשויים פח באמצע החורף, או בחום של 40 מעלות בצל בקיץ. ונראה איך תגיבו אחר כך אם כמה צדיקים יבנו למען ילדיכם קומץ של מבנים יותר אנושיים, כדי שלא יקפאו בחורף ולא ייצלו בקיץ – ותבוא אחת הרשויות ותהרוס את המבנים האלה. לא יעלה על הדעת, נכון?
אבל זה קורה, מתחת לאפכם; או יותר נכון מתחת לאפם של ישראלים נפלאים, תושבי כפר אדומים – שדווקא הייתי מאחל לעצמי שכנים כמותם – העותרים לבג"ץ לעשות בדיוק את מה שלא יעלה על הדעת שיעשו להם: להרוס את בית הספר ה"אקולוגי" שבנו בקיץ שעבר מבוץ וצמיגים מתנדבים מאיטליה עבור ילדי שכניהם משבט הג'האלין.
למה להרוס? כי המבנים לא חוקיים. "חוקית" זה נכון. אבל לא היתה ברירה. אי אפשר היה לתת לעוד חורף להקפיא את הילדים ולעוד קיץ לצלות אותם. אי אפשר היה להניח להם להמתין להסעה מזדמנת לבית ספר בעזריה על שולי הכביש הקטלני בין יריחו לירושלים.
אבל מה לעשות שמדובר בקודש הקודשים של ה"רצף הטריטוריאלי" בין הבירה למעלה אדומים, שגם הוא, כידוע, סלע קיומנו? מה לעשות שהסלע הזה מבטל אצלנו כל צלם אנוש? ומה לעשות, שמדובר באדמה שכפר אדומים לוטש אליה עין, כדי לבנות שכונה חדשה; ומעצ חייבת דווקא על הריסות בית הספר (תחנת דלק שמפעיליה יהודים סמוכה נעקפה, אגב, בקלות) להרחיב את דרך המלך לבקעה?
תשאלו, מה ההבדל בין בנייה לא חוקית כאן לבנייה לא חוקית שם? הרי תמיד טוענים שלא היתה ברירה. ההבדל הוא, שמאז 1967 לא נתנו לבדואים המתגוררים במדבר יהודה אפילו היתר בנייה אחד, ומאז שהוכרז המקום כאזור "סי", חוקי התכנון והבנייה הפכו למכשיר שגרתי לסילוקם.
ההבדל הוא, שחוקי התכנון והבנייה הפכו למכשיר שגרתי להשתלטות יהודית על קרקעות שעליהן חיים בני אדם שאינם יהודים, והמנהל האזרחי מתנער מכל אחריות לתנאי חייהם. המנהל אומר במפורש בבואו לבית המשפט, שצריך להרוס ואין זה מעניינו מה יהיה על האנשים האלה – על אוכלוסייה חלשה זו, שמתעמרים בה ברמה הכי בסיסית של היומיום, כדי לא לאפשר לה לחיות, פשוטו כמשמעו.
למעשה, בתנאים מסויימים, אנושיים – גם הריסה ופינוי יתקבלו בברכה. למשל, מדוע לא לפנות את הבדואים וליישב אותם בשכונה העתידנית של כפר אדומים? או אולי להעניק להם כפיצוי את הקראווילות המתפנות בחולות ניצנים?
במכתב שכתבנו רעייתי ואני לשר הביטחון לאחר כמה ביקורים בבית הספר המיועד להריסה, ציינו בפניו כי "מדובר בבנייה אקולוגית זולה ביותר שמשתלבת להפליא בנוף המדברי. התרשמנו מאוד מהרוח הטובה ומההשראה האדריכלית השורה על מיזם צנוע זה, שאין ספק שייגע לליבו של כל מי שיזדמן למקום. בית הספר מיועד לשרת כ-150 ילדי השבט, שהם צעירים מכדי להיטלטל שעות ברגל או בטרמפים מזדמנים בדרכם למוסדות החינוך המרוחקים ביריחו ובעזריה. היעדר הסעה בטוחה כבר קיפחה את חייהם של ארבעה מילדי השבט בשנים האחרונות והפכה אחרים לנכים.
"בביקורנו פגשנו עשרות ילדים לבושי סחבות, אך גאים ומאושרים, במבנים שהם סייעו בבנייתם. האם שלושת מבני הבוץ מאיימים על מדינתנו? והרי נבנו ללא היתר אך ורק משום שהמדינה סירבה מאז ומעולם להתיר לבדואים כל בנייה בשטח הזה, מנציחה בכך את תנאי מגוריהם המחפירים.
"מאחר שהמנהל הכפוף לכם מצא לנכון להתאנות לכבשת הרש הזו, אנחנו פונים אליך ומבקשים להיות לפה לאוכלוסייה החלשה והאומללה שאינה מסכנת איש ואינה דורשת דבר, רק שלא יקטעו את המפעל החינוכי הצנוע והיפה הזה, המעניק לילדים מוזנחים וחסרי-כל, תחושה שהם אכן בני אדם, שיש לחייהם ערך".
שר הביטחון טרם התייחס, אבל בימים הקרובים אמורים שלושה שופטי בית המשפט העליון להחליט אם להרוס את בית הספר או להשאיר את המבנים על כנם. לא נותר אלא לקוות, שהשופטים הנכבדים יראו רק צד אחד של המטבע – את הצד האנושי
