"ההסלמה רומסת את האינטרס של שני העמים, הישראלי והפלסטיני". כך אמר יו"ר חד"ש, ח"כ מוחמד ברכה בריאיון שיפורסם בגיליון הקרוב של השבועון "זו הדרך". הריאיון נערך למחרת פיגוע הדמים ליד אילת, בו קיפחו את חייהם שמונה ישראלים. בינתיים חלה הסלמה במצב – הפצצות בעזה וירי רקטות לעבר באר-שבע, אשקלון ועוד, שגבו קורבנות נוספים.

ההפגנה שנערכה אמש (מוצ"ש, 20 באוגוסט) בתל-אביב (צילום: אקטיבסטילס)

ח"כ ברכה נשאל תחילה לגבי יוזמי ומבצעי הפיגוע, כמו גם לגבי השלכותיו. לדבריו "פגיעה באזרחים חפים מפשע היא מעשה פסול הראוי לגינוי לפי כל קנה מידה אנושי ומדיני. אך הפיגוע גם מנוגד לחלוטין לאינטרס של העם הפלסטיני. ישנם גורמים ברצועת עזה, שמנסים לכפות על הפלסטינים סדר יום שונה מזה שגיבשו אש"ף והרשות הפלסטינית, אשר חותרים להכרה בינלאומית במדינה פלסטינית ולפיוס פנים-פלסטיני. גורמים אלה מנסים לטרפד את השיחות של הנציגים הפלסטינים בקהיר באמצעות מעין 'הזמנה' לנתניהו לפעול צבאית, כדי שיוכלו לחמוק מהדרישה לאחדות פנימית". ועוד "עיתוי הפיגוע הרסני מכל בחינה ונועד לשרת אג'נדה, הסותרת את האינטרס של המאבק העממי בישראל, כמו גם את המאבק של העם הפלסטיני לעצמאות. הפיגוע כבר שימש הצדקה להפצצות בעזה, שהפילו קורבנות. נתניהו זקוק להסלמה, כדי לנסות לחמוק מבידודו הפנימי והחיצוני".

ש. למה כוונתך?

ת. נתניהו חש מבודד ומאוים בזירה הפנימית הודות למחאה החברתית המתמשכת נגד מדיניותו הכלכלית וסדרי התקציב, ובזירה הבינלאומית – בשל הצפי שבספטמבר הקרוב, רוב מוחלט בעצרת האו"ם יתמוך בכינון מדינה פלסטינית בקווי 67'. מבחינתו, הסלמה צבאית היא נתיב מילוט, הן מתשובה עניינית למצוקות החברתיות והן מהמבוי הסתום המדיני – אל מחוזות הספסרות בדחליל הביטחון. נתניהו חושש, שתנועת המחאה החברתית לא רק שלא תגווע, אלא שהיא מבשילה בהדרגה להבנה מעמיקה של תלות הגומלין בין הצלחת המערכה לסיום הכיבוש ולפינוי ההתנחלויות לבין הצלחת המערכה לצדק חברתי. לא במקרה התעורר שוב הוויכוח סביב התקציב הצבאי המנופח, ולא במקרה אפילו טרכטנברג ציין, שאין פרות קדושות.

ש. טרכטנברג עוד יצטרך להוכיח, שהוא אכן מוכן לשחוט פרות קדושות. אבל ח"כ שלי יחימוביץ' כבר קידשה את קיומן…

ת. היציאה הבוטה של יחימוביץ' (בריאיון ב-"מוסף הארץ", 19.8) נגד הסתירה המהותית והמעשית בין צדק חברתי לבין ההתנחלויות, וקביעתה שההתנחלויות אינן חטא ופשע, מציבה שאלה מיידית: מדוע לא פרשה עם ברק ממפלגת העבודה ולא נשארה עם נתניהו בקואליציית הימין? אם הוויכוח היחיד, אשר יחימוביץ' מוכנה לנהל עם נתניהו, הוא בשאלה, מה עדיף: העלאת שכר המינימום או תשלום מס הכנסה שלילי – היא בפירוש בוגדת בתווית החברתית, שהדביקה לעצמה. הקיצוץ בתקציבי הצבא וההתנחלויות דרוש כמרכיב בתהליך של חזרה לשפיות מדינית, כמו גם כמרכיב בשינוי מהותי בסדרי העדיפויות של התקציב לטובת הדיור, הבריאות, החינוך, הסביבה ועוד. כדאי לשים לב, שבכל הריאיון הארוך, יחימוביץ' אינה תובעת לסיים את הכיבוש ואינה מסמנת את גבולות המדינה הפלסטינית, שתקום בצד ישראל. אגב, גם יריביה בהתמודדות על ראשות מפלגת העבודה, עמיר פרץ ויצחק הרצוג, שביקרו אותה על התבטאותה לגבי ההתנחלויות, לא טרחו לצאת נגד הכיבוש כמציאות מדממת, הרומסת את זכויותיהם הלאומיות והאזרחיות הבסיסיות של הפלסטינים. שוב מסתבר, כי יחימוביץ' וחבריה מתכוונים למשוך את מפלגת העבודה למה שמכונה 'המרכז', שכבר מאוכלס בצפיפות בידי נתניהו, לבני וברק.

ש. אילו תוצאות צפויות למהלך הפלסטיני בעצרת האו"ם?

ת. החלטה של עצרת האו"ם בדבר הכרה במדינה פלסטינית בקווי 67' לא תסיים את הסכסוך. לשם כך נחוץ הסכם, שיושג במשא ומתן ישראלי-פלסטיני. אך למרות שהחלטה כזאת לא תשים קץ לסכסוך, היא תשנה את כללי המשחק המדיני-דיפלומטי. המו"מ הישראלי-פלסטיני, שהתנהל עד כה, עמד בסימן אי-שוויון   מהותי:   מצד   אחד   ניצבה   המדינה   הכובשת, הישראל, ומולה ניצבה תנועה לשחרור לאומי, אש"ף. בתנאים אלה, ההחלטות כולן היו בסופו של דבר בידי הכובש: ירצה – ייתן, לא ירצה – לא ייתן. לאחר אישור החברות של פלסטין באו"ם, המשא-ומתן יתנהל בין שתי מדינות מוכרות, כלומר בכללים אחרים, ועל בסיס הסכמה בינלאומית רחבה, שהמדינה הפלסטינית תקום בקווי 67'. דוברים של נתניהו ושל הצבא מנהלים מסע הפחדה מפני מה שצפוי בספטמבר בשטחים הפלסטיניים או ביישובים הערביים בתחומי ישראל. כמי שמודע היטב למוקדי קבלת ההחלטות שם וכאן, אני מדגיש, שאין שום הכנות להפרות סדר. אני חושש, שדווקא הממשלה עלולה להבעיר את השטח באמצעות פרובוקציה בירושלים.

ש. האם ספטמבר ישתיק את המחאה החברתית?

ת. אני מתרשם, כי תנועת המחאה המדהימה נחושה להמשיך במאבק, אינה מקפלת דגלים ואינה נרתעת נוכח ספינים. זו תנועה המייצגת מצוקה אמיתית של שכבות רחבות והתנערות מהדמגוגיה של 'שוק חופשי' והפרטה, ולכן היא משב רוח רענן בנוף הישראלי. המחאה זוכה באהדה גוברת גם בקרב הציבור הערבי, המתחבר אליה באמצעות מאהלים והשתתפות בהפגנות. ישנם באוכלוסייה הערבית גורמים כמו מפלגת בל"ד והתנועה האיסלאמית, המייצגות עמדות בדלניות גם בנושא החברתי. קריאתן לעובדים ולצעירים הערבים לא להתחבר למחאה החברתית – פוגעת בהחלט באינטרסים של הציבור הערבי. המפלגה הקומוניסטית הישראלית וחד"ש פועלות להידוק החיבור הטבעי בין יהודים וערבים במאבקים החברתיים והאזרחיים. הצלחת החתירה לשוויון אזרחי, לצדק חברתי ולשלום תלויה בעוצמת השותפות בין ערבים ויהודים.