שני אירועים הובילו לבחירות האלו. הראשון, המחאה החברתית של קיץ 2011, שהוציאה לרחוב מאות אלפי אנשים, אשר הפגינו נגד ההפרטה ונגד התנערות המדינה מהשירותים החברתיים. האירוע השני, הוא חוסר היכולת של נתניהו ושטייניץ להעביר את תקציב המדינה, וזאת בזכות המחאה. התקציב הבא הוא תעלומה. לכאורה, היה הגיוני שנקרא את התקציב המתוכנן של נתניהו ושטייניץ לפני הבחירות. אבל כנראה שיש להם מה להסתיר, כי הצעת התקציב לא פורסמה. עם זאת, ממה שכן פורסם בתקשורת, אפשר ללמוד על שלושה מהלכים עתידיים: שינוי החישוב של השעות הנוספות במשק, קיצוץ בדמי ההבראה במגזר הציבורי, ופגיעה בקביעות בשירות המדינה.

 

שעות נוספות

המהלך שמוביל שר התמ"ת שלום שמחון, הוא להיענות לדרישה ותיקה של המעסיקים, ולשנות את האופן בו מחושבות השעות הנוספות – מחישוב יומי לחישוב שבועי. כעת, כאשר אני עובד יותר משמונה וחצי שעות ביום, מגיעה לי תוספת שעות נוספות, בלי קשר לשאר ימי השבוע. אם השינוי יבוצע, אני אוכל לקבל תוספת רק אם אעבור את השעה ה-43 בשבוע. כלומר, אם עבדתי שלושה ימים של 12 שעות, ובשאר השבוע לא קיבלתי משמרות, לא אקבל תוספת שעות נוספות עבור שלושת הימים בהם עבדתי.

 

דמי הבראה

קיצוץ בדמי ההבראה של עובדי המדינה, זו בעצם דרך מכובסת לומר – קיצוץ בשכר שלהם. הסיבה לשם "דמי הבראה" היא היסטורית: הרעיון המקורי היה שלכל עובד (או עובדת) יש זכות לצאת עם האישה (או הבעל) והילדים, פעם בשנה, לנופש בבית מלון (שנקרא בעבר "בית הבראה"). בעבר, עובד היה נדרש להראות פעם בשנה קבלה מבית ההבראה, ולקבל החזר. היום, המעסיק יכול פשוט להעביר את דמי ההבראה במשכורת החודשית. כך שדמי הבראה הפכו לשכר רגיל, והקיצוץ בהם הוא דרך של נתניהו ושטייניץ לקצץ בשכר עובדי המדינה.

 

פיטורים

הכותרת שבישרה על הצעד הזה ב"דה-מרקר" (10.9) אומרת הכול: "נתניהו יוזם חקיקה שתאפשר פיטורים במגזר הציבורי". לא "גמישות", לא "יעילות" ולא אף אחת ממילות השיווק של נתניהו. יותר פיטורים במגזר הציבורי, זה הכול. צעד זה יפגע בציבור, כי כבר היום אין מספיק מורים, עובדים סוציאליים וכו', מה שיוצר עומס ופוגע בשירות. צעד זה יפגע בעובדים (ובעיקר בעובדות, שכן רוב עובדי המגזר הציבורי הן נשים) שהרי חלקם יהפכו למובטלים, וחלקם יהפכו חלשים יותר. כולנו יודעים איך מועסקים עובדי מדינה בלי קביעות: שכר מינימום, הפרת זכויות, קבלני כוח אדם מתחלפים ורמיסת הכבוד. לא בדיוק מה שיצאנו להפגין למענו, בלשון המעטה.

 

איך אפשר להשפיע על התקציב הבא?

התגובה למהלכים הניאו-ליברליים של הממשלה הנוכחית, צריכה להיות בשני מישורים: ראשית, אנשי שמאל צריכים ללכת להצביע. חשוב שלמחנה השמאל ולסיעות המרכז יהיו לפחות 61 ח"כים בבחירות הקרובות. זאת משום שנפילת נתניהו ושטייניץ תמנע מהבאים אחריהם לנקוט צעדים כל כך קיצוניים. שנית, עלינו לבחור ברשימה האפקטיבית ביותר בשמאל. זה אומר להסתכל על מה עושים הח"כים בפועל, ולא על מה אומר ראש הרשימה. בבחירות האחרונות, בוחרים רבים הצביעו לעבודה בראשות אהוד ברק, בלי להקדיש מחשבה לכך שבמקום ה- 12 ברשימה נמצא שלום שמחון, אשר פוגע להם היום בשעות הנוספות. זאת הייתה טעות, בדיוק כפי שזאת הייתה טעות להצביע לקדימה בראשות ציפי לבני, ולהכניס לכנסת את יוליה שמאלוב-ברקוביץ', שהכריזה מלחמה על נשים חד-הוריות ונשים שהוטרדו מינית.

 

הפעם – חד"ש

מעבר לעקרונות האידיאולוגיים של חד"ש, מדובר בסיעה היותר אפקטיבית במשכן. בזכות מאבק פרלמנטארי יעיל במיוחד, חד"ש הצליחה למנוע את הרפורמה הממשלתית בתכנון ובבנייה, שנועדה לחזק את כרישי הנדל"ן על חשבון הציבור. באותה מידה, היא יכולה למנוע את הרפורמות הניאו-ליברליות המתוכננות ביחסי העבודה במשק. בנוסף, הח"כים של חד"ש הצליחו להוביל חוקים בעלי השפעה ממשית על זכויות עובדים במשק. ח"כ דב חנין וח"כ מוחמד ברכה מחד"ש היו שותפים לחקיקת חוק הודעה לעובד על תנאי עבודתו, שהשפיע על עובדים ברמות השכר הכי נמוכות במשק. חד"ש הובילה גם את חקיקתם של חוק מניעת פיטורים מחזוריים, חוק איסור לקיחת בטחונות מעובד, החוק להגברת האכיפה בדיני העבודה, וחוקים רבים נוספים שמשפיעים על החיים שלנו.

 

חורף 2011: הפגנות המחנה הדמוקרטי

החורף שלפני הקיץ של האוהלים, היה החורף של החקיקה האנטי-דמוקרטית. חברי כנסת מימין התחרו זה בזה מי יציע את ההצעה הגזענית ביותר חברי כנסת מקדימה והעבודה השתתקו או הצטרפו לקואליציה, בתמיכה בהצעות המגבילות את חופש הביטוי. התשובה לכך ניתנה במאבקים פרלמנטאריים של סיעות האופוזיציה, אבל יותר מכך, ברחובות. צעדנו יחד נגד החקיקה הגזענית, בהפגנות שהלכו וגדלו. מי שהוביל את ההפגנות היה "המחנה הדמוקרטי", התארגנות משותפת של מפלגות וארגונים, שמטרתה הייתה להוציא אנשים לרחוב. המחנה הדמוקרטי לא היה קם בלי חד"ש. חד"ש הייתה התשתית הארגונית שלו, משום שאין עוד תנועה פוליטית בישראל עם מערך ארצי של סניפים ומתנדבים בהיקף של חד"ש. היא הייתה התשתית הפוליטית שלו, משום שהייתה להנהגת חד"ש המוכנות לוותר על רייטינג ועל כבוד, כדי להשיג שיתוף פעולה רחב ככל האפשר. היא הייתה התשתית האידיאולוגית שלו, משום שלכל אחד מארבעת הח"כים של חד"ש הייתה יותר מוטיבציה להיאבק בחקיקה האנטי-דמוקרטית מאשר לכל 28 הח"כים של קדימה ביחד.

 

קיץ 2011: המחאה החברתית

לא הייתה פינה במחאה החברתית בה אי-אפשר היה למצוא חד"שניק. היינו בין המארגנים של רבות מההפגנות ברחבי הארץ. את רוב מאהלי המחאה ביישובים הערביים הקימו פעילי חד"ש. בכל הפגנה אפשר היה למצוא את השלטים של חד"ש. זכינו לקחת חלק בתנועת מחאה המונית, שבמשך שנים קיווינו והשקענו מאמצים שתקום. קיבלנו הזדמנות לומר במגאפון גדול וחזק יותר, יחד עם שותפים רבים יותר, את מה שאמרנו תמי, נגד ההפרטה ובעד צדק חברתי. לא הסתרנו את העמדות שלנו, גם כשהיו מחלוקות בתנועת המחאה. התעקשנו על החשיבות של דוברים יהודים וערבים בעצרות. נשאנו שלטים שנכתב עליהם "צדק חברתי דורש שלום", ודיברנו על כך שאין צדק חברתי בלי קיצוץ בתקציב ההתנחלויות. ניסינו להפוך את המחאה החברתית למה שאנחנו מאמינים בו, תנועה שנאבקת בניצול, בקפיטליזם, ובקשר שבין הון לבין שלטון, ואשר מחברת יחד יהודים וערבים, ואת כל האוכלוסיות שהממשלה מנסה להסית אלה נגד אלה.

 

המחאה נגד המבצע בעזה

לפני שבוע החליטה ממשלת הימין להחזיר לסדר היום הציבורי את האלימות שהביאה אותה לשלטון לפני ארבע שנים. האלימות הזאת פוגעת, כמו אז, באנשים הכי מוחלשים. תושבי רצועת עזה הם למודי מצור ועוני. ההרוגים והפצועים החפים מפשע בימים האחרונים נוספים לסבל האינסופי הזה. שכניהם, תושבי דרום ישראל, חיים ביישובים עם יותר אבטלה ועוני משאר המדינה גם בימי שלום, ומטחי הטילים רק מגבירים את המצוקה הקיימת ממילא. במחאה נגד המלחמה הנוכחית, הכוח הפוליטי העיקרי שהתייצב בהפגנות היה חד"ש. יהודים וערבים שמפגינים יחד, מניפים שלטים עליהם כתוב: "בעזה ובשדרות ילדות רוצות לחיות", וצועקים "העם דורש הפסיקו את האש". הח"כים של חד"ש לא פחדו להתייצב בהפגנות ולומר שההרוגים בעזה ובקריית מלאכי הם קורבנות חינם. הם גם קשרו בין המאבק לשלום לבין המאבק לצדק חברתי.

 

בחירות 2013: דמוקרטיה, צדק חברתי, שלום

בשבוע שעבר כתבתי בעיקר על חקיקה, על האפקטיביות של הח"כים שלנו מול הח"כים שלהם. אבל הפעם היה לי חשוב להתעכב על ערכים. המחאות בהן הייתה מעורבת חד"ש בשנים האחרונות, משקפות את ערכיה: דמוקרטיה וזכויות אדם, צדק חברתי וסביבתי, שלום וסיום הכיבוש. כשהצבעתי חד"ש בבחירות הקודמות (הראשונות בחיי), זו לא הייתה הצבעה בעד ח"כ מסוים. זו הייתה הצבעה אידיאולוגית. חד"ש היא אחד הפרויקטים המאתגרים ביותר בפוליטיקה הישראלית. תנועה פוליטית יהודית-ערבית משותפת, בלי תרומות מטייקונים ובלי קשרי הון-שלטון, שנאבקת לזכות של כל אדם לחיות בכבוד, בלי שכיבוש או קפיטליזם ימנעו ממנו את זה. או במלה אחת – סוציאליזם. יש הרבה קשיים במאבק הזה. יעידו על כך הוויכוחים והצעקות שרוב האנשים שהכרתי בחד"ש ספגו ממני בשלב כזה או אחר. אבל כשהמאבקים הציבוריים שחד"ש מקדמת בכנסת וברחובות מצליחים, אין תחושה מספקת יותר מזה.

אור שי