בתוך הדיון הציבורי הער סביב תקציב הגזירות של הממשלה, נדחק הצידה הדיון באחד המוסדות השלטוניים המרכזיים במדינה, והוא – השלטון המקומי. דווקא בשנים בהן הממשלה מתנערת מאחריותה החברתית כלפי האזרח ומנהיגה גל של הפרטות, מתגלגלות לפתחן של הרשויות המקומיות מטלות חדשות וקשות. במיוחד אמורים הדברים לגבי הרשויות המקומיות הערביות, שם המצוקה היא קשה ועמוקה יותר, ההכנסות הן דלות, ויש קיצוץ מתמיד במענקי האיזון. בהיעדר תקציב מתאים, רשויות אלה מתקשות להעניק לתושביהן שירותים נאותים בתחומי הרווחה והדיור, ובעיקר – בתחום החינוך.
ג'יסר א–זרקא, אחד הישובים העניים בישראל; ולידה קיסריה, מגורי ההון שבשלטון (צילום: ויקיפדיה)
לטענת הממשלה בדבר אחוזי גבייה נמוכים של ארנונה במגזר הערבי, יש להשיב כי זהו אחד השקרים הנפוצים ביותר על מנת לתרץ ולהצדיק את האפליה המתמשכת. הציבור הערבי, ברובו, נמנה עם השכבות המוחלשות ועם העשירונים התחתונים מבחינת הכנסה. רק יישוב ערבי אחד נמצא בעשירון הרביעי, וכל השאר נמצאים בשלושת הראשונים, כלומר – בעשירונים העניים ביותר. לכן, יכולת תושביהם לשלם את הארנונה היא פחותה ומספר הזכאים לפטור מארנונה, מסיבות סוציאליות, הוא גבוה יותר.
יתר על כן, כ-90% מהארנונה שגובות הרשויות המקומיות הערביות זו ארנונה ממגורים, וזאת בהיעדר אזורי תעשייה ובהיעדר מוסדות ממשלתיים ביישובים אלה. מכאן, שהמדיניות הממשלתית של אי-הקמת אזורי תעשייה ביישובים הערביים, ושל הקמת מוסדות ציבור בעיקר ביישובים יהודיים, גורעת מהרשויות המקומיות הערביות הכנסות אפשריות מארנונה.
לכן, אני סבור כי אחת הנקודות החשובות בהן יש להתמקד בעת דיוני התקציב, היא כיצד לאפשר לרשויות המקומיות בכלל, ובקרב האוכלוסייה הערבית והפריפריה בפרט, למלא את תפקידן, בהיותן הגוף השלטוני העיקרי בו נתקל האזרח בחיי היום-יום.
(דברים בעת הנמקת הצעת אי-אמון בממשלה, 3.6)
