מאת דניאל רוזנברג.

בנייה בהתנחלויות היא צעד פוליטי של ממשלות ישראל לדורותיהן, שנועד לבסס ריבונות ישראלית בשטחים. אין משמעות רבה לשאלת הבעלות הפרטית על הקרקעות, למרות השיח שמקודם על ידי בג"ץ

הכרזתו של בנימין נתניהו השבוע כי ישראל תהרוס שלושה מאחזים שהוקמו בשטחים על קרקע פרטית של פלסטינים לא מהווה פתיחה של מדיניות חדשה. מהלך זה נעשה בהשראת הקו המשפטי והפוליטי השורר בישראל זמן רב, ואשר רואה בהקמת התנחלויות על אדמות פרטיות דבר חמור ביותר. סוג זה של שיח נוטה לראות בהתנחלויות המוקמות על אדמות פרטיות מהלך לגיטימי פחות מאשר הקמת התנחלויות המוקמת על קרקע המצויה בבעלות ציבורית.

יותר משהפרדה זו בין סוגי ההתנחלויות מלמדת על אימוץ שיח הומניטארי על ידי ממשלת ישראל, היא מביעה מגמה אחרת, של חלחול נורמות משפטיות אל תוך השיח הציבורי סביב המדיניות בשטחים. בפרט, תהליך זה מביע את ההיצמדות, הן בימין והן בשמאל, לשיח זכויות המעמיד במרכזו את זכויות הפרט על חשבון זכויות קולקטיביות. תהליך הנעשה בחסות פסיקות בג"ץ ואשר מקודם בעיקר על ידן.

בנייה לא חוקית בדרום הר-חברון (צילום: אקטיבסטילס( 

קו זה החל בפסיקתו הוותיקה של בג"ץ משנת 1979, אשר קבע בפסק הדין בג"ץ 390/79 דויקאת נ' ממשלת ישראל, כי אין להפקיע קרקעות פרטיות לשם הקמת התנחלויות. עקב כך, פסק, יש לפנות את גרעין אלון מורה אשר הוקם בגדה ממניעים אידיאולוגיים. בפסיקה זו קבע למעשה בית המשפט באופן תקדימי את האבחנה בין הפקעה לגיטימית ובלתי לגיטימית של קרקעות. בעוד שבפסיקות אחרות נטה בג"ץ לאשר הקמת התנחלויות "משיקולים ביטחוניים" (דוגמא בולטת לכך היא פסק הדין שניתן אך שנה לפני כן, בג"ץ 606/78 אויב נ' שר הביטחון), כאן הכריעו השופטים לטובת זכויותיהם של הפלסטינים.

תקדים זה, כפי שהתבסס במערכת המשפטית הישראלית, נקלט באופן הבא: מעתה, אין להפקיע קרקע פרטית למען הקמת התנחלויות אידיאולוגיות. הפקעה שכזו הינה בלתי מתקבלת על הדעת מבחינת זכויות הקניין של תושבי השטחים הנפגעים ממנה, ואינה עומדת תחת עקרון הסבירות. עם זאת, הפקעת קרקעות אשר נעשית לצרכים ביטחוניים גרידא תיחשב לעתים קרובות כלגיטימית, בנוסף לצעדים אחרים המוכרים על ידי בית המשפט כהכרחיים מבחינה ביטחונית (כך, למשל, בבניית גדר ההפרדה, כפי שמתבטא בפסק הדין מ-2006, בג"ץ  5488/04, מועצת מקומית אלראם ואח' נ' ממשלת ישראל). מסורת הפסיקה מלמדת כי כאשר מצליחה מערכת הביטחון להוכיח כי הצעדים שהיא מובילה הם אכן נטולי אלטרנטיבה, יסיר לרוב בג"ץ את ידיו מעל החלטותיה המנהליות של זו, הנחשבות לחיוניות ולגיטימיות.

יחד עם זאת, יש לשאול את השאלה בדבר מקומן של קרקעות פרטיות ביחס לבניית התנחלויות. מדיניות ישראל בשטחים אינה מיזם כלכלי והיא אינה נקבעת לפי שיקולי הבעלות על הקרקעות האמורות. בניית ההתנחלויות מהווה צעד פוליטי של ממשלות ישראל לדורותיהן, אשר נעשה על מנת לבסס ריבונות ישראלית בשטחים הכבושים ותוך כך לחשק את הפלסטינים לעמדה נחותה יותר במשא ומתן המדיני. מבחינה זו, אין משמעות רבה לשאלה מי מחזיק באותן קרקעות, מאחר ומיקומן נקבע לפי שיקולים טריטוריאליים, דמוגרפיים ולעתים דתיים. הכיבוש אינו פרויקט נדל"ני ואינו ראוי להיות מובן כסכסוך סביב בעלות על רכוש.

יתר על כן, ניתן לראות בבירור כי שיח הזכויות אשר מוביל בג"צ אינו מוביל לשינויים מהותיים בשטח. דו"ח שלום עכשיו משנת 2006 חושף את העובדה כי גם היום, שנים ארוכות לאחר אימוץ המדיניות הליברלית שהוביל בית המשפט, נמצאות כמעט 40% מההתנחלויות על אדמה פלסטינית פרטית אשר הופקעה לצורך הקמתן.

נראה אם כן כי השיח המקודם על ידי בג"ץ מחטיא את התמונה הגדולה: במקום לראות את הכיבוש כבעיה פוליטית, המשפיעה בראש ובראשונה על זכויותיהם הקולקטיביות של הפלסטינים ואשר מתנהל במישור הבין-מדינתי, מקדם בג"ץ את התפישה כי הכיבוש הוא לא יותר מאשר הפרעה לזכויותיהם של הפלסטינים כפרטים, כבעלי קניין, אדמות וכו'. תפישה זו, יותר מאשר להקל על מצבם של הפלסטינים, מצרה את השיח הציבורי בנוגע למדיניות ישראל בשטחים ותוחמת אותו בגבולות השיח של זכויות הפרט.