ישראל אינה שקטה. חוסר הנחת מעיק, כמו החום והלחות. זה החל בחורף – מחאה על העלאת מחירי הדלק ואחריה שביתה של העובדים הסוציאליים שנגמרה בתחושות מרמור קשות על ההסכם שנכפה עליהם. הקצב הלך וגבר עם החרם על הקוטג', דרך המאבק המתפשט למען דיור הוגן ועד להתפרצותם של הרופאים המתמחים נגד תנאי ההסכם המתגבש עם האוצר.

הפגנה אמש, חמישי, ברחובות תל-אביב (צילום: אקטיבסטילס)

חוט עבה קושר את האירועים הכביכול לא קשורים הללו, תחושה של מיאוס משותפת לכולם. הם משדרים מסר פשוט – די לניצול. די לניצול על ידי הממשלה שמכבידה בעול המסים העקיפים והרגרסיביים, די לניצול על ידי ראשי איגודים מקצועיים שמוכרים בזול מדי את העובדים, די לניצול על ידי קבלנים ובעלי הון שמעלים מחירי דיור בחסות הממשלה ואוזלת ידה, די לניצול על ידי מעסיקים וקמעונאים חמדנים, די לניצול על ידי מיליארדרים שנוטלים הלוואות מהציבור ובונים לעצמם היכלי פאר למרות שהם מתקשים להחזיר את חובותיהם.

אווירת האי נחת שרתה השבוע אפילו בקודש הקודשים של הקפיטליזם: ארבע חברות השקעה גדולות החליטו שלא יעניקו אשראי נוסף לטייקון הדלק יצחק תשובה, עד שלא יפרע בספטמבר חובות של מאות מיליוני שקלים לבעלי אגרות החוב שלו, קרי לאנשים שמהם לווה את הכסף לצורך עסקיו. ייתכן ובתי השקעות נוספים יחרימו אף הם את הנפקת אגרות החוב שיערוך היום תשובה בניסיון לגייס 200 מיליון שקלים מהציבור.

כל האיתותים מעידים על דבר אחד – המטוטלת הכלכלית-חברתית הגיעה לימין הקיצון של הספקטרום, הלכה רחוק מדי אפילו לטעמם של אלה שנחשבים קפיטליסטים אדוקים. התנודה החלה עם כניסתו של בנימין נתניהו לתפקיד שר האוצר ב-2003.

היא קיבלה ביטוי בנאום הקנוני על האיש הרזה, שהוא הלא המגזר העסקי, שנושא על גבו את האיש השמן, המגזר הציבורי. צריך לשלוח את המגזר הציבורי לשומרי משקל כדי להקטין את היקפי התקציב שלו, ולהעביר את עודפי השומן לבעלי העסקים, אמר.

אמר, עשה, ומה שלא הספיק עד שיצא לגלות פוליטית ב-2006 המשיך לעשות כשחזר כראש ממשלה ב-2009. השירותים שאותם העניקה הממשלה בתחום הבריאות, החינוך והרווחה עברו לביצוע של חברות פרטיות או עמותות. כתוצאה, פוטרו עובדי ציבור, עברו לעבוד בגופים פרטיים וקיבלו פחות שכר.

הדיאטה של ביבי הצליחה

במקביל, הופחתו המסים על הכנסה מעבודה והמסים שמשלמות חברות עסקיות. התוצאה – הנטו של בעלי שכר גבוה גדל מאד והנטו של בעלי שכר בינוני גדל קצת. אבל את הגידול בנטו הוציאו בעלי השכר הבינוני על שירותים שהממשלה הפסיקה לתת. למה הפסיקה? משום שהעשירים, כאמור, קיבלו הנחות במסים ונכנס פחות כסף לקופה הציבורית.

למשל, מאז תחילת הפחתת המסים ב-2003 ההוצאה הפרטית על חינוך עלתה ב-20 כדי להשלים את החסר: יותר תשלומי הורים, יותר קניית ספרים, יותר שיעורים פרטיים, מימון של תוספת מורים לבתי הספר כדי לשפר את איכות החינוך.

תהליך דומה קרה בתחום הבריאות. באופן אירוני, מאז שנחקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי ב-1995 שנועד להבטיח רפואה שוויונית לכל תושב, ההוצאה הפרטית על בריאות רק גדלה. ישראל ניצבת כיום במקום השני, אחרי ארה"ב, בהוצאה פרטית על בריאות. פלא שהאוצר לא נלהב מהשקעה בשיקום הרפואה הציבורית? למה לו, הרי הציבור הוכיח שהוא  מוכן להתמסר לרפואה פרטית.

קחו, למשל, את תחום הדיור. על אף הגידול באוכלוסייה והעלייה התלולה במחירי הדירות, תקציב הסיוע לרכישת דירה צומצם בשנים האחרונות – מ-5.6 מיליארד שקלים ל-1.3 מיליארד בשנה. במלים אחרות, הממשלה ויתרה לעשירים על מסים ולכן נכנס פחות כסף לקופה ולכן היא קיצצה בסיוע לזכאי דיור. פלא שהתעוררה מחאה?

בקיצור, הדיאטה של ביבי הצליחה, חלקית. בעלי ההון שמנו, ולא רק מנחת. האזרחים האחרים, לעומת זאת, רזו. בתוך שנה אחת בלבד התכווץ המעמד הבינוני מ-27.1 של משקי הבית ל-26.6.

לפני 40 שנה דרשו הפנתרים השחורים, בניסוחו של סעדיה מרציאנו, "או שהעוגה לכולם, או שאין עוגה בכלל". דור הקוטג' אינו מוכן לשרוף את המועדון וגם לא לוותר על העוגה. הוא רק רוצה חתיכה קצת יותר גדולה מזו שהוא מקבל היום. ולכן, הרבה לפני עלי השלכת, יחזור איש-איש לשכירותו המעט מביישת. יש לקוות שיחד עמם תשוב המטוטלת לאיזון.