מאת אבירמה גולן. פורסם ב"הארץ".
יוזמי החוק לאיסור חרם על ישראל ועל ההתנחלויות לא נחלו השבוע הצלחה מסחררת. אמנם בוועדה שח"כ דוד רותם עומד בראשה אפשר, כך נדמה באחרונה, לאשר כל הצעה, ותהא הזויה ומבישה ככל שתהא, אבל ההתנגדות לחוק הגיעה אליהם מכיוונים לא צפויים.
איתן כבל ממפלגת העבודה הביע, כמובן, התנגדות נחרצת. יוחנן פלסנר מקדימה, שתמך עקרונית בחוק, התקומם נגד ניסוחה המרושל והמעורפל של ההצעה שהובאה לאישור, ועל כך שבמקום להתמודד עם חרם כלכלי על חברות מסחריות ישראליות הוא עוסק בסתימת פיות של אזרחים ישראלים. הממשלה לא אישרה את שלושת הסעיפים המטילים עיצומים על ישות מדינית ועל אזרחים זרים. נציגי משרד המשפטים העירו שהחוק מנוסח רע, ונציגי משרד החוץ הזהירו מפני פתיחת חזית בעייתית עם כל העולם.
אבל יושב ראש ועדת חוקה חוק ומשפט, ח"כ דוד רותם, לא התרשם מכל אלה, וכך גם יוזם החוק, זאב
אלקין. זה האחרון, שעזב את קדימה לטובת הליכוד בנימוק שהמפלגה שציפי לבני עומדת בראשה שמאלנית מדי, נימק ברגש רב את הצורך בחוק כזה, "שישים אחת ולתמיד קץ לחתרנות הבלתי נלאית של שונאי ישראל".
זהו, על קצה המזלג, הרציונל של הצעת החוק, שכל כוונתה להעליב, מתוך עלבון עמוק ותחושת קורבן נרדף, את "שונאי ישראל" באשר הם, להדיר אותם, להעניש אותם ולאיים עליהם ועל כל מי שמעלה בדעתו לשתף עמם פעולה. והואיל ואפשר להניח בוודאות מסוימת שאפילו הממשלה הזאת לא תאפשר חקיקה שתצטייר כהכרזת סכסוך תוקפני עם גופים מסחריים, אזרחים מכובדים בחו"ל ומדינות – היחידים שייחשפו לתוצאות האווילות הזאת הם אזרחי ישראל.
גם אם ברור שהצעת החוק מדדה על כרעי תרנגולת מן ההיבט החוקי והחוקתי, ואף שהנימוק שהיא נשענת עליו, כאילו בארצות הברית יש חוק דומה (הבל מוחלט. החוק בארצות הברית נועד להגן על חברות אמריקאיות מפני איומי החרם נגד ישראל ולא, כפי שטוענים מנסחי ההצעה "כדי להגן על מדינה ידידה") – לא צריך לנהל עם יוזמי החוק ויכוח משפטי. הוא לא באמת חשוב להם.
אבל צריך להבהיר לכל חברי הכנסת שחושבים, אולי, ללכת לים או לבית קפה ביום ההצבעה, שאף שמדובר בחוק הזוי אסור להם לתת לו לעבור. כי מאחורי המסכה הצדקנית של הגנה על ישראל מפני חרמות אקדמיים וכלכליים (שהחוק לא מסוגל בכלל למנוע), מסתתר עוד תעלול בזוי, שמטרתו לסתום פיות ולהפחיד, ולזרז את תהליך הפיכתם של אזרחי ישראל לנתיניה החלשים והמאוימים של ארץ המתנחלים.
