מאת בנימין גונן
על רקע המשבר הכלכלי העולמי, ל-1 במאי השנה נודעת משמעות רבה יותר בעולם ובישראל. הנכונות למאבק באה לידי ביטוי בהתארגנות, בשביתות וגם בהפגנות המשותפות. חיפה האדומה קמה מחדש.
בארצות רבות בעולם, יציינו האיגודים המקצועיים והארגונים החברתיים את ה-1 במאי בהפגנות המוניות תחת הסיסמא: "לא נשלם את מחיר המשבר הקפיטליסטי". דרישה זו מאחדת את הפועלים שפוטרו ממפעלים שנסגרו, את עובדי ההיי טק שפוטרו מחברות שקרסו, את השכירים שהמשבר שחק את חסכונותיהם, את הצעירים שאינם מוצאים מקום עבודה, ואת הנשים, שהן הראשונות להיות מפוטרות. היא מאחדת את העובדים העניים, שעם שכרם הדל אינם מסוגלים לחלץ את משפחתם מחיים מתחת לקו העוני, ואת בוגרי האוניברסיטאות, ששוק העבודה מציע להם עבודות חלקיות וזמניות בשכר מינימום.
לא מכבר הייתי בכנס, שבו סיכם עובד לשעבר בחברת היי טק בארצות-הברית את ניסיונו: השכר היה גבוה, אמר, אבל "אין יותר עבדים מאיתנו, עובדי ההיי טק". לאחר שפוטר, לא מצא עבודה ועתידו אינו ברור.
גם בישראל יציינו השנה את ה-1 במאי ביותר הפגנות. נוסף להפגנות הנערכות בכל שנה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, יחד עם חד"ש, הנוער הקומוניסטי ונשים מתקדמות, יצעדו השנה גם הפגנות המאורגנות בידי קואליציות של ארגונים ומפלגות (תל-אביב, חיפה, ירושלים). אך דווקא על רקע הנכונות הגוברת לציין את יום הסולידריות הבינלאומי של העובדים, בולטת ההתחמקות של ההסתדרות הכללית מציון המועד.
העמדה של הנהגת ההסתדרות בראשות עופר עיני היא המשך לעמדה שהביא להסתדרות חיים רמון, ולפיה, הפועלים כבר אינם זקוקים ל-1 במאי ולתכניו המעמדיים – הדגל האדום ושותפות המאבק של העובדים היהודים והערבים.
אולם הבעיה בעמדות ההסתדרות אינה רק בשאלת הסמלים המעמדיים. ההסתדרות בהנהגת עופר עיני הפכה משת"פ של התעשיינים והממשלה גם בחיי היום-יום של העובדים. והנה כמה דוגמאות: המנחים באוניברסיטה הפתוחה, שביקשו להתארגן ולהגיע להסכם קיבוצי, לא מצאו מענה בהסתדרות, ולכן פנו לארגון כוח לעובדים. עצם ההתארגנות הנפרדת, מחוץ להסתדרות הכללית, היא בעייתית, אך טבעי שעובדים יחפשו פתרונות נוכח הנהגת הסתדרות כזאת. דוגמא אחרת נוגעת לעובדים השובתים של "עוף העמק", שבתירוצים שונים ניסו לשלול מהם את זכותם לקבל תמיכה מקרן השביתה של ההסתדרות.
ההסתדרות בראשות עיני גם אינה מתייצבת מול תוכנית הקלות המס לעשירים ולחברות, שמקדם נתניהו, ומול תוכנית הקיצוצים בתקציבים החברתיים. במקום זאת, עיני מכריז, שלא יתן לפגוע בקרנות ההשתלמות, למרות שהוא יודע שההצעה אינה אלא "עז", שהאוצר מכניס לחוק ההסדרים מדי שנה. לעומת זאת עיני אינו מעלה את הדרישה החיונית להחזיר את קרנות הפנסיה מניהול בידי חברות ביטוח לניהול ציבורי.
אולם גם עמדות אופורטוניסטיות של עופר עיני לא יחסלו את ה-1 במאי, על תכניו המעמדיים ודגליו האדומים, את היותו יום של מאבק מלוכד למען צדק חברתי, שוויון, דמוקרטיה וסוציאליזם.