מאת רלוקה גנאה, אחת מיוזמות הבלוג כלב שמירה, שמקדם את עצומת העיתונאים הקוראת ליועץ המשפטי לא להעמיד לדין את אורי בלאו. פורסם באתר "העוקץ".

בסוף מאי יתקיים שימוע בפני היועץ המשפטי לממשלה, שיחליט סופית אם להעמיד לדין את עיתונאי "הארץ" אורי בלאו על החזקת מסמכים סודיים ללא היתר. זהו השלב האחרון, נכון לעכשיו, של מה שמסתמן כניסיון להרתיע עיתונאים מלמלא את תפקידם ולשתק את העיתונות החוקרת בישראל. מכיוון שברור לכל שעיתונות חוקרת אינה יכולה להתקיים ללא גישה למקורות ולמסמכים חסויים ומכיוון שהמדינה אינה מייחסת לבלאו כוונה לפגוע בביטחון המדינה – המסקנה הבלתי נמנעת היא שבלאו מועמד לדין פשוט משום שמילא את תפקידו המקצועי. קשה שלא לראות בכך מסר מרתיע מטעם המדינה ומערכת הביטחון לכלל קהילת העיתונאים.

אין זה מפתיע שאלו שנעמדים ונאלמים דום בכל פעם שהם נתקלים בצמד המלים "בטחון המדינה", תומכים בהעמדה לדין של בלאו. הם מתעלמים מהעובדה שכל התחקירים שבלאו פירסם עברו את אישור הצנזורה וכנראה שאינם מעוניינים להביט במראה שתחקירים אלו מציבים בפני החברה בישראל. מפתיע יותר לגלות בין התומכים בהעמדה לדין של בלאו גם כאלו שעדיין לא ויתרו על ההילה של התקשורת ככלב השמירה של הדמוקרטיה; אלו האחרונים תופשים את ההעמדה לדין כעונש על כך שבלאו ועיתון "הארץ" לא שמרו די על ענת קם.

המחויבות להגנה על מקורות עיתונאיים ראויה כמובן להערכה. אולם עד כמה מבוססות הטענות נגד בלאו ו"הארץ" בנוגע להגנה על קם? כשקוראים בעיון את המידע שפורסם בפרשה, לומדים שלא סביר להניח שפרסום המסמכים המודלפים עצמם הוא שהוביל לחשיפתה של קם – בין הפרסום ועד למעצרה של קם עברה יותר משנה. יתר על כן, בהסדר הראשון ש"הארץ" הגיע אליו עם השב"כ, בלאו העביר את אותם מסמכים לשב"כ תמורת התחייבות שלא ישמשו לאיתור המקור. לפי עורך "הארץ" דב אלפון, ראש השב"כ אמר שאחרי העברת המסמכים הללו, צמצום רשימת החשודים בהדלפה הפך פשוט יותר. כלומר – לא רק שלפני שהמסמכים הועברו לשב"כ לא ניתן היה לאתר את המקור, אלא שהשב"כ הפר את הסיכום שלו עם "הארץ". כשקם נעצרה לבסוף, בלאו היה בטיול מתוכנן בחו"ל. הוא דחה את חזרתו ארצה כדי להגיע להסדר שיבטיח חיסיון למקורותיו האחרים. יש גם יסוד לא מבוטל להניח (וסביר מאוד שבלאו עצמו שותף להנחה הזו), שמערכת הביטחון לא בחלה באמצעים כדי לחשוף את המקור לפרסומים המדוברים, כולל מעקב אחרי בלאו.

גם אם נניח שאורי בלאו אינו בן דמותו של רוברט רדפורד בסרט "כל אנשי הנשיא" ושיש מקום לבקר את התנהלות עיתון "הארץ" בפרשה, אין בכך כדי להצדיק את התמיכה בהעמדה לדין שתהיה, כדברי נשיאת מועצת העיתונות, השופטת בדימוס דליה דורנר, בעלת "השפעה מצננת על חופש העיתונות במדינת ישראל". התנהלות בלאו ו"הארץ" ביחס לענת קם היא נושא חשוב, אבל אסור שיעמעם את הדיון בשאלות עקרוניות שצריכות להטריד את כולנו: כיצד יכולים עיתונאים לעמוד מול מערכת הביטחון, על מנגנוני המודיעין המתוחכמים ואמצעי הלחץ המגוונים שעומדים לרשותה? מה ניתן לעשות כדי להבטיח את הגנתם של מקורות עיתונאיים, כאשר מערכת הביטחון והמדינה אינן טורחות לעמוד בהסדרים להם התחייבו? מדוע בכלל נתפשת דרישת השב"כ לקבל לידיו את כל המסמכים המסווגים שהגיעו לידי בלאו במסגרת עבודתו העיתונאית (דרישה שבלאו נענה לה), כדרישה לגיטימית?

העוצמה והנחישות שבהן פעלה מערכת הביטחון בפרשה זו, והגיבוי שזכתה לה מצד המדינה בהחלטה להעמיד לדין את בלאו, צריכים להטריד את כל מי שמבינים שללא עיתונות חופשית לא יכולה להתקיים חברה חופשית.

לחתימה על העצומה

עוד בנושא:

http://www.maki.org.il/he/component/content/article/57/11215-2011-05-11-16-35-12