ביקורת הפוסט-קולוניאליזם כמשימה פוליטית

צ'יבר הסביר, כי ספרו ראה אור בהקשר פוליטי ואינטלקטואלי מסוים, וכי מטרותיו פוליטיות אף הן. הוא הוטרד מההשפעה הגוברת של התיאוריה הפוסט-קולוניאלית בקרב הוגים ממזרח אסיה ומהמזרח התיכון, ומכך שאינטלקטואלים רדיקליים-כביכול אימצו מסגרת חשיבה אוריינטליסטית, גזענית, ובעלת מסקנות פוליטיות שמרניות ואנטי-מרקסיסטיות. התיאוריה הפוסט-קולוניאלית, ציין, היא צורה חדשה של אידאולוגיה ימנית ישנה, אשר תמיד קסמה לבורגנות הזעירה. לדעתו הדרך לתקומת השמאל בדרום הגלובלי חייבת לכלול ביקורת של האידיאולוגיה הפוסט-קולוניאלית שהפכה הגמונית. משום כך, לכתיבת הספר ניגש, כפי שכתב בדברי ההקדמה, לא מתוך רצון, אלא מתוך כורח פוליטי.

הפגנת איכרים בביהאר, הודו, אוקטובר 2015 (צילום: המפלגה הקומוניסטית מרקסיסטית של הודו)

לדברי צ'יבר, תוכנה של התיאוריה הפוסט-קולוניאלית אינו ייחודי. היא בנויה מיסודות של מהותנות תרבותית ושל שמרנות תרבותית שמקורם בימין הדתי. ייחודה הוא בכך שהיא מציגה יסודות אלה כעמדות שמאל. בבסיסה עומדת הטענה כי המזרח שונה מהותית – ולא רק תרבותית – מהמערב. התודעה המזרחית שונה באופן כה עמוק מזו המערבית, עד כי תאוריות מערביות אינן מסוגלות להבין את המזרח מבלי לכפות עליו תפיסות, מניעים ואינטרסים הזרים לו. זו תפיסה שמרנית מובהקת. המרקסיזם, לפי עמדה זו, הוא אידיאולוגיה מערבית ולכן לוקה באותן חולשות תיאורטיות, אשר הופכות אותו ללא רלבנטי במזרח. בספרו "אוריינטליזם" היה אדוארד סעיד מראשוני ההוגים הפוסט-קולוניאליים שהציגו את מרקס כהוגה אוריינטליסט. בעקבותיו טען גיאן פראקאש כי המרקסיזם שולל תרבות וייצוג מאנשי המזרח.

ההתמודדות עם התיאוריה הפוסט-קולוניאלית מאתגרת. שכן טיעוניה אינם מוצגים בשיטתיות, והיא נסמכת על הנחות שאינן תמיד גלויות. כמה מהמצדדים בה אף הרחיקו לכת וטענו כי היגיון וראיות הם מונחים מערביים, ועל כן אינם רלוונטיים לדיון. צ'יבר סבור, כי הדרך היעילה ביותר להתמודד עם התיאוריה הפוסט-קולוניאלית היא להתעמת עם הבסיס האמפירי שלה – הסוציולוגיה ההיסטורית בדבר התפתחות המזרח והמערב. לכן בחר צ'יבר להתפלמס עם קבוצת ההיסטוריונים של כתב העת "Subaltern Studies"  ("לימודי מוכפפות"), שיצקו את היסוד עליו ניצבות הטענות התיאורטיות בדבר ייחודיות המזרח, מהן נגזרת התיאוריה הפוסט-קולוניאלית כולה.

הקפיטליזם בין אירופה להודו

בקווים כלליים, היסטוריונים אלה מתארים את אירופה המודרנית כתוצר של מהפכות בורגניות. הבורגנות צמחה בתנאים של פיאודליזם, וכאשר הבינה כי האצולה והכמורה חוסמים את צמיחתה – השתלטה על מנגנון המדינה כדי לסלקם מדרכה. כך קרה במלחמות האזרחים באנגליה ב-1640, וכך במהפכה הצרפתית ב-1789. עם ההשתלטות על השלטון המדיני, שינתה הבורגנות לא רק את הכלכלה, אלא גם את הפוליטיקה והתרבות של אירופה, תוך ייסוד המדינה הבורגנית הדמוקרטית ומיסוד הזכויות הבורגניות. במסגרת כלכלית, תרבותית ופוליטית זו מעוצב מעמד הפועלים כשחקן פוליטי מובהק בעל תפיסה מעמדית. אולם, לטענת ההיסטוריונים הפוסט-קולוניאליים, בהגיע ההון האירופי לקולוניות, הוא נטש את משימתו האוניברסליסטית המוכרזת ולא שינה את היחסים החברתיים באופן שעשה במערב. הוא השתלט על הכלכלה המקומית, אבל לא כונן סדר פוליטי בורגני. לכן, כל תיאוריה בדבר פוליטיקה מטריאליסטית במזרח היא שגויה.

ניתן לתקוף טיעון זה בשתי דרכים. ראשית, גם אם המזרח שונה מהמערב, אין הדבר מוכיח כי הוא מונע בידי כוחות שונים. פוליטיקה המבוססת על אינטרסים מטריאליים אינה ייחודית לחברה הבורגנית, אלא הייתה קיימת בכל החברות עוד לפני עליית הקפיטליזם. אולם צ'יבר בחר לתקוף את הטיעון מזווית אחרת. לדבריו, השגיאה בהיסטוריוגרפיה הפוסט-קולוניאלית נובעת מאי-הבנת התהליכים בחברה האירופית, ובייחוד מאי-הבנת המהפכות הבורגניות וגיבוש הסדר הבורגני הליברלי.

צ'יבר, הדגיש כי לא הבורגנות הייתה הכוח המניע במהפכות באנגליה ובצרפת, אלא העם – האיכרים והפועלים. עם זאת, הבורגנות הייתה זו שתפסה את השלטון. משעשתה כן, היא לא כוננה מדינה דמוקרטית, אלא אוליגרכיה בורגנית אשר בזה לצורכי העניים ולזכויותיהם.     הזכויות הבורגניות הליברליות לא הוענקו ברוב חסד בידי השלטון, אלא היו תוצאה של מאבקי פועלים ואיכרים, אשר כפו את ההכרה בחירויות הדמוקרטיות על השליטים. "מעמד הפועלים מעולם לא היה זקוק למעמדות השליטים ש'ילמדו' אותו על אודות החשיבות של זכויותיו", אמר צ'יבר. "העובדים תמיד הבינו את האינטרסים שלהם ונאבקו למען זכויותיהם".

מכאן שהאוליגרכיה הבורגנית בקולוניות לא מבטאת סטייה מהדגם האירופי – היא אך ביטוי שלו. משמעות הדבר היא שמצבם של הפועלים והאיכרים בקולוניות במחצית הראשונה של המאה העשרים לא היה שונה מהותית מזה של מקביליהם האירופיים מאה שנים קודם לכן. ארגונם של ההמונים במזרח ביוזמתם של מרקסיסטים וסוציאליסטים לא היה "כפיית מערכת ערכים זרה", אלא מאבק על אינטרסים ממשיים.

התיאורטיקנים הפוסט-קולוניאליים אינם מבקרים את המרקסיזם באירופה של המאה ה-19, ואינם מערערים על כך שהוא התאים לנסיבות התקופה. בהינתן שהנסיבות החברתיות המרקסיזם נכון גם כאן. זו הטעות הראשונה בהיסטוריוגרפיה הפוסט-קולוניאלית עליה מצביע צ'יבר.

קפיטליזם ושינוי חברתי

השגיאה השנייה נעוצה בטענה כי אוניברסליזציה היא תנאי להתבססות הקפיטליזם. כלומר, כי על מנת לכבוש אזור מוכרח הקפיטליזם לעצב מחדש את כל היחסים החברתיים בו בדמותו – דמותה של החברה הבורגנית האירופית. לפי ההיסטוריונים הפוסט-קולוניאליים, מרגע שנטש ההון את משימתו לדמוקרטיזציה בקולוניות, הוא נטש את משימת האוניברסליזציה. לדוגמא, ההיסטוריון ההודי פרתה צ'טרג'י טען כי בעוד שההון בהודו ניצל את העובדים, הוא לא עשה דבר על מנת לבטל מסורות כמו היוועצות עם אסטרולוגים או נישואי שידוך.

זה טיעון מוזר. שום מרקסיסט מעולם לא טען שכדי שהקפיטליזם יכבוש אזור זה או אחר, עליו לשנות את כל היחסים החברתיים. כל שדרוש לקפיטליזם הוא ארגון הייצור סביב תהליך הצבר הון ומיקסום הרווחים. מעבר לכך, הקפיטליזם אדיש כלפי תרבות ופוליטיקה, כל זמן שהן משרתות אותו או לכל הפחות לא עומדות בדרכו. "גישת ההון היא שככל שנוכל לעשות רווחים – לא אכפת לנו מה תעשו, למי תתפללו, מה תלבשו, אם תתחתנו, איך ועם מי תשכבו או מה עמדתכם הפוליטית – רק תזוזו מדרכנו", אמר צ'יבר. זו הסיבה לכך שהקפיטליזם הצליח להתבסס בתרבויות כה שונות. התפיסה לפיה קפיטליזם מחייב תמורה תרבותית מוחלטת היא מופרכת ולא מקובלת על מרקסיסטים.

צ'יבר הסביר כי הסיבה שהקפיטליזם הכה שורש ברחבי העולם היא דווקא הדמיון בתודעה ובמניעים של בני האדם: אם נשללה מאדם גישה לאמצעי ייצור – הוא יחפש עבודה בשכר; אם אדם הוא יצרן, הוא יאבק מול יצרנים אחרים. זה נכון ללא קשר לדת או לתרבות. בעוד שהתיאורטיקנים הפוסט-קולוניאליים מתכחשים לדמיון זה, ההיסטוריה מלמדת כי התנגדות להון – גם אם אינה מהפכנית או קולקטיבית – היא גורפת. אם אכן היה שוני כה מהותי בין מזרח למערב, כדברי התיאורטיקנים הפוסט קולוניאליים, ההתנגדות לניצול ולאובדן אוטונומיה לא הייתה כה גורפת.

השמאל זקוק לחזון אוניברסלי

התפיסה הפוסט-קולוניאלית, המתנגדת לפרויקט של שחרור החברה בכללותה ודוגלת רק בפרויקטים מקומיים המכוונים לצרכים מקומיים, משחקת באופן בלתי נמנע לידי כוחות שמרניים. צ'יבר הצביע על כך, שבשנים האחרונות מאמצת המפלגה העממית ההודית הלאומנית (בראשות נרנדרה מודי) את התיאוריה הפוסט-קולוניאלית, וכמוה גם גורמים סמכותניים בארצות שונות. הוא מזהיר כי הדבר יגיע, במוקדם או במאוחר, גם לאזורנו: "הרבנים והמולות יגלו את התיאוריה הזאת, שכמו נוצרה במיוחד עבורם".

צ'יבר סיים את דבריו באזהרה: למרקסיזם תהיה עדנה במאה ה-21 רק כאשר ישוב ויאמץ את המשימה האוניברסלית והאינטרנציונליסטית שלקח על עצמו במחצית הראשונה של המאה שעברה. בצד רגישות להבדלים תרבותיים, עליו לשוב ולהדגיש שחזונו אוניברסלי. "זה מיתוס שהמרקסיזם אינו רגיש להבדלים תרבותיים. איך יכלו מרקסיסטים לארגן איכרים בביהאר [מדינה בהודו – א"א], פועלים במנצ'סטר וקהילות ילידיות בבוליביה אם לא היו ערניים להבדלים התרבותיים?", הקשה וסיכם: "מה שחיוני לשקם זו תפיסת האנושיות המשותפת המלכדת את כולנו – עמדה שלצערי חסרה בחלקים של השמאל בימינו".

אדם אלי

ח"כ כסיף (שני משמאל) מפגין נגד היוקר יחד עם פעילי חד"ש בצומת שפרעם (צילום: זו הדרך)

בשבת בחרה מועצת חד"ש במועמדיה לכנסת. מה דעתך על ההרכב, ולאילו הישגים נגיע בכנסת הקרובה?

ההישגים הם אמנם פונקציה של הרכב הרשימה, אך במובן הפוליטי ולא במובן האישי. עלינו להמשיך ולהתמיד בקו ההיסטורי של מק"י וחד"ש לאורך השנים, ולא משנה מי הנציגים שיעשו זאת. אני מקווה ומאמין שהסיעה בכנסת ה-25 תגיע להישגים יפים כמו בעבר, למרות שעוד מוקדם לדעת מה יהיה ההרכב הסופי של הרשימה המשותפת.

בשבוע שעבר זומנת לחקירה במשטרה, צעד שהפר את החסינות שלך כח"כ. האם אתה מזהה בכך מגמה רחבה יותר?

אנחנו עדים כבר תקופה ארוכה לרדיפה עקבית של כוחות שמאל בידי שלוחיה של "ממשלת החיקוי". מדובר ברדיפה של אזרחים פלסטינים בעיקר, אך גם רדיפה של יהודים ואפילו של חברי כנסת כמוני. הציד הפוליטי גבר בשנה האחרונה, וראינו זאת בהתעללות המשטרה בסטודנטים שלנו שמחו והפגינו ביום הנכבה. אני בהחלט מזהה מגמה, אשר ברמה הפרלמנטרית ממשיכה את הקו שסימנו חוקים פאשיסטיים כמו חוק ההדחה, חוק הנכבה וכו'. מדובר בסכנה, הסוחפת אחריה גם גורמים מתונים לכאורה. ראינו זאת בחוק הדגל, שבעדו הצביעו נציגי יש עתיד.

הרדיפה הפוליטית היא חלק מהאלימות המשטרתית המחריפה עם השנים…

זה נכון עובדתית שהאלימות הבלתי נסבלת שמפעילים כוחות הכיבוש והמשטרה בפלסטין ובתוך ישראל נמצאת בעליה. אנו רואים זאת בעיקר בפעולותיה בשכונות בירושלים המזרחית כמו שיח' ג'ראח וסילוואן, אבל גם במסאפר-יטא ובמקומות אחרים. מרכיב מרכזי באלימות זו הוא הלגיטימציה שהמשטרה מקבלת דווקא מגורמים כמו רע"מ ומרצ. הן לכאורה  לא  תומכות  באלימות  משטרתית.  אך  כאשר  הן משמשות עלה תאנה עבור המדיניות של הממשלה, כמו של זו היוצאת, ולא פותחות את הפה נגד האלימות בצורה נחרצת, כוחות הכיבוש מרגישים שהם יכולים לעשות הכל כי איש לא עוצר בעדם. הסכמת המפלגות הללו היא בשתיקתן.

מה ראוי להיות המסר של חד"ש במערכת הבחירות הקרובה מול הפשיזם הגואה?

לדעתי אנו חייבים להדגיש כמה דברים. בראש ובראשונה – הקשר בין יוקר המחייה והמשבר הכלכלי לבין הכיבוש והגזענות. הגורמים הללו קשורים בטבורם, ואנחנו יודעים זאת לפי מה שקרה במקומות ובזמנים שונים במהלך ההיסטוריה: בזמן משבר כלכלי, הפוגע במעמדות המוחלשים וגורם לקריסה של מה שמכונה מעמד הביניים, הקולות הפאשיסטיים ביותר תמיד מוצאים שעיר לעזאזל ומסיטים נגדו את הזעם הציבורי.  ניתן לזהות קשר דומה בישראל: פריחת  הפשיזם מתחוללת במקביל למשבר יוקר המחייה והדיור, למשבר החינוך, למשבר הבריאות ועוד. על רקע המשברים, עולים כוחות פאשיסטיים כמו הליכוד, בן גביר ואחרים. כולם מנצלים את הזעם המוצדק הקיים בציבור למטרותיהם. כך, במקום שהכעס יבוא לידי ביטוי בפעולה נגד השיטה ונגד בעלי ההון היוצרים את המשבר, הוא מתועל כלפי הערבים, השמאל, התקשורת, מערכת המשפט וכן הלאה.

עלינו ללמוד מההיסטוריה ולעמוד בתוקף על שני דברים: ראשית, עלינו להדגיש את חשיבות השותפות היהודית-ערבית במאבק למען העתיד של כולנו. שנית, עלינו להמשיך להיאבק בכל כוחנו נגד הכיבוש ונגד הקפיטליזם הנצלני, שכאמור כרוכים זה בזה. חשוב לציין שגם הפשיעה בחברה הערבית היא פונקציה של ניצול מעמדי והזנחה גזענית מכוונת. בכל הנושאים החברתיים-מעמדיים והדמוקרטיים, הפתרון ארוך הטווח הוא שינוי חברתי רדיקלי, שמשמעותו התגברות על השיטה הקפיטליסטית ועל תפיסת העולם הציונית. לכן, אני קורא לכלל הציבור, יהודים וערבים, לחבור אלינו ולקדם יחד עתיד משותף.

ישעיהו בן-סירא

ינינה השלס אלטמן (צילום: בית לוחמי הגטאות)

עם חברנו היקר פרופ' קלמן אלטמן, שהלך לעולמו בשנה שעברה, הקימה משפחה קומוניסטית אמיצה ואהובה, שוחרת שלום, שוויון ודמוקרטיה. תנחומינו לבניה היקרים ד"ר איתן אלטמן וד"ר צביקה אלטמן.

הסבל שהיה מנת חלקה של ינינה בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-20 כילדה במחנה הריכוז הנאצי ינובסקה, והפוגרומים שחוותה בעיר הולדתה לבוב במזרח פולין (מערב אוקראינה היום) – פתחו את לבה לסבלם של אחרים. ינינה לא הייתה אדישה למצוקתם של בני אדם באשר הם. היא לא עמדה מנגד ולא הפנתה עורף למאבקם של קורבנות הדיכוי, הכיבוש והגירוש.

ינינה הייתה פעילת שלום אמיצה. היא נמנתה עם מייסדות תנועת נשים בשחור. כל עוד יכלה לעמוד על רגליה, לא נעדרה ממשמרת הנשים שאירגנה התנועה בחיפה מדי יום ששי תחת הסיסמא: "די לכיבוש" במשך ארבעים שנה. נטלה חלק פעיל בפעילות של תנועת נשים דמוקרטיות (תנד"י) להגנת זכויות הנשים והילדים ולשלום צודק. כאשר הייתה כבר בעשור התשיעי לחייה, הובילה ינינה במכון אמיל תומא קורס ללימודי ערבית ללוחמות וללוחמי שלום, וזאת מתוך כבוד לעם הנאבק לחירותו.

ינינה פרסמה שבעה ספרים. תחילה תחת הפסבדונים צביה איתן ואחר-כך בשמה. על ספרה "הם עוד חיים" (1969) זכתה בפרס אקו"ם. הרומן שכתבה "הוורד הלבן" (2007) מתאר התארגנות סטודנטים ואנשי רוח בגרמניה לפני עלייתו של היטלר לשלטון ולאחריה. ספר זיכרונותיה "בעיני ילדה בת שתים עשרה", המבוסס על יומן שכתבה במחנה הריכוז ינובסקה, ראה אור ב-2015.

באחרית הדבר של ספר זיכרונותיה, כתבה ינינה שהיא רואה את עיר הולדתה לבוב – "בכל מקום שבני אדם מאבדים בו את יקיריהם בתנאים אכזריים. אני חשה את לבוב שלי גם בחיפה, בדלתות ובחלונות האטומים של בתים עזובים בשכונת ואדי סאליב, שתושביה נאלצו לעזוב בזמן מלחמת 1948 ולא הורשו לשוב לבתיהם. בדמיוני אני רואה בני אדם רצים בבהלה למטה במדרגות אבן צרות, לעבר הנמל, כשמעל ראשיהם שורקים כדורים… העבר הטרגי שלנו אינו מקנה לנו את הזכות להחרים אדמות, להרוס בתים, לעקור עצי זית שטופחו על ידי דורות של בני אדם, כדי ליצור מקום מחיה לכל יהודי העולם. מי שפועל כך תורם לזילות השואה".

בימים אלה, בהם הפשיזם מרים ראש בישראל, אנו שואבים כוח מאומץ הלב שאפיין את ינינה השלס אלטמן ומתעצומות רוחה.

עסאם מח'ול

עוד בנושא: https://zoha.org.il/114177

ח"כ עופר כסיף, מראשי מק"י בהפגנת סולידריות עם תושבי מסאפר-יטא, 15 במאי 2022  (צילום: אקטיבסטילס)

ברכה: פתרון מדינה אחת אינו ריאליסטי
יו"ר ועדת המעקב וח"כ לשעבר (חד"ש) מוחמד ברכה השיב לדברי רפפורט: "האינסטינקט הראשוני של קומוניסטים צריך לכוון אותם לעבר מדינה אחת דמוקרטית, ללא משתני שייכות לאומיים או דתיים. אנשים הנמצאים ביחידה גיאוגרפית אחת צריכים לחיות יחד. עם זאת, בעולם הקומוניסטי חשבו בזמנו אחרת – כי יש להקים מדינה יהודית בצד מדינה ערבית".
עוד אמר: "מהנכבה ועד לשנות ה-60', אז קם אש"ף, לא היה עיסוק בשאלה הלאומית הפלסטינית. הקמת אש"ף החזירה את השאלה הפלסטינית לשולחן, וגם תחמה אותה בגבולות לאומיים ופוליטיים. אנחנו מדברים על פתרון שתי המדינות, ולא על שתי מדינות לשני עמים. ההבחנה חשובה בשל הנטייה לסלף את דברינו: אנחנו לא צריכים להרגיש שום בושה מדרישת זכות השיבה המגיעה לנו. היום אנחנו רואים מגמה מאוד מסוכנת של פאשיזם וגזענות בישראל". בסיכום אמר: "לאורך השנים ראינו הרבה מזימות של הציונות, אבל מעולם לא ראינו נכונות לנסות את פתרון שתי המדינות. פתרון של מדינה אחת הוא לא ריאליסטי – התנועה
הציונית לא תוותר על המפעל שלה, וקל לה יותר לקבל מדינה פלסטינית בצדה".
המפגשים חידדו את ההבנה, כי בעשורים האחרונים, וביתר שאת מאז עליית בנימין נתניהו לשלטון ב-2009, שיח השלום ורעיון שתי המדינות חוו דעיכה. בשיח הפוליטי הנוכחי בישראל רווחים מונחים כגון "ניהול הסכסוך" ו"צמצום הסכסוך". שלושת מפגשי סמינר מק"י בנושא הכיבוש רעננו את שיח שתי המדינות ואת שיח השלום. חיוני להשיב את השיח הציבורי לפסי ההידברות בין הישראלים לפלסטינים, ובכך לקדם את הרעיון היחיד שבאפשרותו להבטיח שלום בר קיימא: הקמת מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה מזרח ירושלים בצד ישראל.

זוהר אלון

בנימין נולד למשפחה בת שישה ילדים, והוא היה הצעיר מבינם. הילדים גדלו בתנאים של מחסור, נדודים ורדיפות מצד המשטרה הבריטית. בעת ישיבות מפלגה בביתם, היה בנימין מטפס על העץ בחצר כדי להתריע בשריקה מפני שוטרים בריטים. לבסוף, השתקעה המשפחה בשכונת מונטפיורי בתל-אביב. בנימין ואחיו למדו בבית הספר באופן לא סדיר. כדי לסייע בפרנסת המשפחה, נהגו למכור חפיסות שוקולד ופרחים ליד תחנות האוטובוס.

ב-1934, כאשר למד בכיתה א' בבית הספר אחד העם, התווכח בנימין עם המורה, שהסביר שאלוהים מוריד גשם. בנימין טען שגשם יורד מהעננים, והמורה סילק אותו מהכיתה באומרו: "לך לאביך הקומוניסט".

בנימין סיפר לרות לוביץ' ("זו הדרך", 6.4.1988): "אבי ואחיי השתתפו במשמרות נגד 'כיבוש העבודה'". בזמן שביתת הרעב הגדולה של האסירים הקומוניסטים (1935), עמד אחיו ישראל בראש הפגנה של ילדים. ב-1936 נאסרו אחיו יוסף, אחותו שרה ובעלה מתתיהו גרוסמן בעוון קומוניזם והתנגדות לשלטון הבריטי. בנימין סיפר את רשמיו הקשים מביקור המשפחה אצל יוסף, שהוחזק במרתף בכלא רמלה.

בנימין היה בן עשר כשאחיו יוסף וחברו עלי עבד אל חאלק מירושלים נהרגו בעת ששירתו בבריגדות הבינלאומיות כמתנדבים במלחמת הרפובליקה הספרדית נגד הדיקטטור הפשיסט פרנקו. בעקבות הרדיפות מצד השלטון הבריטי והאיום בגירוש האב יהושע מהארץ, יצאה המשפחה ב-1936 לפריס. ב-1942, בשהותם בפריס, הוטל על בנימין בן ה-14 התפקיד של ראש קבוצה בנוער הקומוניסטי שפעל במחתרת.

מאבקו לשותפות יהודית-ערבית

בתום מלחמת העולם השנייה שב בנימין לישראל והצטרף למפלגה הקומוניסטית הישראלית ב-1948. בריאיון לעמותת "זוכרות" (יוטיוב, 16.6.2018) סיפר בנימין כי שירת בפלמ"ח והיה בהכשרה מגויסת בירושלים. על רשמיו מהמלחמה סיפר: "בכפרים באזור ירושלים לא נשאר אף ערבי. זה איום לראות כפרים ריקים. בגלל פציעה בכתף, העבירו אותי לסרפנד [צריפין] והביאו לשם שבויים ערבים – פלאחים שמעולם לא נגעו ברובה ולא השתתפו במלחמה […] אני הבאתי לפלאחים את העיתון הקומוניסטי 'אל אתיחאד' ודאגתי שלא יפגעו בהם".

בשיחה עמו ב-2 במאי 2011, סיפר לי בנימין שבעת שירותו הצבאי היה חבר בקבוצה של כ-80 צעירים, שהמדריך שלהם היה חבר מק"י משה זסק (שכונה משה מ.פ.).

את רעייתו רות הכיר ב-1951, בעת שהיה מזכיר סניף ת"א של הנוער הקומוניסטי (בנק"י). בטקס קבלתה לתנועה, שנערך במועדון תרבות לעם בת"א,  ענד בנימין לרות את העניבה האדומה.

בשיחה אחרת עמו, סיפר לי בנימין: "ב-1952 נשלחתי מטעם בנק"י לטבריה, שם היה מועדון מפלגה. את הפעילות ריכז אברהם הס, שגם גר במועדון. הצטרפתי אליו וגרנו יחד. רק כעבור חודשים אחדים התחילו לשלם לי משכורת מפלגתית של 24 לירות. בטבריה שכרנו רותי ואני דירת חדר, ושילמנו דמי שכירות של 20 לירות. לכן כל הזמן רעבנו ללחם. למזלנו, לאוהד של המפלגה הייתה חנות ירקות, והוא נתן לנו מעט. גם החברים הערבים מעילבון (פהמי זרייק ואחרים) הצילו אותנו. בכל פעם שבאו לטבריה היו מביאים לנו מזון".

גיבור מעמד העובדים

"ב-1952 ארגנו בטבריה הפגנה של ה-1 במאי. היו שם אז שמונים חברי מפלגה, רובם בולגרים. בהפגנה השתתפו גם הפיונרים [הילדים] שאותם הדריכה רותי. בבניין שבו שכן המועדון, היה גם מפעל בלוקים בשם בזלת, שהעסיק פועלים ערבים. הוחלט שאני אלך לעבוד במפעל ואארגן אותם. אולם אחד הפועלים הלשין עלי בפני המעבידים, ואלה היכו אותי מכות רצח ופיטרו אותי מיד. מזלי היה שאברהם הס היה במועדון, ירד מהר והציל אותי מידיהם."

בשנת 1965 החל בנימין לעבוד כרתך במפעל המתכת "קראוס" בתל אביב, ונבחר לוועד העובדים. הוא היה בין היתר חבר הוועד הפועל של ההסתדרות מטעם מק"י וחד"ש, ונטל חלק במאבקים של עובדי הנמלים, כמו גם בשביתות הגדולות שהתרחשו באותה תקופה. בריאיון ל"זוכרות" סיפר בהקשר זה: "אני פוטרתי ממקומות עבודה רבים […] בכל מקום עבודה היו מגיעים למעסיק שלי ואומרים לו: 'אנחנו לא רוצים שיעבוד כאן'. ב'קראוס' השיב המעביד: 'אם תביאו מישהו אחר שיודע לעבוד כמו בנימין – אחשוב על זה. עבורי בנימין אדם יקר וטוב וגם ישר".

אחרי הפילוג שחל במק"י ב-1965, העמידו בנימין ורות לרשות הפעילות המפלגתית את ביתם בשכונת שבזי. בשנת 2015 עברו להתגורר בבת ים. במקביל לפעילותו הפוליטית ולחברותו באיגוד המקצועי, היה בנימין שניצר אמן רב-תחומי – הוא נהג לצייר ולפסל במתכת, בעץ ובחומר. בתערוכה העירונית של אמני ת"א ב-2015, זכה בפרס השני על פסלו החייל האלמוני.

תמר גוז'נסקי

סרטון – עדותו של בנימין שניצר על מלחמת 48 והנכבה: https://tv.social.org.il/politics/2018/06/24/binyamin-schnitzer

לפני 70 שנה, בסוף יוני ובתחילת יולי 1952, נערכה הוועידה ה-12 של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. לציון מועד זה מובאים להלן קטעים מהדו"ח הארגוני שהגיש לוועידה תופיק טובי, מזכיר המפלגה, שריכז אז את פעילותה הארגונית נוסף לכהונתו כחבר הכנסת.

הפעילות בקרב הנשים

אין להשלים עם המספר המועט של הנשים המאורגנות בשורות מפלגתנו מבין האוכלוסייה הערבית והעולים החדשים. זה נובע במידה רבה ממצבה הסוציאלי המפגר של האישה בקרב חלקים אלה של האוכלוסייה. יש להשקיע מאמצים מיוחדים כדי לעזור למספר גדול יותר של הנשים למצוא את דרכן למק"י.

תופיק טובי מפיץ את העיתון "אל-אתיחאד" ברחובות ואדי ניסנאס, חיפה, בשנות ה-50 (צילום: אוסף תמונות של המוזיאון הפלסטיני)  

יש מספר של חברים אחראים המתייחסים בזלזול לעבודה בקרב הנשים… קיימים מוסדות מפלגתיים וועדים מקומיים אשר מעולם לא העריכו את חשיבות הדיון על עבודה בין ציבור הנשים ולא העמידו אפילו בעיה זו על סדר יומם.

הכרחי שמוסדות המפלגה לכל דרגותיהם יתעניינו בשטח חשוב זה של פעולה מפלגתית. על כל מוסד מפלגתי למנות אחראי מבין חבריו לשטח זה ולארגן את הפעולה בין ציבור הנשים. יש להתעניין בשיטתיות בעבודת חברותינו הפעילות באנד"י [בהמשך – תנועת הנשים הדמוקרטיות בישראל – תנד"י] ולהחיש להן את מלוא העזרה ולהעריך את פעולתן כפעולה מפלגתית בעלת חשיבות מיוחדת.

לא להסתגר

יש חברים בקאדר המדריך אצלנו, במיוחד בקאדר המחוזי והמקומי, אשר אינם מעריכים ואינם מרגישים את חשיבות פעולתם הם בין ההמונים. הם מתחמקים מלמלא תפקידים בארגונים ציבוריים מסוימים, במועצות פועלים או אגודות מקצועיות באמתלה של עומס עבודה מפלגתית.

זוהי גישה צרת אופק. מנהיג מפלגתי אינו יכול לחנך את חברי המפלגה ולהנהיג את המוני העובדים, מבלי שבעצמו יהיה מנהיג של המוני העם, אהוב עליהם, קרוב אליהם, קשור בהם ופועל באחד מארגוניהם, המדריך את ההמונים ולומד מהם.

כאשר חברים מסוימים מסתגרים בין קירות המוסד המפלגתי בו הם עובדים, נוצרת במהלך מחשבתם צרות אופק, פסימיות ואי-אמון בהמוני העם. הלימוד של המרקסיזם-לניניזם, בד בבד עם הקשר עם ההמונים והנהגת ההמונים, הם מקור החיים המהפכניים, מעיין ממנו אפשר לשאוב כוח והתלהבות. יש חברים בקאדר המדריך, אשר אינם יודעים לתפוס את החוליה הקובעת בשרשרת. הם משקיעים מאמצים רבים, אך לא בדברים החשובים ביותר, ועל כן מאמציהם במקרים שונים הם מאמצי שווא ואינם נושאים פרי למפלגה.

יש חברים שאינם יודעים כיצד לנצל באופן רציונלי ביותר את זמנם. יש אשר רצים כל היום מסניף אחד למשנהו, מאוטו אחד לשני, או יושבים כל היום מאחורי השולחן עד שעה מאוחרת בלילה. אבל כאשר מסכמים את תוצאות עבודתם החודשית הרי הפוריות של עבודתם מועטה ביותר… לכן בהירות המטרה והתפקיד הוא אחד התנאים החשובים ביותר.

להסתדרות לוחמת

המאבק למען הגנת האינטרסים של מעמד הפועלים פירושו מאבק למען אחדות מעמד הפועלים, אחדות כל הפועלים בעלי השקפות פוליטיות שונות, בלי הבדל לאום ודת, אחדות הבנויה על בסיס האינטרסים המשותפים נגד האויב המשותף.

הגברת המלחמה המעמדית וכן המאבק לאחדות מעמד הפועלים פירושם מאבק בלתי נרתע נגד ההנהגה המפא"יית הבוגדת בהסתדרות ובסקציות השונות, המשרתת את האימפריאליזם והבורגנות הגדולה ואויבת האינטרסים של מעמד הפועלים. פירושו של דבר, הוקעת הנהגה זו ובידודה על ידי הורדת המסווה מפניה, הרחקתה מעמדות הנהגת האגודות המקצועיות והחלפתה בהנהגה דמוקרטית-מתקדמת שתשרת את עניין מעמד הפועלים.

הנהגת מפא"י בולמת בכל הדרכים את המלחמה המעמדית, שוברת שביתות, מסכסכת בין הפועלים ומונעת את אחדותם האינטרנאציונליסטית. באותו זמן עצמו פועלת הנהגת מפא"י למען הגבלת החירויות של הפעולה המקצועית ומנסה להפוך את ההסתדרות יותר ויותר למכשיר של דיכוי ולחץ בידי הממשלה נגד המוני העם.

הנהגה זו מתחלחלת מפני כל קומוניסט חדש בוועד פועלים או במועצת אגודה. לכן היא עושה הכל כדי להרחיק את הקומוניסטים בכוח מעמדות הנהגה במקומות עבודה, באגודות מקצועיות, במוסדות ההסתדרות, מבלי להתחשב בתקנות ההסתדרות (כפי שקרה באגודת פועלי הבנין הכללית ובאגודת פועלי העץ בירושלים). מצב זה מחייב אותנו להגביר את מאבקנו למען הדמוקרטיה בתוך ההסתדרות נגד הבירוקרטיזם של הנהגת מפא"י. למערכה זו למען הסתדרות כללית ולוחמת קוראים אנו את הפועלים בלי הבדל השתייכות מפלגתית.

תמר גוז'נסקי

בתקופה זו הכירה פעילים באיגוד עובדים, מהם למדה על מצבם הקשה של הפועלים בהונגריה: אבטלה, שכר נמוך והעדר תנאים סוציאליים. מפגשים אלה קרבו אותה לרעיונות בהם המשיכה להאמין כל חייה – הגנה על זכויות עובדים, שאיפה לשוויון ולצדק חברתי.

יהודית הכירה את ארנסט פריץ, מהנדס מכונות, בשנת 1941 בצל המלחמה והרדיפות נגד היהודים בהונגריה. בשנת 1943, לאחר ששוחרר ממחנה עבודה, הם נישאו. יהודית לא שיערה כי באירוע מרגש זה היא תראה את הוריה ואחותה בפעם האחרונה. לאחר תום המלחמה נודע לה כי אביה נספה בעבודות כפייה, וכי אמה ואחותה נרצחו באושוויץ.

בשנת 1944 כבשו הנאצים את  הונגריה. מייד החלו רדיפות וצווים נגד היהודים ושרר הלם גדול. יהודית ופריץ ניסו להצטרף לפרטיזנים, אולם נאסרו ונשלחו לעבודות כפייה במפעל לייצור פלדה. המצב שם הלך והחמיר. פריץ ואסירים נוספים נשלחו למחנות עבודה, ומאוחר יותר נודע ליהודית ששם הוא נספה. היא הבינה שאין תקווה לשרוד במפעל וברחה. לאחר שלא הייתה מסוגלת לשרוד בחוץ, נאלצה לעבור לגטו הקטן בבודפשט. שם עבדה כאחות בבית החולים בתנאים של קור, רעב, הזנחה סניטרית קשה, מחלות ומוות.

לאחר קרבות קשים הגיע הצבא הסובייטי לגטו, חילק מזון והכריז על שחרור היהודים. יהודית חיפשה קרובי משפחה ואיתרה את דודתה ובתה. הן נסעו לעיירת הולדתן, קישקרש, ושם ציפו לבני המשפחה. יהודית החלה ללמוד רפואה וסיימה את בחינות סמסטר א' בהצטיינות. אך לאחר שנודע לה על האובדן הנורא של בני משפחתה, הפסיקה את לימודיה. היא הצטרפה לקבוצה של עליית הנוער שגייסה יהודים להגירה לארץ. במהלך המסע לארץ שוכנה יהודית במחנה פליטים בגרמניה, שם למדה קורס סייעניות לאחיות. בהמשך הפליגה באונייה לארץ דרך מרסיי. על האונייה עבדה כאחות בתנאים קשים מנשוא: רעב, צפיפות ומחלות. כשהגיעה האונייה לנמל חיפה, לאחר קרב קצר שבו נהרג אחד המעפילים, נתפסה האונייה בידי הבריטים ונוסעיה הועברו למחנה פליטים בקפריסין, עד שהורשו להיכנס לארץ.

במחנה בקפריסין הכירה יהודית חברים שגיבשו קבוצה מרקסיסטית והצטרפו לקיבוץ של השומר הצעיר. בישיבות שקיימו התוו קו פוליטי ברוח של שוויון, זכויות הפרט ושלום בין יהודים לערבים. הפעילות לא מצאה חן בעיני הקיבוץ, אך למרות זאת עברו מקפריסין לקיבוץ שער העמקים. הגרעין יצר קשר עם המפלגה הקומוניסטית בארץ. לאחר חצי שנה עזבו חברי הגרעין את הקיבוץ ועברו לחיפה, שם עבדה יהודית בעיתון "קול העם".

בשנת 1953 עבדה יהודית בבי"ח בלינסון ולמדה בקורס בבית ספר לטכנאי רנטגן. בבית החולים השתתפה במאבק עובדים בו הצליחו לשפר את תנאיי העבודה הקשים ואת השכר הדל. בסניף פתח תקוה של המפלגה הכירה את חנוך סולודר, והם נישאו בינואר 1955. נולדו להם בת ובן.

יהודית עבדה כטכנאית רנטגן בבית החולים בלינסון עד גיל 60. היא הייתה פעילה בוועד העובדים ושותפה במאבקים מקצועיים לשיפור תנאיי עבודתם של טכנאי הרנטגן. לאורך כל השנים היו חנוך ויהודית פעילים במפלגה ובמאבק למען שלום, אחוות עמים, זכויות אדם ועובדים. יהודית נבחרה כצירה בוועידות וכנציגת המפלגה במועצת פועלי פתח תקווה. היא הייתה חברה בתנועת הנשים הדמוקרטיות (תנד"י) והשתתפה באירועים פוליטיים, בהפגנות ובכנסים. יהודית חינכה את ילדיה, בשותפות עם חנוך, לערכים של כבוד האדם, שוויון, זכויות הפרט והחלשים בחברה ושאיפה לצדק ולשלום.

לאחר פרישתה לגמלאות, למדה יהודית הוראת ספורט למבוגרים בווינגייט ועבדה כמדריכת ספורט במועדוני קשישים. גם במסגרת זו פעלה בקרב העובדים ודאגה  לאירגונם בהסתדרות.

אושר רב נגרם לה כשנולדו ארבע נכדותיה, אותן אהבה בכל לבה. ליהודית היו תחומי עניין רבים. עד גיל תשעים למדה אמנות, עסקה בספורט וקראה ספרים ושירים. היא אהבה תיאטרון, מוסיקה וטיולים בעולם. לאורך כל חייה דאגה לסייע ולתמוך בחלשים ולפעול למען זכויות אדם. לא איבדה את התקווה והשאיפה לצדק ולחברה שוויונית יותר. עד אחרון ימיה המשיכה להתגעגע לבני משפחתה האהובים שנרצחו בשואה ולכאוב את אובדנם.

הייתה לנו זכות להכיר את יהודית כאשה מיוחדת, אוהבת אדם, אופטימית, מעורבת ואכפתית, שפעלה ללא ליאות למען חברה טובה יותר. עד יומה האחרון האמינה באדם ולא איבדה תקווה לשלום ולצדק חברתי. אנו מודים לה על פועלה ונזכור אותה תמיד בהערכה ובאהבה גדולה. יהי זכרה ברוך.

נגה אורנשטיין

כותב הרשימה, עידן סלוצקר, הפעיל בקרב אנשי שמאל דוברי רוסית (צילום: זו הדרך)

"העלייה הגדולה" בעקבות נפילת ברית המועצות התרחשה, בעיקרה, לא ממניעים פוליטיים ציוניים אלא מסיבות כלכליות. ממשלת ישראל דאז ראתה בתנאים הפוליטיים במזרח אירופה הזדמנות להביא לארץ כוח עבודה משכיל, והמהגרים ביקשו לעזוב את המדינות הפוסט-סובייטיות שקרסו מבחינה כלכלית ואיכות החיים בהם הדרדרה בעקבות התפרקותה של ברית המועצות. לא רק יהודים עזבו אז – כמעט שליש מאוכלוסיית ברית המועצות ברחה מהמדינות הפוסט-סובייטיות לאחר הקריסה.

בניגוד לגלי הגירה אחרים, המהגרים הרוסים שמרו על תרבותם, על שפתם ועל שייכותם הקהילתית – מה שאינו מקובל על הממסד הישראלי. התפיסה הקולוניאלית של הממסד הציוני חותרת לגבש אוכלוסייה ישראלית-יהודית הומוגנית, ולצורך זה פועלת למחוק את הייחודיות התרבותית ואת הזהות הקהילתית של קבוצות המהגרים השונות.

משום כך, מאז ההגירה הגדולה של 1991 מנסה המערכת הציונית "לשבור" את התרבות הרוסית של המהגרים. זאת באמצעות דחיקה של השפה הרוסית ממערכת החינוך, ואף פסילה של ציון מועדים כמו חגיגת השנה החדשה. נושא זה שנוי במחלוקת מדי שנה לקראת ה-1 בינואר. במערכת החינוך, אפילו בערים עם אוכלוסייה רוסית גדולה, אוסרים על תלמידים להיעדר מהלימודים ב-1 בינואר ומנסים למנוע מהם לחגוג באמצעות קביעת בחינות דווקא ב-1 בינואר, תוך הטלת עונשים על אי-הגעה. אלה רק כמה דוגמאות ממלחמתו של הממסד הציוני בתרבות הרוסית.

"חוק הלאום" שנחקק ב-2018 נתקל בהתנגדות בקרב דוברי הרוסית בארץ, כיוון שנתן לגיטימציה להמשך המתקפה על התרבות הרוסית ועל השפה הרוסית. ביטול חוק הלאום הוא למעשה אינטרס משותף לחברה הרוסית ולחברה הערבית, שהממסד הציוני מנסה לדכא את תרבותן ושפתן.

למהגרים מהמדינות הפוסט-סובייטיות, שהם כשישית מאוכלוסיית המדינה, מאפיינים חברתים-כלכליים בולטים: 53% מהם חיים בדירות שכורות, ו-68% מהם עובדים בענפי התעשייה והשירותים. מכאן עולה שדוברי הרוסית משתייכים ברובם למעמד העובדים בישראל, ועליהם להיות חלק מכל התארגנות מעמדית רחבה.

אחת הבעיות המרכזיות של המהגרים מברה"מ לשעבר היא בעיית הפנסיות. אלה שהיגרו לישראל בשנות ה-90 איבדו את הפנסיה הסולידית שהבטיחה להם המערכת הסובייטית טרם קריסתה, ונקלטו במערכת הפנסיונית הישראלית, בה נצברת הפנסיה במשך שנות העבודה. אך רבים מהמהגרים הרוסים, במיוחד אלה שהגיעו לארץ בגיל מבוגר, או הועסקו לאחר הגעתם בחברות קבלן נצלניות, לא הצליחו לצבור מספיק ותק טרם יציאתם לפנסיה. רבים מן המהגרים יוצאים אפוא לפנסיה ללא אפשרות אמיתית להתקיים ממנה, וברוב המקרים נאלצים לחפש עבודה "בשחור", כלומר ללא זכויות עובדים ולרוב מתחת לשכר המינימום, על מנת לפרנס את עצמם. בעיה זו ניכרת מאוד דווקא עכשיו – כשרבים מהעולים המבוגרים של שנות ה90 עומדים לקראת יציאה לפנסיה. נוסף על כך, יוצאי רוסיה הם הקבוצה השנייה בגודלה בקרב העובדים בענף הבנייה, אחרי העובדים הערבים (מתוך העובדים המקומיים ולא הזרים). העובדים הרוסים ניצבים במקום השני, אחרי העובדים הערבים, גם במספר נפגעי התאונות הקטלניות המאפיינות את ענף הבנייה בישראל.

יש חשיבות גדולה ליצירת שותפות בין ציבורים אלה במאבק לשינוי המצב באתרי הבנייה, שכן זה מאבק משותף של עובדים – רבים מהם רוסים וערבים – על חיים ובטיחות. אך המצב הפוליטי בקרב הציבור דובר הרוסית בארץ הוא בכי רע. יוצאי רוסיה מצביעים ברובם לימין, ומחזיקים בעמדות ימניות מבחינה מדינית. הסיבה ההיסטורית לכך ברורה – מאז שנות ה-90 התעלמו מפלגות השמאל, ובעיקר המפלגות הבורגניות של "השמאל הציוני", מהציבור דובר הרוסית. הימין, לעומת זאת, זיהה ברוסים הזדמנות. אביגדור ליברמן ניצל בזמנו את האפשרות להקים מפלגה המבוססת על פופוליזם לאומי רוסי והסתה נגד קבוצות אחרות בחברה – ערבים, חרדים ומזרחים "המתגזענים נגד רוסים".

אך ליברמן שולח מסרים שונים בשפות שונות: בעברית הוא מדבר על "ביטחון" ו"ישראל",  ואילו ברוסית הוא מדבר על פנסיות ושימור השפה. בסוגיות החברתיות, "ישראל ביתנו" תמיד בחרה (כיאה למפלגה ימנית-קיצונית) להסיט את הכעס החברתי והמעמדי של מצביעיה אל עבר האשמת האחר וגזענות. בה בעת, המפלגה מניפה את דגל הקפיטליזם הקיצוני ביותר. לדוגמא, רפורמת הפנסיות שכלל ליברמן במסגרת חוק ההסדרים צפויה לפגוע מאוד ביוצאי רוסיה. אין זה מפתיע, משום שלכל אורך שנות קיומה הצביעה תמיד ישראל ביתנו נגד כל הצעה חברתית.

ההצלחה הראשונית של חד"ש והרשימה המשותפת במערכות הבחירות האחרונות לפרוץ למרחב הפוליטי של הציבור הרוסי בארץ, ובמיוחד לכלי התקשורת ברוסית, היא תוצאה של המסר השמאלי האמיתי שאנו מבטאים. זהו קול ייחודי בדעת הקהל הרוסית, המתייחס לשאלות המעמדיות החשובות אך לא מזניח את הסוגיות החברתיות והתרבותיות. כמפלגה קומוניסטית מוטלת עלינו האחריות לבנות ארגון שיוכל להוביל מאבק משותף נגד המערכת הקפיטליסטית והציונות, ולגבש את החיבור הנדרש בין ציבורים שונים.

עידן סלוצקר

עוד בנושא: https://zoha.org.il/102496

חברי וחברות תא חד"ש באוניברסיטת חיפה (צילום: חד"ש סטודנטים)

מה מצבן של חד"ש סטודנטים ושל יתר התנועות הסטודנטיאליות?

במישור הארגוני, הקורונה פגעה מאוד בפעילים באוניברסיטאות של חד"ש כמו גם של יתר התנועות הסטודנטיאליות. כמעט לא התקיימו אירועים ופעילויות בשטח, במסגרתן אנו רגילים לפגוש את ציבור הסטודנטים בשגרה.

במישור הפוליטי, השיח בקרב ציבור הסטודנטים השתנה. פוליטיקה של מאבקים ושל מעורבות חברתית כבר אינה דבר מובן מאליו. יזו השפעה של השיח שמקדם מנסור עבאס, אבל גם של החולשה של התנועות הפוליטיות, כולל חד"ש, עקב הקורונה. לא הצלחנו לקיים פעילות שתוביל שיח פוליטי.

התנועות הפוליטיות בקמפוסים מתארגנות כעת לפעילות מחודשת. רוב התאים של חד"ש באוניברסיטאות כבר קיימו פגישות. מה תוכל לספר על פתיחת הפעילות השנה?

אנחנו עכשיו בתהליך של החייאת צוותי הפעילים בכל האוניברסיטאות בהן היו לנו תאים. השבוע קיימנו מפגש פתיחה מוצלח מאוד בתל אביב. בחיפה ובבאר שבע ערכנו ימי גיבוש ויום עיון שבמהלכם דנו בתוכניות לסמסטר הקרוב, במטרות פוליטיות ארוכות טווח ובצרכים היומיומיים של הסטודנטים. אנחנו מתכוונים לפתוח מחדש גם את התא במכללת תל חי, ולהקים תא חדש באוניברסיטת בר אילן.

אלו סוגיות עלו בפגישות אלה?

כל תא מתמודד עם סוגיות פוליטיות אחרות. התא באוניברסיטה העברית, למשל, תומך במאבקי התושבים בשכונות שיח' ג'ראח וסילוואן בירושלים המזרחית הכבושה. בתל אביב, השיח הפוליטי הסטודנטיאלי הוא פרוגרסיבי יותר, ועוסק בנושאים כמו זכויות דמוקרטיות. בבאר שבע הסוגיות המרכזיות הן הריסות הבתים וסוגיית הכפרים הבלתי-מוכרים. בחיפה, שהיא האוניברסיטה עם קהילת הסטודנטים הערבים הגדולה ביותר, יש יותר עיסוק בזהות הלאומית הפלסטינית ובשותפות היהודית-ערבית. עם זאת, כל התאים שלנו עוסקים בסופו של דבר בסוגיות הגדולות: המאבק בכיבוש, מאבקי עובדים ומאבק נגד גזענות ואפליה.

בשנים האחרונות חזרו חלק מתאי חד"ש סטודנטים להתמודד בבחירות לאגודות הסטודנטים. כיצד נערכת חד"ש סטודנטים לבחירות שייערכו השנה?

כוחנו באגודות הסטודנטים משתנה מאוניברסיטה לאוניברסיטה. בבאר שבע ההתמודדות בבחירות למועצת האגודה היא כבר מסורת, ויש לנו כעת נציג אחד במועצה. בבחירות בתל אביב זכינו בבחירות האחרונות בחמישה מושבים במועצה, וגם בחיפה יש לנו שני נציגים. בירושלים, לעומת זאת, התנגדנו במשך שנים להשתתפות בבחירות למועצת האגודה. יום הסטודנט באוניברסיטה העברית, שהוא האירוע הגדול ביותר אותו מארגנת האגודה, הוצמד במשך 12 שנים ליום כיבוש ירושלים המזרחית ("יום ירושלים"). ניהלנו מאבק ארוך וממושך נגד מועד זה וארגנו מדי שנה את "יום הסטודנט האלטרנטיבי". בשנה שעברה ניצחנו! הנהלת האגודה החליטה להפריד בין יום הסטודנט ל"יום ירושלים" ולקיים את האירוע בקמפוס בתאריך אחר. כעת אנו שוקלים לשוב ולהשתתף בבחירות למועצת האגודה, ולפעול מתוכה על מנת לשרת את האינטרסים האמיתיים של כלל הסטודנטים.

גם בחיפה הטלנו חרם ארוך שנים על האגודה. בשנה שעברה החלטנו להתמודד בבחירות לראשונה מזה זמן רב. שני הנציגים שלנו נבחרו דווקא בפקולטות בהן אנחנו נחשבים חלשים, והיינו קרובים לניצחון גם בחוגים אחרים. השנה אנחנו שואפים להגדיל ולחזק את הייצוג שלנו במועצת האגודה בחיפה.

הבחירות באגודות הסטודנטים אינן קלות, משום שהנהלות האוניברסיטאות שואפות לצמצם את מרחב השיח הפוליטי. הן מעדיפות אגודות סטודנטים כנועות, קונפורמיסטיות ולא-פוליטיות. אנחנו, לעומת זאת, מנהלים קמפיינים פוליטיים. גם כאשר חלק ניכר מעבודת הבחירות היא עבודה אישית להנעת סטודנטים להצביע, אנחנו מתעקשים להכניס תוכן פוליטי ולדבר על נושאים כמו זכויות עובדים והכיבוש. תמיד ברור שהנציגים שלנו מתמודדים בשם תא חד"ש – וזו כבר אמירה פוליטית בפני עצמה. כדי  להצליח  להגדיל  את  כוחנו  באגודות  השנה,  אנחנו צריכים למצוא שותפים חדשים, בתאים אחרים או בקבוצות סטודנטים שלא הצלחנו להגיע אליהן בעבר. עלינו לכרות בריתות אלקטורליות כדי לחזק את כוחנו במועצות ולהשיג הישגים משמעותיים.

אלו הישגים היו לחד"ש באגודות הסטודנטים בשנים האחרונות?

בתל אביב, שם היה לנו ייצוג משמעותי בשנתיים האחרונות, הצלחנו לגרום לאגודה לפרסם את כל ההודעות מטעמה בערבית נוסף לעברית. כמו כן, הצלחנו להוביל את האגודה לנקוט עמדה בעד המאבק להעסקה ישירה של עובדות הניקיון, ולנהל במועצה שיח פוליטי בנושא.

מועצת האגודה בתל אביב מחולקת לוועדות המטפלות בנושאים שונים. אחד מנציגינו במועצה חבר בוועדת המכרזים, שאחראית על קבלת עובדים חדשים לאגודה. בעמדה זו יש לנו השפעה על אופי האגודה, והשנה נפעל לחזק את יכולותינו במישור זה.

בבאר שבע, נציגנו במועצת האגודה חבר בוועדת הכספים, שלה השפעה על חלוקת התקציבים. במהלך המלחמה האחרונה נגד עזה, תקפו פעילי ימין סטודנטים ערבים במעונות בבאר שבע. בעקבות אירוע הבריונות נפגש נציג חד"ש במועצה עם הנשיא ועם הרקטור, וכך הצליח לקדם צעדים לשמירה על ביטחונם של הסטודנטים, על מנת שתקיפות כאלה לא יקרו שוב. בחיפה עסקנו יותר בבעיות היומיומיות של הסטודנטים. השנה התמודדנו שם, והתא עדיין לומד את העבודה במועצה. בבחירות הקרובות אנחנו שואפים להגדיל את כוחנו.

מה עם המאבק להעסקה ישירה של עובדות הניקיון? זה מאבק מרכזי שחד"ש סטודנטים לוקחת בו חלק מוביל מזה תקופה ארוכה.

בשנים האחרונות הצליח המאבק להעסקה ישירה באוניברסיטאות להעלות את בעיית ההעסקה הקבלנית לסדר היום של הנהלות המוסדות. כרגע התוכנית שלהם היא להעביר את העובדות מהעסקה דרך קבלן חיצוני להעסקה בחברה בת בבעלות משותפת של האוניברסיטאות.

אף על פי שמדובר באופן העסקה עדיף על העסקה קבלנית, עמדתנו העקרונית לא השתנתה: אנחנו בעד מעבר להעסקה ישירה מלאה בידי האוניברסיטאות, ללא תיווך של חברה בת. אנחנו ממשיכים להתעקש על כך ועומדים בקשר עם העובדות בקמפוסים.

אלו מטרות אתה מציב לחד"ש סטודנטים בשנת הלימודית הנוכחית?

אני פועל בשני כיוונים. הכיוון הראשון הוא להחזיר את חד"ש סטודנטים למצב ארגוני חזק ויציב, עם מזכירות מסודרת ומתפקדת בכל אוניברסיטה, על מנת שהתאים יפעלו באופן סדיר. כדי לקדם זאת, בקרוב נערוך בחירות למזכירויות ולמזכירים בכל תא ותא. נוסף על כך, אני מעוניין להגביר את התיאום בין התאים באוניברסיטאות השונות. כל תא יבחר נציג לצוות תיאום ארצי, בו נדון בכל הסוגיות הפוליטיות והארגוניות ונחליט על אסטרטגיית פעולה משותפת.

הכיוון השני הוא הגדלת הקאדרים של חד"ש סטודנטים על מנת לעורר שיח פוליטי באוניברסיטאות. נפעל להפיץ בקרב הסטודנטים את הרעיונות שלנו, ואת התנגדותנו ל"ממשלת השינוי" ולהשפעותיה הרעות על האזרחים הערבים והיהודים. חיוני שהדרישות הפוליטיות שלנו יהפכו חלק מהשיח הסטודנטיאלי. עליהן להיות דרישות של ציבור הסטודנטים בכלל, ולא רק של חד"ש. כך נוכל לגבש קואליציות.

בסיכום, המטרה היא בנייה מחדש של התאים והפיכת פעילותם לסדירה ורצופה, על מנת שיוכלו להצליח במשימתם המרכזית: פוליטיזציה של הציבור הסטודנטיאלי.

עידן סלוצקר

חברי הכנסת לשעבר ד"ר דב חנין (ראשון משמאל) וד"ר עבדאללה אבו-מערוף (שלישי משמאל) במהלך דיוני הוועידה (צילום: זו הדרך)

הוועידה מביעה את גאוותה הגדולה בקאדרים המפלגתיים, וקוראת לחברי המפלגה להמשיך את התנופה הארגונית שנצברה בתקופת ההכנה לוועידה, והתגלתה במלוא עוצמתה בשלושת ימי הוועידה. זאת באמצעות חיזוק הפעילות בסניפים ובמחוזות השונים. בדרך זו ניצור בסיס איתן לפעילות פוליטית, חברתית ואיגוד-מקצועית יחד עם הפעילים של החזית הדמוקרטית לשלום ושוויון (חד"ש), אותה הקימה המפלגה במטרה להרחיב את הבסיס העממי במאבקים השונים ולהושיט יד לכל הכוחות היהודיים והערביים השואפים לשלום ולשוויון. הארגון המפלגתי הוא הכוח הניצב בחזית כל המאבקים המתקדמים. אנו קוראים לכל המהפכנים החותרים אל עבר החירות והצדק החברתי להצטרף אלינו, לביתם האמיתי.

המפלגה הקומוניסטית שולחת ברכות חמות לבנק"י, תנועת הנוער של המפלגה, בה מתעצבים הקאדרים העתידיים של המפלגה ומנהיגותה. כמו כן מברכת המפלגה את החברים והחברות מבנק"י אשר הצטרפו ערב הוועידה כחברים בשורות המפלגה, וחלקם התפקדו במפקד השנתי הקבוע של חברי וחברות המפלגה.

הוועידה מוקירה את זכרו של חברנו היקר, המנהיג הקומוניסט האהוב ואיש הרוח המיוחד החבר מחמד נפאע, ממנו נפרדנו לא מזמן. נפאע השאיר בנפשם של חבריו לדרך צער, געגוע ואובדן עמם נתמודד באמצעות הגברת מאבקנו הקולקטיבי. הוועידה מוקירה את זכרם של חברינו ומנהיגינו ההיסטוריים החלוצים שסללו את הדרך המהפכנית בתנאים מורכבים. הם התוו את דרכה האינטרנציונליסטית של מפלגתנו  בלב סכסוך לאומי מדמם זה יותר ממאה שנים. אנו מכבדים את מורשתם,  ונמשיך ללכת בדרכם למען שחרור החברה מכל צורות הדיכוי, ולמען שחרור שני העמים מהדיכוי של האימפריאליזם, הציונות והריאקציה הערבית והאזורית.

הוועידה מזמינה את כל מי שמסכים עם האידיאולוגיה של מפלגתנו ועם תוכניתה להצטרף לשורותינו ולתת תנופה לדרכה ההיסטורית המהפכנית. כך נגייס עוד כוחות רעננים לדרכה הוותיקה של המפלגה הקומוניסטית. מקור כוחה של המפלגה, הנאבקת זה מעל למאה שנים, הוא היותה מפלגה מתחדשת הניצבת על עקרונות ברורים ומצוידת במצפן מדויק – הוא הבסיס האידיאולוגי החסין מהשפעות הציונות, הבורגנות והשמרנות. אנו מובילים את הדרך של מעמד העובדים היהודי והערבי בישראל, במאבקו המהפכני לשחרור מעול שלטון ההון, ומתקדמים לעבר האופק הסוציאליסטי הנכסף.

סיום הכיבוש כדרך ליציבות ולשלום

המפלגה הקומוניסטית הישראלית מדגישה בתוכניתה הפוליטית כי אין יציבות או שלום בארץ ובאזור בלי סיום הכיבוש; הקמת מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית בגבולות 1967 עם ירושלים המזרחית כבירתה; פירוק כל ההתנחלויות; הכרה בזכות השיבה והפיצוי של הפליטים הפלסטיניים, לרבות העקורים הפליטים בתוך מולדתם, ופתרון בעיית הפליטים לפי החלטות האו"ם.

ממשלות ישראל, לרבות ממשלת הרוטציה הנוכחית בראשות נפתלי בנט ויאיר לפיד, ממשיכה באותה מדיניות של ימין מתנחלי, מסרבת לסיים את הכיבוש ומרחיבה את ההתנחלויות. ראש הממשלה הנוכחי, בנט, מכריז על התנגדותו לכל משא ומתן מדיני עם ההנהגה הפוליטית של העם הפלסטיני ועל התנגדותו להקמת מדינה פלסטינית. עמדה זו הייתה ברורה למפלגה הקומוניסטית הישראלית מאז הקמת ממשלה זו, ובשל כך הדגישה המפלגה כי הדרישה להחלפת בנימין נתניהו לא יכולה להסתכם בשינוי האדם בלבד, אלא מוכרחה להתמקד בעיקר בשינוי המדיניות אותה הוביל.

ממשלה זו הוכיחה שהיא החליפה את נתניהו, אך נאחזת במדיניות שלו, ולא החליפה את  תפיסת עולמו בסוגיות העיקריות.  היא כוללת כוחות שנהגו להתהדר בהתנגדותם להמשך הכיבוש וההתנחלות, ואילו כיום שותקים נוכח הכיבוש וההתנחלות – בעיקר מר"צ, רע"ם ומפלגת העבודה עם הנהגתה החדשה, ואף תומכים בו למעשה בהצבעות בכנסת.

הצטרפות הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית על זרועו הפרלמנטרי, "הרשימה הערבית המאוחדת" (רע"מ), לקואליציה, כאשר קואליציה ימנית זו מבוססת על מנטליות הכיבוש וההתעמרות בעם הפלסטיני, התכחשות גורפת לזכויותיו הלאומיות ופגיעה בזכויות אדם הבסיסיות שהוא זכאי להם לפי האמנות הבינלאומיות, מהווה תקדים מסוכן ופגיעה בוגדנית בתרבות הפוליטית המבוססת על הרעיון של אחדות המאבק הפטריוטית והדמוקרטית בקרב הציבור הערבי-פלסטיני בישראל. הרשימה הערבית המאוחדת מכריזה היום על מה שהיא מכנה "הפוליטיקה החדשה", בעוד שמדובר בגישה פוליטית ​​רקובה ומיושנת, המבוססת על התרפסות בפני מדיניות של אפליה גזעית, כיבוש ורדיפה בתמורה לפירורים – ואפילו פירורים אלה היא לא קיבלה.

בכך הוציאה עצמה הרשימה הערבית המאוחדת אל מחוץ למכנה הפוליטי המשותף עליו ביסס המיעוט הלאומי הערבי פלסטיני את אחדות המאבק שלו, ומחוץ למאבק המשותף נגד הכיבוש ולמען שוויון לאומי ואזרחי מהותי לאוכלוסייה הערבית בישראל .

הועידה ה-28 של מק"י קוראת לכל הכוחות שמרגישים שהמפלגות שלהם בגדו בהם ובמאוויים האנושיים והלאומיים להצטרף למחנה הפוליטי שלא ויתר על אחדות המאבק ולא התכופף מול הקונצנזוס הציוני והמשך הכיבוש.

המפלגה הקומוניסטית הישראלית מדגישה את הצורך לעצור את הרחבת ההתנחלויות, לעצור את ההתקפות המתמשכות על ירושלים המזרחית והאתרים הקדושים בה, וחילול מסגד אל-אקצא בחסות כוחות הכיבוש. אנו קוראים לעמוד בפני תוכניות הפינוי בשכונות הערביות בירושלים המזרחית, עקירת תושביהן, והפיכתן  למאחזי התנחלות, ולסיים את המצור הרודני וההרסני על רצועת עזה, ואת המתקפות החוזרות ונשנות עליה.

בתקופה זו, בה מרעננת המפלגה הקומוניסטית הישראלית את עצמה ואת דרכי פעולתה, היא קוראת להקמת מחנה רחב של כוחות השואפים לסיום הכיבוש, תוך הכרה בזכויות הלאומיות של העם הערבי הפלסטיני ובשוויון זכויות לאומי ואזרחי לאזרחים הערבים פלסטיניים בישראל. המפלגה שולחת ברכות לכל הנאבקים נגד הכיבוש וההתנחלות, ונגד המנטליות המיליטריסטית.

הוועידה ה-28 מביעה את תמיכתה במאבקם של האסירים הפוליטיים הפלסטיניים בבתי הכלא של הכיבוש הישראלי ותומכת במאבקם לשמירה על זכויותיהם ובמאבקם לחירות.

המפלגה הקומוניסטית הישראלית מזהירה מפני השתתפותם של משטרים ריאקציוניים באזור ושל מדינות מרכזיות בעולם, ובראשן ארה"ב, בניסיון של ממשלת ישראל להסיר את הנושא הפלסטיני מראש סדר העדיפויות של דעת הקהל הבינלאומית, ומהתודעה של הציבורים הערבי והישראלי. וזאת כאשר ממשלת ישראל פועלת בכל האמצעים לסיכול האפשרות להקמת מדינה פלסטינית כמדיניות מוצהרת שלה ופועלת להנצחת הכיבוש והכשלת כל פתח לפתרון מדיני.

הוועידה ה-28 של המפלגה הקומוניסטית הישראלית מדגישה שוב כי הכיבוש הישראלי הוא הסוגייה המרכזית והבסיסית במזרח התיכון, ובו תלויות סוגיות היציבות והשלום.

מק"י שולחת את ברכותיה החמות לסרבני השירות הצבאי בקרב הצעירים היהודים והערבים הדרוזיים, המסרבים לשרת את המיליטריזם, המלחמה והכיבוש. המפלגה מציעה להם את כל התמיכה במאבקם האישי וסולידריות עם מאבקם, ומזדהה עם סבלם כתוצאה מהמאסר הצבאי ומהרדיפות הפוליטיות.

הגזענות והחמרת תופעות הפשיזם

המפלגה הקומוניסטית הישראלית מביעה את דאגתה מהחמרת הגזענות, אותה מובילים כוחות הימין המתנחל בשיתוף עם כוחות ימין נוספים – כולל חלקים מאלה המכנים עצמם "שמאל ציוני".

הדבר בא לידי ביטוי בסדרת החקיקה הגזענית בכנסת, במיוחד בשנים האחרונות, של חוקים המגבילים את חופש הפרט והקבוצה, אוסרים על פעילות פוליטית לגיטימית, ואף מגבילים כל כוח המתנגד למדיניות השלטת בממסד הישראלי.

כמו כן מתבטאת התפשטות התופעות הפשיסטיות  בהעמקת התערבות השב"כ ובהכנסתו לתחומים האזרחיים, כמו במקרה של המעקב האלקטרוני בזמן הקורונה והחלטת הממשלה להכניס את השב"כ לטיפול בפשיעה בחברה הערבית.

מאז אוקטובר 2000 לא שינו הרשויות את דרכן ביחס לחופש הביטוי וחופש העיתונות וממשיכים בהצרת שולי הדמוקרטיה. הוועידה ה-28 של מק"י מגנה בתוקף את אלימות המשטרה ואנשיה, ושימושם באמצעי לחימה נגד מפגינים ועיתונאים, ואזרחים בכלל, ורואה בו סממן נוסף של תהליך הפשיזציה בישראל.

המפלגה הקומוניסטית הישראלית סבורה כי החוק המסוכן ביותר, ברמה האסטרטגית, הוא "חוק הלאום". חוק זה מקבע מדיניות קיימת בחוק יסוד ומבטל את זכותו של העם הפלסטיני למולדתו ולזכויותיו הלאומיות. אנו דוחים את מדיניות הממשלה החדשה המבוססת על חוק זה, המקבעת את העליונות היהודית במדינה.

אנו מדגישים את חומרת המצב העומד בפני החברה הערבית, לרבות העמקת מדיניות האפליה הגזענית ומדיניות ההדרה מהמרחב הציבורי; ההסתה נגדה בתחום הפוליטי והתקשורתי; וערעור מעמדה כמיעוט לאומי במולדתו, שאין לו מולדת זולתה. אנו מדגישים כי המאבק באפליה ובגזענות איננו מאבקם של האזרחים הערבים בלבד, וכי צו השעה הוא הרחבת המאבק היהודי-ערבי המשותף לרבות למען שוויון זכויות לאומי ואזרחי לאוכלוסייה הערבית בישראל.

נוכח הפוליטיקה של "אוזלת היד" של השלטון בטיפול בפשיעה בחברה הערבית- אנחנו מאשימים!

החברה הערבית סובלת מתנאים חברתים-כלכליים שהם תוצאה של מדיניות האפליה הגזענית, המביאה לשיעור אבטלה גבוה פי חמישה בקרב הערבים לעומת היהודים. אותו יחס מספרי ניתן לראות בשיעורי העוני. האפליה בתקציבי החינוך באה לידי ביטוי גם בהישגים החינוכיים, מה שמקשה על עתיד הדורות הצעירים.

המפלגה הקומוניסטית הישראלית מזהירה מפני כל התוכניות הממשלתיות שמטרתן לפגוע בלכידותה של החברה הערבית ולהביא לפירוקה ולהעמקת השליטה הפוליטית והביטחונית בה באמצעות התפשטות הפשע והחמרת האלימות המאורגנת בחברה הערבית. הרשויות נמנעות מקבלת ההחלטות הנחוצות ומנקיטת האמצעים הדרושים לטיפול רציני בריסוק תחושת הביטחון האישי ובפשיעה האלימה. המפלגה רואה בהצהרות הממשלה ובתוכניותיה, לרבות ההחלטה לערב את השב"כ בתוכניות אלה, מהלכים בעייתיים שאינם משרתים את המטרה, אלא רק תורמים להסלמת המצב העקוב מדם. למשטרה יש את כל הכלים והסמכויות למגר תופעה זו תוך זמן קצר, ומה שחסר זה החלטה נחרצת למיגור הפשיעה בחברה הערבית.   

מאבק מעמדי

המפלגה הקומוניסטית הישראלית קוראת להרחבת המאבק המעמדי והמאבק נגד כל סוגי הניצול בעבודה, כולל אפליה בהזדמנויות תעסוקה ובשכר, וקוראת להפסקת כל סוגי האפליה נגד ערבים, נשים, מהגרי עבודה, מזרחים, יוצאי אתיופיה ושאר האוכלוסיות הסובלות מאפליה, וסיום תופעת ההעסקה דרך חברות כוח אדם.

סכסוך מעמדי בצל הקורונה: מי ירוויח ומי ישלם את המחיר – הוועידה ה-28 מדגישה שמשבר הקורונה פתח שלב חדש במאבק המעמדי ברמה המקומית והגלובלית. המגפה השאירה את חותמה האדיר במישורי הבריאות, הכלכלה והחברה. השלכות המגפה אינן מוגבלות לשאלה הבריאותית בלבד. המגפה וצורות ההתמודדות אתה גבו מחיר כבד, והיו להן השלכות קשות ורחבות על המצב הכלכלי, החברתי והמעמדי. כמו במשברים רבים, השאלה החשובה היא אלו מעמדות ישלמו את מחירו, ואלו מעמדות ירוויחו ממנו.

הוועידה ה-28 מדגישה כי השלכות משבר הקורונה עדיין איתנו, ואנו נמשיך למלא את תפקידנו במאבק להגנה על זכויות מעמד העובדים בישראל.

עם מאבקם הצודק של הרופאים המתמחים בבתי החולים: הוועידה ה-28 של מק"י מביעה סולידריות עמוקה עם מאבקם הצודק של הרופאים המתמחים בבתי החולים ועם דרישותיהם הצודקות לקיצור התורניות שלהם, ורואה במדיניות הסירוב של שר הבריאות ומשרדי הממשלה לדרישות אלה אטימות לב והתנהגות קפיטליסטית אכזרית.

הוועידה ה-28 מביעה את תמיכתה במאבקם של בעלי הצרכים המיוחדים, ורואה במאבקם הצודק שנמשך זה שנים ארוכות עדות לקפיטליזם הדורסני ולמדיניות הניאו-ליברלית של השלטון בישראל.

חינוך חינם מלידה – הוועידה ה- 28 מברכת את ציבור הסטודנטים, המרצים ועובדי האוניברסיטאות לרגל פתיחת שנת הלימודים האקדמית והחזרה לקמפוסים.  הוועידה קוראת להגברת המאבק למען חינוך חינם בישראל, מלידה ועד לאוניברסיטה.  זכות זו חייבת להקיף את כל שלבי החינוך, כדי לספק את הצורך הבסיסי להתפתחות החברה בעשור השלישי של המאה ה-21.

דרישות המפלגה הקומוניסטית הישראלית:

• הבטחת שוויון תעסוקתי לכלל האוכלוסיות, שוויון בשכר, וגישור על הפערים הקיימים על בסיס לאומי, מגדרי ואחר.
• סיום כל צורות ההעסקה דרך חברות כוח אדם נצלניות, בכל המגזרים, המשלמות משכורות נמוכות לעובדים ושוללות מהם זכויות סוציאליות בסיסיות.
• העלאת שכר המינימום ללא פחות מ-60% משיעור השכר הממוצע בישראל והפחתת שעות העבודה הנדרשות להשגת השכר החודשי.

• חזרה להסכמי שכר קיבוציים, במיוחד במגזר הפרטי, מהם ההסתדרות התנערה, והפסקת תופעת ההסכמים הפרטיים שפגעו בשכבת העובדים החלשה, במיוחד במקומות עבודה שאינם דורשים הכשרה מקצועית. מק"י תומכת בקיום הסכמים קיבוציים במגזר הציבורי, הפרטי והשלישי באופן שישפר את שכרם, תנאי העסקתם, זכויותיהם וכוחם של כלל העובדים.
• להוציא את כספי הפנסיה מהשווקים הפיננסיים, כדי שלא יהיו טרף קל לכרישי ההון הפיננסי, ועל מנת לשמור על כספי הפנסיה אותם חסכו העובדים יציבים ובטוחים. במקום לשמור על כספים אלה, האוצר מממן את משחקי בעלי ההון בקרנות הפנסיה המופרטות. כך, עוד בשנת 2003 החלה הממשלה בהפרטת קרנות הפנסיה וחסכונות העבודה, כגון קרנות השתלמות, תוך ערבות ממשלתית לחלק מההפסדים הפוטנציאליים.
• הקמת אזורי תעשייה ועבודה בכל חלקי הארץ, כולל בפריפריה המרוחקת ממרכז הארץ, ובמיוחד בסביבות היישובים הערביים. אלה צריכים להיות נגישים ולהכיל אזורי תעשייה מתקדמים, כאשר הכנסות המס (ארנונה) מתחלקות באופן שווה בין הערים השכנות, ללא אפליה.

המפלגה הקומוניסטית הישראלית קוראת לשיקום העבודה האיגוד-מקצועית האמיתית, לא זו הנושאת את השם "מאבק עובדים" בעודה משתפת פעולה עם בעלי ההון. אלה האחרונים שולטים בצמרת הפוליטית ומשעבדים את הכלכלה לשירות האינטרסים שלהם, בעוד הציבור הרחב משלם מחיר כבד כתוצאה מעליית יוקר המחיה.

שיקום העבודה האיגוד-מקצועית לטובת מעמד הפועלים היא הבסיס עליו נערכת המפלגה הקומוניסטית הישראלית, יחד עם החזית הדמוקרטית לשלום ושוויון, לבחירות להסתדרות העובדים הכללית, שאמורות להתקיים במאי 2022.

מעמד הנשים והאלימות הגוברת נגדן

מדיניות האפליה החברתית משפיעה על ציבור הנשים, בשוק העבודה ובכל תחומי החיים. הדבר בא לידי ביטוי גם באפשרויות להשתתפות נשים בשוק העבודה ובשכרן הממוצע של נשים עובדות, המגיע לפחות מ-70% מהשכר הממוצע לגברים.

עם זאת, נשים ערביות הן הפגיעות ביותר לאפליה, שכן הן מתמודדות עם אפליה כפולה – כנשים וכערביות. לכן, כ-58% מהנשים הערביות אינן משולבות בשוק העבודה, וכ-50% מהנשים הערביות העובדות מועסקות במשרות מתחת לרמת השכלתן והכשרתן.

האלימות נגד נשים הולכת וגוברת – במיוחד נגד נשים ערביות, המהוות אחוז גבוה מאוד מהנשים הנרצחות מדי שנה. הכשלים של רשויות אכיפת החוק בולטים לרעה נוכח האלימות והפשיעה כלפי נשים ערביות, בהמשך לכישלונן בהתמודדות עם האלימות והפשיעה המשתוללות בחברה הערבית.

אנו מתנגדים להומופוביה כחלק מתפיסתנו הכוללת בדבר שוויון בין בני האדם ודוחים כפייה חברתית, דתית ופוליטית. מק"י לא תניח לאף גורם להסית נגדנו על רקע ההגנה שלנו על זכויות אדם וחירויותיהם הפרטיות.

המצב האזורי

עשר השנים האחרונות, עם מה שכונה באופן שקרי "האביב הערבי", הדגישו שלא ניתן לדכא את מאווייהם ושאיפותיהם של העמים, ולא ניתן לדכא את רצונותיהם לנצח. המפלגה הקומוניסטית הישראלית תומכת במאבק העמים לצדק חברתי ולמען חירויותיהם הדמוקרטיות. אך מה שהחל כהתקוממות עממית נחטף במהרה בידי כוחות האימפריאליזם, הריאקציה הערבית והאזורית והציונות. רבות ממדינות ערב הפכו לתבערה מתמשכת. המשברים המתמשכים בעיראק ובלבנון הוחרפו, והביאו לפגיעה אנושה בעמיהן. המפלגה הקומוניסטית הישראלית עומדת לצד כל העמים הממשיכים להתנגד לתוכניות האימפריאליסטיות הריאקציוניות, בעיקר בתימן, בלוב ובסוריה.

המלחמה על סוריה וההשלכות האזוריות והבינלאומיות – המלחמה שהתחוללה בסוריה זה מעל לעשור היא במהותה מלחמת טרור תוקפנית בינלאומית מבית מדרשו של האימפריאליזם. ארה"ב ומשתפי הפעולה האזוריים שלה: ישראל, טורקיה והמשטרים הריאקציוניים הערביים – והמפרציות בפרט – מימנו, אימנו וייבאו לסוריה ארגוני טרור ושלל שכירי חרב פונדמנטליסטיים ובהם דאעש, ג'בהת א-נוסרה, וכוחות אחרים מעשרות מדינות בעולם. המטרה הנסתרת של מלחמת הטרור על סוריה היא לפרק את המדינה הסורית ולפורר את עמה, ולהקים על חורבותיה מדינות וישויות עדתיות הנלחמות זו בזו. המתקפה על סוריה שמה לה למטרה לפגוע בתפקידה של סוריה ובמעמדה כמדינה מרכזית באזור על ידי פירוקה.

על אף המחיר הכבד ששילם העם הסורי, בעזרת הכוחות המתנגדים לתוכניות ההגמוניה האמריקאית באזור הצליחה סוריה להכשיל את המתקפה, לשחרר את רוב שטחיה ולהביס את התוקפנים. סוריה ממשיכה עדיין לעמוד בפני המתקפה, ונאבקת לשחרור אדמתה מהכיבוש האמריקאי במזרח המדינה, הכיבוש הטורקי בצפון והכיבוש הישראלי ברמת הגולן, כולל המתקפות הישראליות הבלתי-פוסקות בעומק שטחה.

אנו רואים חשיבות מיוחדת בתבוסה של התוכניות האמריקאיות בסוריה עשר שנים אחרי תחילתן. הכישלון בסוריה פגע בתוכניות ההגמוניה של ארה"ב באזור, והחליש את מעמדה בעולם, מה שתרם לשינוי בסדר העולמי מחד-קוטבי לרב-קוטבי. הלקח לעמי האזור הוא, כי שחרור העמים ומימוש הזכויות והדמוקרטיה יושגו על ידי ההתנגדות לתוכניות האימפריאליסטיות והכשלתן, ולא על ידי השתלבות בתוכניות האימפריאליסטיות.

משבר האקלים העולמי

משבר האקלים מבטא שלב היסטורי חדש של סתירות בין הקפיטליזם לבין הקיום האנושי. המפלגה הקומוניסטית הישראלית מביעה את דאגתה מהסכנות הגוברות לאקלים העולמי, המאיימות על עתיד האנושות, ובמיוחד על איכות החיים, מקורות המים, הגידולים החקלאיים ומשאבי הטבע. הרס האקלים נובע בעיקר מתאוות הבצע של בעלי ההון, בתמיכת ממשלות העולם, המסרבות לנקוט צעדים משמעותיים לשינוי התעשייה והייצור באופן שיצמצם את הנזקים האקלימיים. ברור לנו שהקפיטליזם אינו יכול לעשות את השינויים ההכרחיים להצלת האנושות הם יבואו רק דרך שינוי יסודי של יחסי הייצור ויחסי הכוח הגלובאליים. עם זאת, אנו קוראים לשיתופי פעולה נרחבים במאבקים בנושא.

המפלגה הקומוניסטית הישראלית מצטרפת לכל הקריאות הגלובליות להגנה על הסביבה ולמאבק העולמי למען עולם חף מכל הסיכונים הסביבתיים, לרבות נשק להשמדה המונית מכל הסוגים.

המסר שלנו: כן לשיתוף מאבקים

על בסיס התוכנית של המפלגה הקומוניסטית הישראלית והחלטותיה, אנו מחדשים את קריאתנו לשותפות מאבק יהודית-ערבית רחבה בתחומים השונים שלמענם מפלגתנו נאבקת, על סמך מצע מינימום משותף שיוביל אל מטרותינו.

המפלגה הקומוניסטית הישראלית מדגישה כי הסכנה של צמיחת הפשיזם לא תשפיע על החברה הערבית בלבד. זוהי אש משתוללת המתחילה בפגיעה בערבים, כיעד קל לכוחות הגזענות והפשיזם, אך היא אינה נעצרת שם. הסכנה תגיע לכל מי שעומד בדרכם של הכוחות האפלים הללו, אויבי האנושות. הקריאה שלנו להקמת חזית עממית נגד הפשיזם עדיין תקפה, ואנו קוראים לכוחות השונים בחברה היהודית ובחברה הערבית להקימה עמנו.

המפלגה הקומוניסטית הישראלית בטוחה שהכתובת האמיתית של השותפות הערבית-יהודית היא החזית הדמוקרטית לשלום ושוויון, שצריכה לפתוח את שורותיה ולהיות לבית פוליטי לכל מי שמסכים לתוכנית הפוליטית והחברתית הבסיסית שלה. תוכנית מינימום זאת מהווה את הבסיס הנכון לכל ברית התואמת מטרה זו.