מאת בילי מוסקונה-לרמן. פורסם ב"מעריב".
אלימות היא כמו חומר רדיו אקטיבי אמרה אתמול (ג'), בערב שעניינו דור שני לשואה, הפסיכואנליטיקאית יולנדה גמפל. אלימות, בעיניה של מי שמתמחה בטיפול נפשי של מבוגרים שגדלו בבית הניצולים, משולה לחומר שאין לו ריח, שאין לו צבע, שאין לו צורה ושמתפשט בתוכנו ולתוכנו בלי שנרגיש.
הדימוי הזה, היא סיפרה לציפי גון גרוס שהנחתה את הערב בבית אבי חי בירושלים, עלה בדעתה אחרי דליפת הכור בצ'רנוביל. עד היום ישנם שם חדרים סגורים שאף אחד לא מתקרב אליהם כי החומר הרדיואקטיבי בתוכם יתפוגג לפי החישובים רק עוד 25 אלף שנים. לא פחות ולא יותר.
לרדיואקטיביות הזאת, שהרלוונטיות שלה או הקונקרטיזציה שלה לימים האלה היא אלימות סוציו-פוליטית שעושים אנשים מסוג אחד לאנשים מסוג שני, לא משנה איפה, לא משנה מתי ולא משנה למה – חדרה לחיים היומיומיים שלנו כאן ועכשיו.
הביטויים שלה הם כל כך איומים, והחרדות שהיא מעוררת הן כל כך עמוקות, שאנחנו ממסגרים אותם, תוחמים אותם בתוך גבולות במשבצות אינפורמציה קטנות בעיתון, שמעידות עד כמה צריך להקהות את הרגש כדי לדפדף לעמוד הבא ולהמשיך את החיים הלאה כאילו הכל רגיל.
נגד חיילת משמר הגבול סלביה שני הוגש אתמול בבית המשפט העליון בירושלים כתב אישום בגין התעללות בקטין פלסטיני. הסתכלתי על תמונתה של סלביה שני, אשה צעירה בת 22, בעלת מראה רגיל לגמרי, שמחייכת למצלמה עם שיער אסוף לאחור, פסים בלונדיניים ומדי משמר הגבול.
מאיפה גייסה בת השכן החייכנית את השנאה העזה לבחור הפלסטיני האזוק שבו בעטה, צרחה, התעללה, הידקה אקדח לצווארו, ולחצה על המצית כדי לגרום לו לחשוב שהיא עומדת לירות בו?
פוליטיקאים אימפוטנטיים שממשיכים ללבות את השנאה
איך אנחנו, "שהיינו קרבנות של גזענות, רדיפות ואפליה", כמו שאמר שלשום הנשיא שמעון פרס ביד ושם, "ומחויבים להיות הארץ האנטי-גזענית ביותר בעולם", איך אנחנו לא יושבים ליד השולחן כדי לסדר את החיים שלנו מול הפלסטינים ולהתחיל לחיות חיים של חברה בריאה.
חברה שאת הכספים שלה מזרימה להשכלה, לשירותים סוציאליים לשירותים רפואיים שיהפכו אותנו לבריאים נפשית ופיזית ולבעלי מחשבה הומנית יותר.
למי בתוכנו חדרה הרדיואקטיביות עד כדי כך לתאי המוח שהוא בוחר פוליטיקאים אימפוטנטיים שממשיכים ללבות את השנאה כמו אהוד ברק, בנימין נתניהו ושמעון פרס, שלמרות המסרים ששלח באותו יום לחלל האוויר, גינה כמו שני חבריו את הסכם הפיוס בין פתח לחמאס מתוך בורות, התלהמות.
שלושתם הפגינו גם חוסר אחריות כלפינו, אזרחים רבים שמתפללים שאשה צעירה כמו סלביה לא תיחשף יותר לסיטואציות שבהן מחמת בורות וחוסר השכלה היא מוציאה מתוכה כל כך הרבה שנאה.
ועוד לא אמרנו מילה על על השנאה הנגדית, הפחד, החרדה והזעם שצמחו באותו רגע, כמו גל רדיואקטיבי, אצל הבחור הפלסטיני הצעיר שיש סיכוי שיבחר עוד שנה או שנתיים, מתוך הכאב הזעם והבורות שלו, להיות שאהיד. אולי זה יקרה בתל אביב, ששם אולי באותה שעה, והלוואי שלא, יטיילו סלביה וחברותיה, או נשים ישראליות אחרות באותו גיל, עם ילדיהם הקטנים בעגלות.
