"בכל ערבי, גם אלה שאומרים שהם רוצים לחיות אתך בשלום, יש חלק קטן, שיכול להתהפך עליך ולתקוע בך סכין. לא יעזור כלום: בשורשים שלהם הם נגד היהודים. אנחנו צריכים להיות חזקים, לעמוד מול סביבה שלא רוצה אותנו".
הפגנה של יוצאי אתיופיה נגד הגזענות (צילום: עומר מסינגר)
דברים קשים אלו, ואמירות קשות נוספות ("לי יש את העם שלי, זה מה שחשוב, ולא איכפת לי מאף אחד אחר", "לא הייתי מוכן שילד ערבי ילמד בבית ספר שלי, בגלל החלק שבו, שהוא רוצה להרוג אותי") – כלל אור קשתי בכתבתו ב-"הארץ" (15.3), על עמדותיהם הגזעניות של תלמידי תיכון מירושלים המערבית.
התלמידים המתראיינים לכתבה אינם "עשבים שוטים" או "שוליים סהרוריים", אלא תוצרים של מערכת חינוך המאיימת על המורים לבל ילמדו לעומקם את ערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם והמחניקה חשיבה ביקורתית. התלמידים הם גם תבנית נוף החברה בה הם גדלים: חברה שבה פוליטיקאים מהימין ומהמרכז מתחרים האחד בשני באמירות קיצוניות, ושבה הדה-לגיטימציה לאוכלוסייה הערבית ולהנהגתה הפכה תופעה יומיומית בתקשורת.
באותה כתבה מצוטטים נתונים מסקרים שנערכו בשנתיים-שלוש האחרונות, החושפים את עמדותיהם של תיכוניסטים יהודים בישראל: בסקר אחד השיבו כמחצית מבני הנוער היהודים כי אין להעניק לערבים אזרחי המדינה זכויות זהות לאלו של היהודים, ו-56% ציינו כי לא צריך לאפשר להם להיבחר לכנסת. לפי סקר אחר, 60% מבני הנוער היהודים מאמינים כי מנהיגים חזקים עדיפים על פני שלטון החוק, ו-46% אינם מאמינים באפשרות לחיות בדו קיום יהודי-ערבי.
הדג מסריח מהראש
הגזענות אינה "תופעת טבע", ולהתגברותה יש גורמים מובחנים, שהעיקרי שבהם – ההסתה המתמשכת מצד חברי כנסת ושרים, המרגילה את האוזן לסבול אמירות אשר עד לפני כמה שנים, לא נשמעו כמותן בחומרתן.
להערכה זו שותפים גם הארגונים החברים במטה נגד גזענות, המפרסמים, כמדי שנה, דו"ח שנתי בנושא הגזענות בחברה הישראלית. הדו"ח, אשר מתפרסם לקראת ה-21 במארס, שהוא היום הבינלאומי נגד גזענות, מפנה אצבע מאשימה כלפי הכנסת היוצאת: "הכנסת ה-18 הייתה הכנסת הגזענית ביותר בתולדות המדינה, והרוויחה 'תואר' זה בשל עשרות הצעות חוק אנטי-דמוקרטיות אשר הוגשו בה, אשר נועדו, בעיקר, לרדוף את הציבור הערבי בישראל, אך גם את מהגרי העבודה ומבקשי המקלט. עוד נחקקו בכנסת זו חוקים המגבילים את מרחב העשייה של הארגונים לזכויות אדם".
הדו"ח מתעד 19 הצעות חוק מסוכנות שהונחו על שולחן הכנסת ה-18 בשנה החולפת, שזו ירידה לעומת 35 הצעות חוק כאלו בשנת 2011. מה ההסבר לירידה בכמות הצעות החוק הגזעניות? "כנראה שאותם חברי כנסת, הנוהגים לקדם הצעות חוק אלו, מיצו את כל הרעיונות שעלו בדעתם שיכלו להיתרגם לחוקים גזעניים", כותבים מחברי הדו"ח…
אך האחריות של אישי הציבור אינה מסתכמת בחקיקה גזענית בלבד, כי אם גם בהתבטאויות בעלות מימד מפלה בתקשורת. לפי הדו"ח, מספר מקרי ההסתה המתועדים בתקשורת עלה בשנה החולפת מ-59 ל-106, כאשר החלק העיקרי שבהם – זו הסתה כלפי הציבור הערבי. עוד תועדו בדו"ח מקרי הסתה נגד מהגרי עבודה, פליטים, חרדים, מזרחים, להט"ב ודוברי רוסית.
הסתה שמובילה לאלימות
בשבועות האחרונים היינו עדים לשורה של מקרי תקיפה גזענית של ערבים בידי יהודים, אשר אירעה על רקע אותה אווירה ציבורית של הסתה.
עובד הניקיון הערבי שהותקף על הטיילת בחוף הים של יפו, הצעירה הערבייה שהותקפה בתחנת הרכבת הקלה בירושלים, המלצר הערבי שהותקף במסעדה בצפון תל-אביב, שתי מורות, יהודיה וערביה, שהותקפו ברכבן בירושלים – נפלו כולם קורבנות לאלימות גזענית, השואבת עידוד מהמדיניות הרשמית ומהאווירה הציבורית.
בשעה זו, אחריותם של בעלי המצפון, של מי שדואגים לחברה בה אנו חיים ומודאגים מהמקומות האפלים אליהם היא עשויה להמשיך ולהידרדר, היא להפסיק לצקצק – ולהתחיל להיאבק. מול הימין הגזעני, החש שביכולתו להסית ללא פחד, חובתנו היא להעמיד אלטרנטיבה שפויה, דמוקרטית, יהודית-ערבית, שתקרא תיגר על הגזענות.
א"ו
המאמר פורסם בגיליון השבוע של "זו הדרך":
http://maki.org.il/he/http://maki.org.il/images/stories/zo/2011/zoohaderech.pdf
