העיתונאי מרטין גרנובסקי, של העיתון הארגנטיני "פאחינה 12", ריאיין פרופ' חורחה הרננדס מרטינס מאוניברסיטת הוואנה המנהל מזה 15 שנים את המרכז לחקר ארה"ב באוניברסיטת הוואנה, בירת קובה.

ש: נצחונו של הנשיא ברק אובמה והשלכותיו נטחנו עד דק. מהם, לדעתך, עיקרי הדברים?

ת: אני חייב להבהיר, כי אין זה מספיק לבדוק מה התרחש במערכת בחירות ולבדוק דפוסי הצבעה בלבד. במרכז שאני עומד בראשו, אנו מנסים לשלב את ניתוח הבחירות ותוצאותיהן במסגרות רחבות יותר מבחינה היסטורית. לשם ניתוח הבחירות שנערכו בארה"ב לאחרונה, יש להביא בחשבון שהן התקיימו במסגרת שינויי עומק אשר התחוללו בדור האחרון, שינויים שהם תולדה של ה"מהפכה השמרנית", שהנהיג רונלד רייגן החל מ-1981. השינויים הם ביסודם כלכליים: מיצוי דגם הצבר ההון שהיה קיים עד אז, יחד עם שינויים בפוליטיקה ובאידיאולוגיה.

ש: הכלכלן פול קרוגמן טוען כי העמקת הפערים החברתיים שהחלה בארה"ב עם נשיאותו של רייגן, היא תולדה של החלטה פוליטית.

ת: אינני מסכים עם טענה זו. העמקת הפערים החברתיים מקורה במשבר מבני במשק, שהתפתח בארה"ב בעקבות ה'ניו דיל' והמיתון של שנות השלושים. במילים אחרות: הסתיים עידן המדינה "המתערבת". בשנות השמונים הסתבר, כי התערבות המדינה בכלכלה לא נתנה מענה לסתירות שהלכו והחריפו עם השנים בתוך הקפיטליזם המונופוליסטי האמריקאי.

ש: כך שבעידן רייגן, חברה עם סממנים של מדינת רווחה הלכה ונלחשה…

ת: אכן, בשנים אלה, וגם בעת הממשלים של ג'ורג' בוש האב וג'ורג' בוש הבן, נעשה הכול כדי להחליש את שרידי מדינה הרווחה. ביל קלינטון ניסה להפיח רוח חיים מסוימת בדגם הישן של ה"ניו דיל", אבל לא על פי עקרונותיו. עם בחירתו לראשונה של ברק אובמה, התעוררו הציפיות מחדש. במהלך קמפיין הבחירות ב-2008, הבין אובמה את הדרישות הלגיטימיות שתבעו שינוי כיוון בכלכלה ובחברה. הוא שב ואמר, בכל נאום, כי יש צורך בשינוי. יצוין, שהוא לא הגדיר מהו בדיוק אותו שינוי מיוחל. אבל הציפיות לשינוי לא נמוגו, ואף תרמו רבות לניצחונו.

ש: גם אובמה, האיש, מסמל את השינוי…

ת: כן. הוא שחור, צעיר ובעל שורשים אפריקאיים. הוא ההיפך הגמור מהנשיאים מבית בוש: לבנים, שמרנים ובעלי תפיסות עולם נוקשות. אובמה הבטיח שינוי, וגם נתן תקווה כי יפתור את בעיותיה הכלכליות של ארה"ב. המזל לא שיחק לו, כי הוא נבחר לנשיאות בעיצומו של משבר קפיטליסטי ללא תקדים.

ש: מהו העומק של המשבר?

ת: לא מדובר במשבר בכל שטחי החיים. אבל במישור הכלכלי, זה מיתון חריף וממושך מאוד. בטווח הקצר והבינוני, לא ניתן לצפות ליציאה מן המיתון של המשק האמריקאי. במקביל, מתחזקת שנאת הזרים, במישור האידיאולוגי והתרבותי.

החוקר הצ'יליאני לואיס מאירה, בעת גלותו הממושכת במקסיקו, ניתח לעומק את ארה"ב, וכתב שהתסריט הגרוע ביותר עבור מדינה זו הוא דגם כלכלי וחברתי שמיצה את עצמו והיווצרות תנאים לשינוי היסטורי מן היסוד, אבל מבלי שנמצא בהישג יד פרויקט אלטרנטיבי כדי לקדם ולכוון את השינוי. במצב כזה, מה שנותר למדינה ולממשל לעשות הוא לנהל את המשבר ותו לא.

ש: כיצד ינהג הממשל הישן–חדש של אובמה ביחס לאמריקה הלטינית?

ת: החוקר לארס שולץ, המתמחה באמריקה הלטינית, טוען שביסוד יחסה של ארה"ב כלפי אמריקה הלטינית, עומדות שלוש מטרות: לקדם את האינטרסים הכלכליים שלה; לקדם את האינטרסים האסטרטגיים-צבאיים שלה; ולהעמיק את שליטתה ביבשת, מטעמים אידיאולוגיים-סמליים. לכן, ארה"ב אינה יכולה להתנתק מאמריקה הלטינית. אינני בטוח שהיחסים עם אמריקה הלטינית יעמדו במרכז יחסי החוץ של ארה"ב. אבל אמריקה הלטינית עדיין חשובה לה מאוד. ההפיכה שהתחוללה ביוני 2009 בהונדורס, בתמיכה אמריקאית, היא הוכחה לכך. גם המקרה של קובה דומה. אובמה נקט בכמה צעדים מאוד מדודים כדי להפחית את האיבה, כגון להתיר ביקורים של קרובי משפחה של אזרחי קובה, היושבים כעת בארה"ב, או להתיר העברת כספים מאותם קרובים למשפחותיהם בקובה. אבל הוא לא שינה מאומה מהחרם הנמשך מזה יותר מחמישה עשורים, וגם לא ויתר על הרצון להמשיך ולהתערב בענייניה הפנימיים של קובה.

הריאיון פורסם בגיליון השבוע של "זו הדרך" – לגיליון המלא:

http://maki.org.il/he/http://maki.org.il/images/stories/zo/2011/zoohaderech.pdf