מאת אורי שרמן, עו"ס בעמותת "רעות" – בריאות הנפש. פורסם באתר "העוקץ".
לכאורה, ההישג הכי גדול של מאבק העו"סים/ות הוא 7000 השקלים שייחשבו כשכר בסיס לעובד סוציאלי מופרט. למה רק לכאורה? כי שכר המינימום הענפי הוא מכבסת מילים. ראשית, כי לא כל הענף מקבל את זה, למשל: עובדי המגזר הציבורי. שנית, משום שזהו לא שכר מינימום אלא שכר מקסימום, המבטל כל אפשרות לייצר מדרגות של ותק וניסיון. מצב זה גם גורם אוטומטית לפילוג ופיצול בין העובדים הסוציאליים המופרטים לעובדי המגזר הציבורי, ומחליש את הכוח שלנו כאיגוד מקצועי מאוחד.
האוצר משחק פה משחק ערמומי ומלוכלך כשהוא מנסה לשחד את עובדי העמותות הצעירים והסטודנטים על מנת שניכנע לדרישות האוצר, שהלא מהי קביעת שכר מינימום כ- 7000 ש"ח אם לא שוחד? צריך להבין שאם האוצר מציע משהו כזה, הוא בה בעת מתגונן מפני משהו אחר, גדול יותר ומחייב יותר. אני מתנגד עקרונית לכך ששכר מינימום של עובד עמותה יהיה גבוה ב-3500 שקלים משכר מינימום של עו"ס במגזר הציבורי. למה האוצר תומך בזה? כי המאבק הוא על משהו גדול הרבה יותר.
הפגנת המחאה הגדולה מול משרד האוצר (צילום: הפייסבוק של מאבק העובדים הסוציאליים)
בשנים האחרונות אנחנו עדים לתהליך כלל עולמי המתבטא גם בישראל בהתפרקות מדינת הרווחה והתדרדרות התפיסה של המדינה כאחראית לאזרחיה. את תפיסת עולם זו החליפה תפיסה הרואה את האדם כאחראי הבלעדי למעשיו. כפועל יוצא, האדם נמדד ברמת הצלחתו הכלכלית והיצרנית, והחברה הישראלית בכללותה נמדדת במונחים של "צמיחה", "מדדי יצור וצריכה", והפן האנושי-חברתי הולך ונשחק.
זו תפיסת העולם שהאוצר מאמין בה, מייצג אותה ופועל כדי לקדם אותה. האוצר טוען, שתפקיד המדינה הוא לעשות כמה שפחות כדי לפגוע כמה שפחות. לכן מפריטים את שירותי הרווחה, שהקהילה תדאג לנזקקים. בפועל מי מסוגל לדאוג לנזקקים? אולי הפילנתרופים שיתרמו לעניים ולעמותות.
באופן לא מפתיע, תפיסת עולם זו לא עומדת במבחן המציאות, והעמותות נאבקות כדי לגמור את החודש, לדאוג לפונים שלהן, ובוודאי שאין להן מספיק כדי לדאוג למשכורות העובדים. עמותה אחת כבר התמוטטה ("מגדל אור") ולא נמצא לה תחליף, כך שהמדינה הפקירה את אוכלוסיית העיוורים שצרכה את שירותיה. עמותות אחרות בדרך לאותו סוף מר.
אנחנו כעובדים סוציאליים מייצגים תפיסה שכנגד, אמנם גם אנו מאמינים בחשיבות האחריות האישית של האדם על חייו, אך בד בבד עם אחריותו של האדם ואחריותה של החברה על האחר. מאבקנו הוא גם על זכויותינו האישיות, אך גם על אופי החברה ומקומם של אלה שאינם מצליחים להשתתף בכללי המשחק של השוק החופשי. המאבק שלנו מסמל את מקומה של האנושיות בחיינו.
במאבק שניהלנו, קראנו למדינה ולפקידי האוצר המייצגים אותה לקחת אחריות. קריאה מן הסוג הזה מבעיתה את האוצר, והוא מוכן לחרוג מהרגלו ואף להציע שכר מינימום של 7000 ש"ח. הכול ובלבד שלא לחרוג מחוק הפרטת המדינה את אזרחיה. עכשיו זו הפרטת שירותי הרווחה ומחר זה החינוך והבריאות. אם לא נתעקש עכשיו על צו הרחבה, מחר ההפרטה עוד תציף את כולנו.
המאבק שלנו הוא בראש ובראשונה מהלך אנטי-הפרטתי, וחשיבותו בהתייצבות האמיצה מול תפיסת העולם הניאו-ליברלית של משרד האוצר. דווקא משום כך, אנחנו לא יכולים להסכים שהמאבק ייגמר בשוחד. אנחנו לא רוצים 7000 ש"ח, אלא השוואת תנאים שמסמלת את לקיחת האחריות של המדינה על הרווחה. נמשיך להיאבק בכל דרך אפשרית, על מנת להציל את עצמנו ואת המדינה, מעצמה, מלהפריט את עצמה לדעת.
