מנאל עוואד, מרכזת פרוייקט נשים בארגון לא-ממשלתי, בת 36, תושבת רפיח. להלן

תמצית העדות שנגבתה על ידי צוות עמותת "גישה" ב-13 בינואר האחרון: "אני מתגוררת יחד עם תשעה מבני משפחתי בשכונת 'ברזיל' ברפיח, במרחק של 750 מ' מהגבול. ביום 27.12.2008 בסביבות השעה 11:30 החלו הפצצות כבדות מאוד. בביתנו לא היה חשמל, ולא הייתה לנו דרך להבין מה קורה – היינו במצב של ניתוק גמור. השמיים הפכו במהירות לשחורים, ופתאום החלו קולות של אמבולנסים וצעקות של אנשים. נבהלנו מאוד, וניסינו ליצור קשר עם אחיותיי: האחת מתגוררת גם היא ברפיח, והשנייה מתגוררת בעיר עזה. במשך שלוש שעות לא הצלחנו ליצור איתן קשר ודאגנו מאוד.לאט לאט התחלנו לקבל מידע על המקומות שהופצצו, וגבר החשש שלנו לחייהם של אחותי ובני משפחתה בעיר עזה. אחותי עובדת כמנהלת בית-ספר של אונר"א בעיר. ההפצצות הפתיעו את בני המשפחה: שלושת הילדים היו בבית לבד, ואילו אחותי ובן זוגה היו בעבודה. הילדים נכנסו לפאניקה, כיוון שהבית שלהם רעד והוריהם לא היו לידם. ביום 28.12.2008, בשעה 15:00, לאחר שהשלינו את עצמנו שזה נגמר – החלו ההפצצות מחדש. במהלך השבוע הראשון אנשים החלו לקבל לטלפונים הודעות מוקלטות של הצבא, שהזהירו אותם כי הצבא מתכוון להפציץ את בתיהם של "המחבלים" ובתים שיש בהם נשק. השמועות עברו די מהר ואנשים החלו לפחד מאוד, כיוון שחשבו שכל בית שמקבל הודעה כזו אכן יופצץ".  

"ביום ד', 31.12.2008, ליל ראש השנה, היו הפצצות חזקות מאוד. זה היה לילה מפחיד במיוחד – נשארנו ערים כל הלילה, ולא ידענו מה אנחנו אומרים לעשות. ביום 1.1.2008, לקראת שעות הצהריים, החלו המטוסים להפיץ כרוזים בהם נכתב כי עלינו לצאת מהבתים, תוך ציון שמות של שכונות ספציפיות הנמצאות במרחק של כ-500 מ' מהגבול. בשלב זה החלה העזיבה הגדולה של תושבי רפיח, ואנחנו בתוכם. החלטנו לעזוב לביתה של אחותי במחנה אלשוברה – אזור שגם הוא הופצץ הרבה בימים הקודמים. בתה של אחותי הייתה שרויה בחרדה, עד כדי התכווצויות בגופה, והם החליטו גם כן לעזוב את ביתם. כך עזבנו, 31 איש, את בית אחותי, והגענו לבית הוריה של אשת אחי, הנמצא גם כן ברפיח אולם באזור מרוחק מהגבול. ביום 6.1.2009 חזרנו הביתה, ואחותי חזרה גם כן לביתה. שהינו בבית שלושה לילות, ללא חשמל וללא מים. היינו שרויים בפחד מתמיד, וחששנו אפילו ללכת לישון. בכל השכונה נותרה רק משפחתנו, ומשפחה נוספת של שכנים. ביום 9.1.2009 גברה עוצמת ההפגזות, והגיעו אלינו הודעות מוקלטות לטלפון מטעם הצבא. בהודעה דרשו מאיתנו לפנות את הבתים כיוון שעומדים להפציץ את המנהרות ובתים של מחבלים, וההודעה הסתיימה ב-"ראו הוזהרתם". ההרגשה היא של לוחמה פסיכולוגית: כל ההודעות האלו השפיעו מאוד על האנשים, וגרמו לתחושה שכל הבתים ברצועת עזה הם מטרות להפצצות הישראליות.

"אנחנו לא ישנים בבית בכלל, אלא בביתה של אחותי. נכון שגם שם לא בטוח, אך נראה שהסיכוי שיפציצו שם מעט יותר קטן. בבוקר אנו חוזרים הביתה לכמה שעות, ואחר כך שבים לבית אחותי. אנחנו לא מצליחים לישון זה השבוע השלישי. נמצאים במצב של מתח תמידי, מסתובבים עם כאבי ראש שלא עוברים וכאבי רגליים עזים. כל הגוף תפוס. את ההליכות היומיומיות מביתנו אל בית אחותי ובחזרה אנו עושים עם הדודה הקשישה שלנו. היא אישה מבוגרת, בת 80, שלא יכולה ללכת בכוחות עצמה. בכל פעם שהיא יוצאת מהבית, היא מרגישה שוב שהיא נמצאת בשנת 1948, בעת שיצאו מביתם שליד רמלה. היא אומרת: "בכל פעם שאני עוזבת את הבית אני לא חוזרת אליו… ב-1948 יצאנו מכפרנו שליד רמלה ולא שבנו. ב-1972 יצאנו מביתנו במחנה הפליטים שוברה שברפיח ולא שבנו. ב-2004 הרסו את ביתנו בשכונת תל אל-סולטאן ברפיח. כעת אני שוב מרגישה שלא אחזור לבית שלי. אני מעדיפה להישאר בבית ולהיקבר תחת הריסותיו – גם כך לא נשאר לי הרבה".

אתמול היה יום קשה במיוחד: חזרנו הביתה בבוקר, וראינו רסיסים בגינה של הבית שלנו ועצים קטועים. תהינו מה היה שם בלילה, ומיד גילינו בחצר רסיס בגודל של כף יד, חד מכל צדדיו, שיכול לבתר גוף אדם. מזל שלא היינו בבית. שאר השכנים מסרו לנו כי גם בקרבת בתיהם היו רסיסים בגודל הזה.

"לאחותי המתגוררת בעיר עזה לא היה חשמל ומים במשך 12 ימים ברציפות. אתמול היה היום הראשון בו היה חשמל בביתה, אך היא לא שהתה בבית. היא נאלצה לצאת בשל סכנה שיפציצו את ביתה, ועברה להתגורר בבית של חברה. כעת היא וחברתה עברו לבית של חברה אחרת, בתקווה שיברחו מהמוות. הן עדיין מרגישות שאין להן לאן לברוח, ושאין מקום בטוח. ברפיח המצב סביר יחסית לעיר עזה, כיוון שחלק מהחשמל מגיע ממצרים. הקרבה למנהרות מאפשרת להשיג מעט גז בישול, ומעט סולר להפעלת משאבות המים. מחירי הגז יקרים מאוד, ואמנם אני הצלחתי לקנות מעט, אך הרוב אינם יכולים לעשות זאת. למרות זאת, בשבוע הראשון של המלחמה לא היה חשמל כלל לתקופות ארוכות, ולא היה מספיק מים. חימום מים הוא פרוייקט רציני. עשרה ימים לא התקלחנו, ולא רק בגלל שאין מים ואין חשמל. מאוד מפחיד שיקרה משהו בזמן שנמצאים במקלחת. הקור מקפיא, ואין מספיק חשמל כדי לחמם את הבית. היו ימים שחיממנו את עצמנו בעת שבישלנו על כירה של דלק. לפני ארבעה ימים הייתה הפצצה, האדמה רעדה, להבת הכירה התעצמה וכמעט נשרפנו, ומאז אנו מעדיפים לא לבשל. אנו מסתפקים באכילת פיתות שאימי מכינה ממעט הקמח שיש, ושמים בפנים קצת זעתר. הפעם האחרונה שקנינו בננות הייתה לפני חודש. יש לאחי תינוקת בת שנתיים, שצריכה לאכול פירות ומוצרי חלב, אך אין באפשרותנו לתת לה זאת. אלוהים יודע מה הנזק שנגרם לילדים בגלל תזונה לקויה. רוב החנויות סגורות, ואנשים חוששים לצאת החוצה. גם אם ישנן חנויות פתוחות, נדיר למצוא את המצרכים החיוניים. יש מחסור גדול באורז, למשל. המלחמה הגיעה אפילו לחלב האמהות. הן מפוחדות ושרויות במתח רגשי, ותזונתן לקויה. האיכות של חלב האם יורדת, ולפעמים אין לאימהות חלב כלל.

המחסור מתבטא בדברים הקטנים והבסיסיים של החיים. כך, למשל, לא תמיד אפשר להגיע לשירותים מחוץ לבית, וגם כשמגיעים לא תמיד אפשר להוריד את המים.

"בן אחי בן החודשיים צריך לקבל חיסונים. את הראשון הוא פספס, ואת השני אין למצוא במרפאות של אונר"א. ביום 9.1.2008 נודע לנו כי הקליניקה נפתחה, אחי הלך לשם והסתבר שהיא סגורה. דווקא בזמנים האלו החיסונים הם הכרחיים, כיוון שיש חשש לזיהומים בגלל המחסור במים. ולמרות הכל, הדברים הקטנים – כמו מקלחת, הליכה לשירותים, אוכל – הפכו להיות לא רלוונטיים לאנשים בעזה. הם רק רוצים לקום בבוקר ולראות שהם ויקיריהם בין החיים. כבר זמן רב שאנחנו מריונטה בידיה של ישראל".