מאת דניאל רוזנברג.

עלייתה המטאורית של שלי יחימוביץ' מצריכה בחינה של עמדותיה הרווחות בשמאל. הדבקות בנושאי חברה וכלכלה הולמת את התפוגגות השיח הפוליטי בישראל, אך מהווה אתגר למפלגת העבודה המתחדשת.

לא ניתן לחזות את תוצאותיו של מאבק הכוחות הנוכחי במפלגת העבודה, אך לא קשה להבחין כי אחד השמות ההולכים ומוזכרים כיו"ר פוטנציאלי הוא שלי יחימוביץ'. יחימוביץ' התבלטה בתפקידה התקשורתי בתור עיתונאית חושפת עוולות ומגינה על האזרח הקטן. זכורות בעיקר התקפותיה על בעלי ההון ועל עושי דברם בפוליטיקה המקומית. כבר אז הוצגה כסוג של סוציאליסטית לוחמת, וזכורות במיוחד התקפותיה על שרי אריסון, מבעלות בנק הפועלים. את הקריירה הפוליטית שלה התחילה יחימוביץ' כשהתמודדה בפריימריס במפלגת עבודה בנובמבר 2005. כזכור, היה זה הפריימריס שנערך לאחר זכייתו של עמיר פרץ בתפקיד יו"ר העבודה, דבר אשר הוביל לעזיבתם של רבים מוותיקי המפלגה לטובת קדימה. פרץ נחשב באותו זמן (ובמידה רבה עדיין) לתקווה החברתית הגדולה של הפוליטיקה הישראלית, מנהיג אשר ימשוך את העובדים והשכבות החלשות לשמאל וייצר סוף סוף שיח סוציאל-דמוקרטי שמאלי. יחימוביץ' נחשבה אז לאחד מתומכיו הגדולים ביותר של פרץ, ושימשה כמליץ יושר לטובתו בתקשורת ובפוליטיקה.

לאחר בחירות 2006 נכנסה העבודה בראשות פרץ לממשלת אולמרט. רבות נכתב על החלטתו של פרץ לקחת את תיק הביטחון ולא להסתפק בתיק "כלכלי" תפור, שהיה מתאים ככל הנראה יותר לאג'נדה החברתית שקידם. יהא אשר יהא הרקע למהלך זה, נראה ככל הנראה כי הוא הרחיק את יחימוביץ' מהתמיכה המיידית שלה בפרץ. לאחר דו"ח וינוגרד, אודות התנהלות צה"ל והממשלה בזמן מלחמת לבנון השנייה, הצטרפה יחימוביץ' לשורות אלו שקראו להתפטרות פרץ וטענה כי ראתה בכניסה למשרד הביטחון מלכתחילה טעות.

כל משך זמן זה לא מילאה יחימוביץ' אף תפקיד ביצועי בפוליטיקה. היא מילאה וממלאת תפקידים רבים בוועדות כנסת שונות, מוועדת הכספים ועד ועדת המשנה לשירותי הדת. לטובתה נזקפו בעיקר הישגים בחקיקה, כגון חוק הקופאיות אשר קבע כי מוכרות ומוכרים ברשתות שיווק יזכו לשבת במהלך עבודתם, או תיקון לחוק הגנת השכר, המסדיר את המידע המוצג בתלוש המשכורת. יחימוביץ' נחשבת במידה רבה למגינה על כוחה של הכנסת אל מול הממשלה, וכמבקרת של חוק ההסדרים ושל הליכים דומים המפרים את האיזון בין הרשויות.

כבר החל מיומה הראשון במערכת הפוליטית, היו כוונותיה של יחימוביץ' מוצהרות. יחימוביץ' נכנסה לפוליטיקה לא כדי לעסוק בנושאים הפוליטיים "הגדולים" – כיבוש, שטחים, התנחלויות, משא ומתן עם הפלסטינים וכדומה – אלא בנושאים הנוגעים לחייו של "האזרח הקטן", ביניהם מערכת הרווחה, העברות תקציביות, שחיתות שלטונית וכיוצא בזאת. מבחינה זו, משמשת הקריירה הפוליטית של שלי יחימוביץ' כהמשכה האורגני של העבודה שעשתה בתקשורת ושבזכותה התפרסמה. יחימוביץ' לא מתעניינת (ודבר זה חוזר ועולה בדבריה ובהצהרותיה) בנושאים מדיניים. את עמדותיה בנושאים אלו, עד כמה שניתן לדלות אותם מהצהרות אקראיות, ניתן לשייך למרכז-שמאל המדיני היוני המתון (בין השאר, תמכה בהפיכה מכללת אריאל לאוניברסיטה). אך נראה כי נושא זה אכן מעסיק אותה מעט מאוד.

אחת מהפרשיות הציבוריות הזכורות בהן "כיכבה" שלי יחימוביץ', ארעה במהלך הבחירות המוניציפאליות לעיריית תל אביב-יפו. ח"כ דב חנין (חד"ש), אשר רץ בראשות רשימת "עיר לכולנו", קבוצת האופוזיציה המרכזית בעיר, ספג מיחימוביץ' ביקורת רבה בעקבות היותו, כדבריה "אדם אנטי ציוני, שמטיף לסרבנות, שלא עומד דום בשירת התקווה ואפילו לא שר אותה". יחימוביץ' העדיפה לתמוך ברון חולדאי, איש מפלגת העבודה, על פני חנין הקומוניסט.

על בחירות העיסוק הציבוריות שלה זכתה יחימוביץ' לביקורת לא מועטה. היו כאלה בשמאל שראו אותה כבוגדת, כלא-טהורה מספיק, כנכנעת לכוחות השוביניזם הלאומי והימין הנצי. חלקים, גם אם בירכו על עיסוקה בשאלות חברתיות וכלכליות, דרשו כי תתבטא בנוגע לנושאים המדיניים הבוערים העומדים על סדר היום. זאת, בזמן שבחוגים רבים קצרה יחימוביץ' פופולאריות שאין שנייה לה; בניגוד כמעט לכל פוליטיקאי אחרת במדינת ישראל, מתבססת יחימוביץ' בקמפיינים שמנהלת אך ורק על תרומות קטנות, של עד 10,000 ש"ח, דבר המעיד על התמיכה לה היא זוכה בקרב הציבור הרחב. יחימוביץ' מציגה את עצמה, במידה רבה מאוד בצדק, כשופרו של האיש הקטן אשר יכול לפנות אליה במכתב ולזכות בטיפול אישי. ניתן אפילו לומר כי בהתנהלותה המשרדית יש סוג של דמוקרטיה ישירה עממית.

עם זאת, מעבר לאופן התנהלותה האישי, מייצגת יחימוביץ' גם סוג של שינוי מגמה בשיח הפוליטי. דבקותה בנושאים חברתיים וכלכליים, יחד עם הפופולאריות הרבה שהיא זוכה לה, אמורה לזכות אותה בתשומת לב מיוחדת ביחס לפוליטיקאים אחרים. ניתן אפילו לומר כי מדובר בתופעה תרבותית, מעין "יחימוביצ'יזם".

על היחימוביצ'יזם

הביוגרפיה הפוליטית הקצרה של יחימוביץ' מייצגת היטב את המגמה שהיא מייצגת. ההתנערות מפרץ לאחר שכשל בתור שר בטחון, כמו גם הפניה נגד חנין על סמך זהותו האישית (זאת, ראוי לציין, למרות שנושאים לאומיים אינם עולים כדבר שבשגרה במערכת בחירות מוניציפאלית), מדברות לטובת הקו האידיאולוגי שבחרה לאמץ. אך למרות זאת, את התנאים לעלייתה של יחימוביץ' יש להבין לאו דווקא בפעולותיה הספציפיות, אלא כאמור בתנאים המבניים שנוצרו בשיח הפוליטי הישראלי בשנים האחרונות. יתר על כן, חשוב לציין כי  עמדה זו לא מיוצגת על ידי יחימוביץ' בלבד (לא מן הנמנע כי יחימוביץ' עצמה תשנה את עמדותיה בנוגע לסדר היום שלה, במיוחד בתקופה הקרובה לרגל ההתמודדות בעבודה), אך היא כן יכולה לשמש מייצג טוב מאוד שלה.

ראשית, יש להזכיר את ההקשר הפוליטי בו החלה יחימוביץ' את עשייתה הפוליטית. הקשר זה היה קו התפר בין ממשלת אולמרט הראשונה לזו השנייה. האירוע הבולט של תקופה זו היה אישור תכנית ההתנתקות בכנסת וביצועה, אירוע שהעסיק יותר מהכל את המערכת הפוליטית והשיח הציבורי בישראל. בזמן שלא ניתן להיכנס כאן לפרטי התכנית ולרקע שלה, ניתן בהחלט לקחת אותה בתור האירוע המכונן בשיח הציבורי הישראלי של אמצע העשור הקודם. ככל הנראה, לא היה עוד אירוע אשר קבע בסדר גודל כזה את אופן הדיבור הפוליטי בישראל של שנות ה-2000; אפילו לא האינתיפאדה השנייה השפיעה במידה כזו אופן ההתבוננות של ישראלים רבים בפוליטיקה. מן הראוי להסביר עניין זה בצורה עמוקה יותר.

תכנית ההתנתקות הביעה את הגיון החד-צדדיות אשר הוחל בישראל מאז ממשלת שרון, אשר במהותו מבוסס על תזת ה"אין פרטנר" של אהוד ברק בקאמפ דיוויד. ההתנתקות למעשה מציינת את האופן שבו בחר הצד הישראלי, באופן מודע ובמידה רבה באופן מוצהר, להמשיך את הסכסוך תחת אש קטנה, ללא פריצות דרך משמעותיות במגעים ובמו"מ, אך גם תוך כיבוד האוטונומיה הפלסטינית מבחינה ביטחונית ופוליטית. את ההתנתקות ניתן להגדיר כ"קץ הסכסוך" או "קץ הכיבוש", על משקל "קץ ההיסטוריה": בעוד היחסים בין ישראל לפלסטינים, לפחות מאז האינתיפאדה הראשונה, התאפיינו בדינמיות, במבצעים צבאים גדולים או במגע ומשא בלתי פוסק למען חתירה להסדר קבע (כמו בתקופת אוסלו), הגיון ההתנתקות מתאפיין בקיפאון, בשיתוק, ברעיון האומר כי אין למעשה כל דרך לפתור את הסכסוך, ולכן יש "לנהל" או "להכיל" אותו באמצעים ביטחוניים, כלכליים ואחרים (רעיון שאך הועצם לאחר השתלטות חמאס על עזה באמצע 2007 והטלת הסגר על הרצועה). ההתנתקות, אם לנסח זאת בפשטות, הייתה נקודת הציון בה הותר לישראלים להפסיק להתעניין בכיבוש.

להגיון ההתנתקות והחד-צדדיות היה הד חשוב ביותר בשיח הציבורי הישראלי. חלק הארי של המערכת הפוליטית הישראלית, ממרצ ועד קדימה וכלה בחלקים בישראל ביתנו, תמך בהתנתקות וקיבל את ההיגיון שלה. מתנגדי התכנית נתפשו אז כשוליים ואף כהזויים – בבחירות לכנסת ה-17, שהיו "בחירות ההתנתקות", זכו כל מתנגדי התכנית יחד, משמאל ומימין כאחד, בכ-30 מנדטים.  דבר זה השאיר את ליבת המחלוקת לא סביב הסכסוך והכיבוש, שהיה הנושא המסורתי סביבו מתפלגת הפוליטיקה הישראלית מזה עשורים, אלא סביב נושאים אחרים, "חברתיים" (בניגוד ל"פוליטיים") ו"אזרחיים" (בניגוד, כנראה, ל"צבאיים").  הקונצנזוס הלאומי זכה להגדרה מחדש, בדיוק כפי שזכה לה בתקופת אוסלו ולאחר כשלון שיחות קאמפ דייויד בשנת 2000, אך הפעם היו לדבר השלכות מרחיקות לכת אף יותר.

מאחר, אם כן, שהנושא המדיני נחשב לפתור, או כמצוי בדרך השועטת לקראת פתרון, הרשתה לעצמה הפוליטיקה לעסוק יותר ויותר בנושאים "פנימיים" אלה. האירועים שליוו את כהונת הכנסת ה-17 וממשלת אולמרט התאימו ביותר לרוח זו. במלחמת לבנון השניה, יחד עם הקטסטרופות הצבאיות והטקטיות שליוו אותה, הועלה לדיון גם נושא הפקרת העורף, המקלטים הנעולים, העסקים פושטי הרגל, העובדים המפוטרים וכיוצא בזאת. אירועים אחרים היו השביתות הארוכות במערכת החינוך וההשכלה הגבוהה, אשר גם בדרכם העלו לסדר היום את נושא התקציב וסדר העדיפויות הכלכלי-חברתי. גם העניין הסביבתי החל בתקופה זו לתפוס מקום הולך וגדל בשיח הציבורי, וב-2009 התמודדו בבחירות לכנסת לא פחות מאשר שלוש רשימות "ירוקות".

בתקופה זו בדיוק החלה יחימוביץ' והשיח שקידמה לצבור תאוצה. רובן ככולן של הצעות החוק החשובות שקידמה עברו בשנים 2006-2009. האופוזיציה הפנימית שגיבשה יחימוביץ' לממשלת אולמרט התבססה כמעט תמיד על עניינים חברתיים וכלכליים (זאת בזמן שהאופוזיציה המדינית הגיעה לרוב מצד ימין, מהליכוד בהנהגת נתניהו). גופי השמאל, אשר ברובם הגדול קיבלו את האיתותים מצדה של יחימוביץ' ושותפיה לעשייה (ניתן למנות עליהם את דניאל בן סימון, למשל), החלו גם הם להתארגן על בסיס דומה, של מתן קדימות לנושאים חברתיים וכלכליים. מיותר כמובן להזכיר את גל הפריחה העצומה של העמותות והמגזר השלישי שהגיע בתקופה זו (באופן חסר תקדים אף יותר ביחס לעבר), אך ניתן גם לדבר על ארגוני שמאל ממוסדים אשר פנו לשיח זה. כך, ניתן להזכיר למשל את הכניסה של פעילי שמאל רבים לעבודות במסגרת איגודי עובדים, ללוביזם טהור או לפעילות בייצוג משפטי או במתן סעד משפטי, סוגי פעילות אשר כמעט תמיד מתעלמים לגמרי מהעניין המדיני ועוסקים בעוולות ספציפיות בתוככי החברה הישראלית. העניין החברתי הוצג שוב ושוב בתור הליבה של הפוליטיקה הישראלית, הנושא המרכזי שבו ראוי לדון, בזמן שהכיבוש נשאר ל"טיפול" ועדות ממשלתיות, מתווכים בינלאומיים ומנגנוני הביטחון.

תופעת היחימוביצ'יזם מתפשטת בשמאל

מה מבטאת התקבלותה של התזה היחימוביצ'ית בקרב השמאל? ראשית כל, היא מבטאת ניכור מהפוליטי. הפוליטיקה בישראל מתנהלת על ציר מרכזי אחד, והוא הכיבוש ונושאים הקשורים בסכסוך עם הפלסטינים. זהו הקונפליקט היחידי בישראל אשר מקבל ביטוי של מאבק ממשי, של אלימות, הרס והרג שיטתיים. החלוקות האחרות המתקיימות בחברה הישראלית הן חשובות אמנם, ובוודאי משפיעות על חייהם של אלפים ומיליונים. אך הנושא הפוליטי המרכזי, במובן של המקום בו מתנהל מאבק קיומי אשר עלול לזעזע את אושיות המערכת כולה, הוא הסכסוך. הפקרה של זירה זו, בין אם מתוך אדישות, מתוך לאות ועייפות, מתוך סקפטיות ביכולת להגיע לפתרון או אפילו מתוך כוונות טובות ("נניח לפלסטינים להתפתח לבדם"), היא בלתי אחראית. יתר על כן, ניסיון לעשות לסכסוך בין הישראלים לפלסטינים רדוקציה לעניין כלכלי-חברתי או לנושא ה"מעמדי", כפי שעדיין נעשה בחלקים של השמאל הרדיקלי, הוא חסר בסיס: הפלסטינים מדוכאים לא בתור עובדים אלא בתור ערבים-פלסטינים; זאת בזמן שהיהודים נהרגים בפיגועים ובהתקפות לא בגלל היותם בנים למעמד מנצל, אלא בגלל היותם יהודים המזוהים עם הציונות. על עובדה זו להיות אבן הבסיס לכל ניתוח פוליטי באשר הוא.

כך, באותו אופן שבו הימין הניאו-ציוני ("אם תרצו" ושות') חוגגים את הלאום ומעלים אותו לראש אמירתם הציבורית, כאשר הם עצמם רואים עצמם כ"א-פוליטיים", כך השמאל, באופן מקביל במידה מסוימת, מסתלק מהזירה הפוליטית ופונה לחברה. אך החברה איננה "פוליטית", במובן זה שהיא לא מהווה, כרגע ובנקודת זמן זו, את החתך הפוליטי העיקרי. הפניה לחברה משמשת בתור לא יותר מאשר אמצעי לניטרליזציה, או לשיתוק של הקונפליקטים, של האידיאולוגיות, של האמירות החריפות הנשמעות בכל הצדדים ושהינן אינהרנטיות לפוליטי. בזמן שהפוליטיקה היא עניין קונפליקטואלי וכואב, החברה היא מקום של קונצנזוס ושל זהות אינטרסים רחבה.

בנוסף לזאת, לא ניתן להציג את הפניה הרחק מהעניין המכונה "מדיני", וההתרכזות בעניין החברתי-כלכלי כניסיון של השמאל להגיע למעגלים רחבים יותר או לצבור פופולאריות בקרב שכבות התומכות באופן מסורתי בימין. הניסיון של העבודה בראשות פרץ אמור ללמדנו היטב כי גם בהינתן מפלגת שמאל בעלת מצע חברתי מתקדם, יקום העניין המדיני ויתבע את הבכורה. ללא יציבות, בטחון ושלום מינימאליים, לא תוכל לקום בישראל מדינת רווחה ולא חברה פתוחה ונאורה, כפי שמעוניין בה השמאל. השקט היחסי אשר שורר בישראל מאז האינתיפאדה השנייה לא צריך להשכיח מאיתנו את החרדה הקולקטיבית העלולה לחזור ולאחוז עם המלחמה הבאה. כל עוד יסודות הבניין רעועים לא ניתן יהיה לצבוע אותו בצבע אחר ולא לשנות את תכנונו.

יתר על כן, אותה התרכזות בעניינים של חלוקה-מחדש תקציבית, של זכויות עובדים ושל עבודה ורווחה, גם אם הם חשובים כשלעצמם, ילכדו את השמאל בעמדה של פרובינציאליות ביחס לזרם הפוליטי השליט. עיסוק בשאלות הנתפשות כמשניות, יותר מאשר יסייע לפופולאריות של השמאל, ינציח אותו בתור "עובדת סוציאלית", וימנע ממנו קרדיט בכל הנוגע לשאלות הנוגעות לניהול עוצמתה הקטלנית של המדינה. מאידך, ההתרכזות בנושאים אלה עלולים להשכיח מהשמאל את עמדתו האחראית והמתקדמת ביחס לסכסוך, ולהטיל אותו אל קלישאות דמגוגיות. כאן, שוב, ניתן להזכיר את הדוגמא של דחייתה של יחימוביץ' את דב חנין על סמך היותו בלתי-פטריוטי.

לסיכום, האם יש לדחות מכל וכל את יחימוביץ' ופועלה ואת התזה הסוציאל דמוקרטית שהיא ודומיה מקדמים? כמובן שלא. פעילותה של יחימוביץ' ושותפיה בכנסת ומחוץ אליה הביאו מזור לאלפי אנשים בישראל. כמעט כל אדם עובד בישראל חייב במידה מסוימת את ההטבה, או לפחות את האטת ההתדרדרות במצבו, לחוקים החברתיים שהעבירה ולהעלאה לסדר היום הציבורי את נושאים אלה. אך לא ניתן לראות באג'נדה זו קו מנחה לפעילות של השמאל הישראלי. יש לדחות פעמיים את מה שיחימוביץ' והדומים לה מציעים, פעם אחת מתוך רצון לבנות שמאל פוליטי חזק ומשפיע, אשר מסוגל לירות ולפגוע במטרות גבוהות, ופעם שניה מתוך שאיפה לבסס שיח פוליטי אוניברסאלי, שאינו טוען רק לשאלות פרטיקולאריות של אינטרסים ספציפיים (יהיו מוצדקים ככל שיהיו כשלעצמם), אלא אמור לחבק את הגוף האזרחי כולו. ללא עמדה מסוג זה, לא יחזור השמאל מתהום הנשייה.