ברברה ארנרייך (צילום: רדיו אופן סורס)

למרות הכשרתה האקדמית כפיסיקאית וככימאית, החליטה ארנרייך שלא להמשיך בקריירה מדעית. במקום זאת, הקדישה את חייה המקצועיים והאישיים לכתיבה ביקורתית ולפעילות ציבורית ופוליטית. לאחר סיום לימודיה, החלה להעניק ייעוץ מקצועי לגופים ממשלתיים המסייעים ומעניקים שירותי בריאות למשפחות בעלות הכנסה נמוכה. במקביל, החלה לפעול בארגון "הזכות לבריאות", המעניק שירותי בריאות לנשים.

מהו סוציאליזם פמיניסטי?

ארנרייך סיפרה בריאיון לעיתון הקנדי "גלוב אנד מייל" ב-1987 על החוויה שהפכה אותה פמיניסטית: "ב-1970 הגעתי לקליניקה ציבורית בניו-יורק כדי ללדת את בתי רוזה. הייתי האישה הלבנה היחידה בקליניקה, ונותרתי בהלם כשגיליתי את התנאים בהם נאלצות נשים לקבל שירותי בריאות ציבורית. השעה הייתה מאוחרת, והרופא המליץ לזרז את הלידה כדי שיוכל ללכת הביתה לאחר יום עבודה ארוך. כל כך כעסתי. פתאום הבנתי שכל התארים שקיבלתי מהאוניברסיטה לא הופכים אותי לחסינה לצורותיו המכוערות ביותר של הסקסיזם".

ארנרייך פרסמה לאורך חייה עשרות ספרים ומאמרים המשלבים ביקורת סוציאליסטית ופמיניסטית. מאמרה "מהו סוציאליזם פמיניסטי" פורסם במגזין "ווין" ב-1976, והפך אבן יסוד בהגות הסוציאליסטית הפמיניסטית, ואומץ בידי פעילות סוציאליסטיות פמיניסטיות ואיגודים מקצועיים.

המאמר בעל האופי המניפסטי, נפתח במילים: "בצורה כזו או אחרת, הייתה המחשבה הסוציאליסטית הפמיניסטית בסביבה לאורך זמן רב. הנך אישה בחברה קפיטליסטית. את מרבה למצוא את עצמך מתרגזת: כלפי עבודתך, כלפי החשבונות, כלפי בעלך (או בעלך לשעבר), כלפי בית הספר בו לומדים הילדים, כלפי עבודות הבית, על כך שלא מקשיבים לך וכו'. אם את חושבת על האופן בו כל הדברים הללו קשורים וכיצד עלינו לשנות אותם, יש לך תפיסה סוציאליסטית פמיניסטית".

בהמשך כתבה ארנרייך: "אנו יוצאות מתוך הנחות מסוימות במחשבה הפמיניסטית יחד עם הנחות מסוימות במחשבה המרקסיסטית. שתיהן מאופיינות באינטרסים ובקווי יסוד משותפים. ישנם צדדים מסוימים בהגמוניה הקפיטליסטית (דיכוי גזעני למשל) עמם מחשבה פמיניסטית טהורה לא מסוגלת להתמודד. באותו אופן, קיימים צדדים בדיכוי מגדרי (אלימות בתוך המשפחה, למשל) להם הקדישה המחשבה הסוציאליסטית מעט מאוד התייחסות. לכן, עלינו להיות סוציאליסטיות ופמיניסטיות בעת ובעונה אחת".

כך תשרדו בקפיטליזם של המאה ה-21

במקביל לכתיבה סוציאליסטית פמיניסטית, הקדישה ארנרייך מזמנה גם לכתיבה על הישרדות בעולם הקפיטליסטי במאה ה-21. ספרה "כלכלה בגרוש", שראה אור ב־2001, תיעד את חוויותיה כשהתנתקה מחייה השוטפים ויצאה למסע בן שלושה חודשים של חיפוש עבודה ולבדיקה האם עם שכר מינימום ניתן לנהל חיים.

בפתח הדבר לספרה כתבה ארנרייך: "הרעיון שהוביל לכתיבת ספר זה עלה על רקע מפואר יחסית. לואיס לַפהָם, עורך "הארפרס", הזמין אותי לארוחת צהריים כדי לדון במאמרים עתידיים שלי. השיחה התגלגלה לאחד הנושאים המוכרים לי יותר: עוני. איך אפשר להתקיים מן המשכורות של אנשים חסרי הכשרה מקצועית? ובעיקר, תהינו, כיצד יצליחו ארבע מיליון הנשים שעמדו להיפלט לשוק העבודה עקב הרפורמה בקצבאות הרווחה, להסתדר עם שישה דולרים לשעה? אז אמרתי: 'מישהי צריכה לקחת את זה כפרויקט עיתונאי בנוסח הישן – פשוט ללכת לשם ולנסות בעצמה'".

במהלך המסע הציגה עצמה בשמה האמיתי, אך לא סיפרה על קורות חייה והשכלתה ולא השתמשה כלל בחסכונותיה. היא עבדה כמלצרית, המנקה בבתים, המנקה בבית מלון, הסייעת בבית אבות והפקידה ברשת וולמארט. "כלכלה בגרוש" (שראה אור בעברית בהוצאת בבל, 2003, 224 עמודים) ניפץ לרסיסים את המיתוס האמריקאי לפיו עבודה קשה משתלמת, והוכיח עד כמה רחוקה אמריקה – ובכלל, החברה המערבית – משוויון ומצדק חברתי: העניים מוצאים עצמם עניים יותר והחולים – חולים יותר. "כל עבודה דורשת מיומנות ואינטליגנציה, והעובד המבצע אותה ראוי לקבל שכר בהתאם", סיכמה ארנרייך.

ב־2006 ייסדה ארנרייך את "מקצוענים מאוחדים", ארגון ללא מטרות רווח הפועל למען עובדי צווארון לבן, מובטלים, משתכרי שכר נמוך והסובלים ממתח נפשי על רקע עומס בעבודה. היא נטלה על עצמה משימה: להטיל אור על הכאבים המיותרים שיש בעולם. "הרעיון", אמרה בראיון ל"ניו יורקר", "הוא לא שננצח בחיינו־שלנו וזה יהיה המדד, אלא שנפעל כל חיינו להשיג צדק ולתקן את החברה".

תום קורי

עוד בנושא: http://hagada.org.il/2011/07/27/%d7%a4%d7%9e%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%96%d7%9d-%d7%95%d7%a7%d7%a4%d7%99%d7%98%d7%9c%d7%99%d7%96%d7%9d-%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%9b%d7%90%d7%9f-%d7%91%d7%9b%d7%99%d7%a3/

הפגנת יום האישה הבינלאומי במרכז נצרת, 8 במארס 2007 (צילום: זו הדרך)

ב-8 במרס 1908 צעדו כ-15,000 נשים בניו יורק בדרישה לזכות הצבעה אוניברסלית ולחקיקה סוציאלית להגנה על זכויות עובדים. בשנת 1911 הכריז כנס הנשים הסוציאליסטיות באירופה על יום בינלאומי לציון מאבקן של נשים לשוויון זכויות כלכלי ופוליטי. ב-19 במרס של אותה שנה ציינו לראשונה מיליוני נשים ברחבי העולם את יום האישה הבינלאומי בצעדות ובהפגנות.

ערב מלחמת הראשונה זוהה יום האישה עם מאבקן של תנועות סוציאליסטיות ואנטי-מיליטריסטיות דרישותיהן של הנשים לשוויון זכויות ולחברה הוגנת הוצגו בידי השלטונות כפעילות חתרנית. פמיניסטיות סוציאליסטיות נאבקו נגד ההתחמשות של ארצותיהן.

מאבקי הנשים באותה תקופה היו כוח משמעותי בהתנגדות למלחמת העולם הראשונה, ובסופו של דבר הוכיחו את עצמם כמחוללי נקודת מפנה היסטורית בפירוק המשטר הרודני ברוסיה – אחת המעצמות האימפריאליסטיות הגדולות.

ה-8 במרס המהפכני

ב-23 בפברואר 1917 יצאו עשרות אלפי נשים להפגין בסנט פטרסבורג ברוסיה. רבבות יצאו לרחובות במחאה על תנאי ההעסקה הגרועים של הפועלות שהחליפו את הגברים במפעלים בזמן המלחמה. כוחות המשטרה לא הצליחו למנוע את המחאה. מאורעות אלו היו יריית הפתיחה של מהפכת פברואר, שהובילה לנפילתו של שלטון הצאר ולכינון דמוקרטיה ליברלית ברוסיה. תאריך זה, 8 במרס לפי לוח השנה הגרגוריאני, נקבע בהמשך כתאריך הרשמי של יום האישה הבינלאומי.

במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים היה יום האישה מזוהה בעיקר עם תנועות סוציאליסטיות וקומוניסטיות. בסוף שנות ה-40 במאה שעברה הוקמו בארץ שני ארגוני נשים פרוגרסיביות – בתל-אביב ובנצרת. שני הארגונים הצטרפו ב-1949 לפדרציה העולמית של נשים דמוקרטיות, וב-1951 התאחדו תחת השם ארגון נשים דמוקרטיות, שבהמשך היה לתנועת נשים דמוקרטיות בישראל, הלא היא תנד"י.

מראשית ימיה ציינה תנד"י את יום האישה ה-8 במרס באירועים ציבוריים כמו עצרות והפגנות של נשים יהודיות וערביות. בכך הייתה שנים ארוכות היחידה בארץ.

בשנת 1975 צוין לראשונה ה-8 במרס כ"יום הנשים הבינלאומי" באו"ם, ושנתיים לאחר מכן הכריזה העצרת הכללית של האו"ם על יום האישה כיום בינלאומי לזכויות נשים ולשלום. במטרה לנתק את היום מהקשרו הסוציאליסטי והמהפכני, בחר האו"ם להגדיר מחדש את היום כ"מועד להרהר בו בהישגים שהושגו במאבק הפמיניסטי". בשנים שלאחר מכן הוחלף המסגור של יום האישה ממאבק מהפכני למען שוויון חברתי ליום של "העצמת נשים" והוקרתן.

בשנות השמונים, יחד עם השתלטות הגל הניאו-ליברלי על העולם המערבי, נעשה מאמץ לשנות את תוכן יום האישה מיום המציין מאבק לעוד מועד בלוח השנה הקפיטליסטי המוקדש לצרכנות ולמסחור. המוקד הועבר ממחאה נגד הניצול המעמדי והמדיניות המיליטריסטית לעיסוק בהישגים אינדיבידואליים ולחגיגה של דמות האישה, על מאפייניה השטחיים ביותר. לא במקרה, במקום לציין ב-8 במרס את המשך מאבקן של הפמיניסטיות והמהפכניות מראשית המאה העשרים ואת השאיפה לשנות סדרי עולם מפלים ומדירים, מעניקים מקומות העבודה מארזי שי וסדנאות תדמית; חברות פרסום פונות אל נשים כצרכניות ומעודדות אותן לצרוך בושם, תכשיטים ובגדים; והתקשורת מלאה בסיפורי הצלחה נשיים, שנועדו לטעת בנו את התחושה של "הכל בסדר".

יום האישה רלוונטי מתמיד

בפועל, הסוגיות שהעסיקו את הסוציאליסטיות של תחילת המאה ה-20, ממשיכות להשפיע על חייהן של רבבות נשים גם בימינו. מגפת הקורונה הציבה בפנינו עובדה בלתי מעורערת: האוכלוסיות המוחלשות, ובהן נשים, הן הראשונות להיפגע בעתות משבר. רוב מוחלט של מקרי האלימות במשפחה הם כלפי נשים, כאשר יותר מחצי מהנרצחות בישראל הן ערביות. לכן עדיין,  חייב המאבק הפמיניסטי להיאבק נגד ריקון יום האישה  מתכניו הפוליטיים והחברתיים. ביטוי מסחרי ושטחי ליום האישה חוטא למאבקן של הנשים המהפכניות בעולם ובארץ, שנלחמו לא על כוח פוליטי שווה לבנות המעמד השליט – אלא למען חברה שוויונית.

המאבקים הסוציאליסטיים של המאה העשרים היו חיוניים במערכה למען זכות הבחירה לנשים, ואף תרמו את חלקם להישגים רבים שלא קשורים בנשים בלבד: קיצור יום העבודה לשמונה שעות, עיגון של ימי מנוחה בחוק, הוצאה מחוץ לחוק של עבודת ילדים, הקמת מערכות חינוך ובריאות ציבוריות. ועוד.

כיום, יותר מתמיד, עלינו ללכת בדרכן של הפמיניסטיות הסוציאליסטיות שייסדו את יום האישה לפני יותר ממאה שנה. כפמיניסטיות בישראל, עלינו לפעול יחד, יהודיות וערביות,  נגד דיכוי ואפליה מכל סוג, נגד מערכת כלכלית נצלנית, נגד הכיבוש המשחית ונגד הפטריארכיה הדכאנית. עכשיו יותר מתמיד, כוחנו באחדותנו!

דוריאל לונקה ואורי כגן

הפגנה נגד הניצול הקפיטליסטי של נשים במרכז ג'קרטה ביום האשה הבינלאומי, 2017 (צילום: מורנינג סטאר)

בשנת 2003 טענו ג׳ואנה ברנר ומריה ראמאס כי העלייה של שיטת הניהול המודרני במהלך המהפכה התעשייתית באמצע המאה ה-19 הייתה נקודת מפנה בחלוקת העבודה המגדרית בתוך המשפחה. במאמר זה אסקור בקצרה את טענותיהן.

בקפיטליזם קיים ניגוד אינטרסים מובנה בין עובדים שכירים לבין מעסיקים. המעסיקים חותרים למזער שכר והוצאות ולמקסם רווחים באמצעות ניכוס הערך העודף של עבודת הפועל. העובדים, לעומת זאת, מעוניינים ששכרם יכיל כמה שיותר מתוצר עבודתם ואינם רוצים לחרף את נפשם ובריאותם בשירות האינטרסים של המעסיק. לכן חייב המעסיק למצוא דרכים לכפות את רצונו על העובדים.

במחצית הראשונה של המאה ה-18, כאשר הקפיטליזם כבר החל להתפתח בבריטניה אך לפני המהפכה התעשייתית, אפשרה שיטת הייצור הרווחת מידה מסוימת של אוטונומיה לעובדים מול המעסיקים. הייצור היה מבוסס על מלאכת יד, ולעתים התבצע בבית ולא במפעל. לדוגמא, תופרת שהייתה עובדת בבית קיבלה כמות מסוימת של בד מהמעסיק. המעסיק היה דורש שתתפור מאה חולצות תוך שבוע. אך בתום שבוע, כשהגיע לאסוף את תוצר העבודה, היה מקבל רק שמונים חולצות. מה קרה? ׳הבד לא הספיק׳, הייתה טוענת התופרת. למעשה יכלה התופרת בקלות למכור את עשרים החולצות החסרות בשוק, או לנצל את הבד בדרך אחרת. במילים אחרות, הסכם העבודה היה חלקי ושימר בידי העובדים כוח מסוים מול המעסיק.

כדי להתגבר על קושי זה, פיתחו המעסיקים שיטת ייצור חדשה. הם הוציאו את העובדים מבתיהם ומבתי המלאכה וריכזו אותם תחת עינו הפקוחה של המעביד – במפעל. בכך השיגו המעסיקים שלושה יתרונות עיקריים: א) חיסכון בזמן ובהוצאות; ב) הגברת הפיקוח על העובדים; ג) אפשרות לשלוט בקצב העבודה של הפועלים. היתרון האחרון היה החשוב ביותר, שכן המעסיקים גילו כי דרך חלוקת העבודה במפעל והפעלת לחץ על העובדים הם יכולים להפיק רווח גדול יותר מאותה יחידת זמן.

כך נוצרה שיטת הניהול המודרנית, שהיא אחד הגורמים לעלייה העצומה בפרודוקטיביות המאפיינת את המהפכה התעשייתית.

הגברת קצב העבודה של עובדי המפעלים לפי עיקרון מקסום הרווחים עלה בבריאותם הפיסית והנפשית של הפועלים. תוחלת החיים הממוצעת באנגליה בסוף המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19 עמדה על 40 שנה. גברים, נשים וילדים עבדו בשכר נמוך ובתנאים מסכני חיים.

לנשים פועלות היה חיסרון עצום: בזמן היריון או הנקה, העבודה במפעל סיכנה לא רק את בריאותן, אלא גם את הישרדות ילדיהן. אלה בתורם שימשו מעין ״פנסיה״ לפועלים מזדקנים בימים שלפני מערכת הרווחה המודרנית. לכן, היה זה רציונלי מצדן של משפחות פועלים לפתח חלוקת עבודה מגדרית: נשים גידלו ילדים, גברים היו אחראים לפרנסת המשפחה באמצעות עבודה בשכר. לטענת ברנר וראמאס, זה המקור לחלוקת העבודה המגדרית בחברה הקפיטליסטית, שהתבססה מאז כתרבות וכאידיאולוגיה. הפטריארכיה פיתחה חיים משל עצמה.

אולם מאז המאה ה-19 פילסו מאבקי עובדים את הדרך לשינוי מבני בחלוקת העבודה במשפחה. מדיניות רווחה מתקדמת מאפשרת לחלק את עול גידול הילדים בין המשפחה למדינה, וכך מעניקה לנשים אפשרות להשתלב בהיקף רחב יותר בשוק העבודה. לכן, כדי להיאבק באי-השוויון המגדרי עלינו לדרוש הרחבה מידית של השירותים הציבוריים ושל הזכויות במדינת הרווחה, בדרך לשינוי יסודי של יחסי הייצור.

עדן לומרמן

מנהלת תחום מגדר במרכז אדוה, הסוציולוגית יעל חסון, מסרה: "תקציב המדינה הוא תוכנית העבודה המשמעותית ביותר של הממשלה, והיא לא מביאה בחשבון את הצרכים והחסמים של האזרחיות. מדובר בהחלטות גדולות, חלקן חוצות משרדים, והן התקבלו מבלי להביא בחשבון שיקולים מגדריים. המשמעות, לעיתים קרובות, היא שנשים משלמות מחיר ונשארות שקופות בתקציב, והסיכוי לצמצם את הפערים קטן".

יו"ר הוועדה קידום מעמד האשה, ח"כ עאידה תומא-סלימאן, בביקור בשבוע שעבר במרכז אלומה לנשים נפגעות אלימות בעיר עכו (צילום: זו הדרך)

הדו"ח החדש של מרכז אדוה בוחן החלטות תקציביות מרכזיות שנעשו במסגרת תקציב המדינה וחוק ההסדרים לשנת 2022-2021. יצוין שהחוק מחייב את הממשלה לבצע ניתוח מגדרי, אך ההחלטות שקיבלה הממשלה ממשיכות להגדיל את אי-השוויון בין נשים לגברים.

לפי הדו"ח, "מגפת הקורונה מצאה את השירותים החברתיים כשהם מורעבים לכוח אדם מיומן, לתשתיות ולתוכניות סיוע לקבוצות ולמגזרים דלי הכנסות. אל מול המגפה הגדילה הממשלה את הוצאותיה – על בריאות, ביטחון סוציאלי, סיוע למובטלים ולעסקים ועוד. אולם מבט על תקציבי השירותים החברתיים מעלה כי לא מדובר בשינוי מגמה, אלא בהגדלה נקודתית וחד-פעמית".  יצוין שהניתוח המגדרי של תקציב המדינה לשנים 2022-2021 עמד במרכז ישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה שנערכה ב-15 בנובמבר בכנסת.

יו"ר הוועדה, ח"כ עאידה תומא-סלימאן (חד"ש – הרשימה המשותפת) הסבירה: "החלטת הממשלה קבעה שכל תקציב מדינה צריך לכלול ניתוח מגדרי, כך שנדע באלו סעיפים סובלות הנשים מתת-תקצוב, ומה מצב השוויון המגדרי בחלוקת התקציבים". "תקציב הוא שיקוף של מדיניות, ואם יש תת-תקצוב לנשים בצוותים העובדים או במענה לצרכי נשים, המשמעות היא שמדיניות הממשלה היא לשמר את אי-השוויון המגדרי הקיים ולא לשנות אותו", הוסיפה.

לדבריה, הניתוח המגדרי הוא "אחד הכלים החשובים ביותר לבחינת המציאות שלנו. ממה שראינו לא רק שלא התקדמנו; אפילו לא עמדנו מלכת – יש נסיגה משמעותית בניתוחים שהציגו המשרדים. פחות מ-40 אחוזים מהתקציב לוו בניתוח מגדרי, שצריך להקיף את כלל התקציב".

לפי נתוני הדו"ח, ב-2019, בה פרצה מגפת הקורונה, עמד תקציב השירותים החברתיים על כ-170 מיליארד שקל. ב-2020 הוא עלה ל-208 מיליארד, וב-2021 נרשם שיא עם החלטה על תקציב של 214 מיליארד שקל. אך ב-2022 עתיד התקציב לצנוח ל-182 מיליארד שקל בלבד. מדובר בתקציב שכולל את השירותים החברתיים של רבים ממשרדי הממשלה והביטוח הלאומי ואת התקציב לתעסוקה במשרד הכלכלה. השירותים החברתיים מופעלים בעיקר בידי נשים, ונשים הן גם המשתמשות העיקריות בשירותים אלה. לכן הן הנפגעות העיקריות ממהלך זה.

העלאת גיל הזכאות לפנסיה

במסגרת חוק ההסדרים נעשו שינויים הנוגעים בקצבאות הביטוח הלאומי והפנסיה. אחד השינויים המשמעותיים ביותר הוא העלאת גיל הזכאות לקצבת זקנה ולפנסיה תעסוקתית לנשים מ-62 ל-65 – שינוי שספג ביקורת חריפה. במרכז אדוה טוענים כי "במיצוי מלא של המהלך בתום 11 שנים, נשים 'יתרמו' סך של כ-83 אלף שקל, כל אחת, למוסד לביטוח לאומי".

הדו"ח מראה כי כספי ההטבות המוצגים לפי מגדר ועשירוני הכנסה מראים בבירור שעובדים המשתכרים שכר נמוך לא נהנים מהטבות מס, בגלל שאינם מגיעים לסף המס. כמו כן, בעשירונים הגבוהים העלות של ההטבות עבור נשים נמוכה בהרבה מעלותן עבור גברים.

"בשל שכרן הנמוך של נשים, שאינו מאפשר להן למצות הטבות מס, מוטב היה לחשוב על הטבות אחרות שאינן באמצעות מערכת המס – למשל הרחבה והעמקה של סבסוד מעונות היום והמשפחתונים, או החלת חוק יום לימודים ארוך על כלל התלמידים בישראל", נטען בדו"ח. "צעדים אלה היו מועילים הרבה יותר לנשים עובדות מאשר הטבות מס".

יש אלימות ואין מענה

אחת התופעות שהתרחבה בתקופת הקורונה היא האלימות נגד נשים. כ-20 נשים נרצחות בידי בני משפחה מדי שנה, וההערכה היא שמאות אלפי משפחות בישראל חיות יום-יום במעגל האלימות. לפי משרד הרווחה והביטחון החברתי, סך כל תקציב התוכנית הלאומית למניעת אלימות במשפחה צפוי לעמוד על 105 מיליון שקל ב-2021, ו-155 מיליון ב-2022.

מדובר בפער של כ-100 מיליון שקל מהסכום שהיה אמור לעמוד לרשות התוכנית בשנה זו – 250 מיליון שקל. את המחיר על פער זה ישלמו נשים וילדים שחיים במעגל האלימות ולא יקבלו מענה.

סעיף נוסף בחוק ההסדרים שנוגע ישירות לחייהן של נשים הוא דחיית יישומו המלא של חוק יום לימודים ארוך, בפעם העשירית, לשנת 2027.

החוק שאושר בכנסת ב-1997 קובע תוספת של שעות לימוד בגנים ובבתי הספר. הוא נדחה שוב ושוב מסיבות כלכליות. מדובר במהלך שאין ספק כי ביכולתו לתרום למעמדן של נשים העובדות מחוץ לבית. לפי נתוני מרכז המחקר והמידע של הכנסת והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, במקומות שבהם יושם החוק הייתה לו תרומה חיובית להכנסתן של אימהות, אשר התבטאה בגידול בשכרן.

ל"מ

לעיון בדו"ח המלא:

https://adva.org/he/budget-2021-2022-gender-analysis

עם פרוץ מגפת הקורונה במארס האחרון, השתלטה התקשורת המקוונות על העבודה ועל הלימודים במוסדות להשכלה גבוהה. תחילה דיווחו נפגעות פגיעות והטרדות מיניות באקדמיה על הקלה במצבן, שכן הן יכלו ללמוד בלי החשש להיתקל במי שפגע בהן ברחבי הקמפוס. "לאור דיווחים אלה, ניתן היה לשער שמשבר הקורונה ובעקבותיו הדרישה לריחוק פיזי ופתרונות הלמידה המקוונת, יובילו לצמצום משמעותי בפגיעות מיניות. אולם, לא חלף זמן רב עד שגילינו שהשערה זו אינה נכונה", מסר הצוות.

בפרק זמן קצר הגיע אל צוות המאבק שפע פניות על הטרדות מיניות בתקשורת המקוונת. על בסיס פניות אלה ושיחות שנערכו עם נציבות הממונות על המניעה ועל הטיפול בהטרדות מיניות במוסדות להשכלה גבוהה, גיבש הצוות כמה המלצות וקווים מנחים.

התקשורת באמצעים דיגיטליים עלולה להקשות על נפגעי טראומה בכלל, ועל נפגעות פגיעות מיניות בפרט. הקושי גדל כאשר מדובר בנסיבות שבהן האמצעים הדיגיטליים היו חלק מהפגיעה עצמה, כמו במקרה של פורנו נקמה ושל הטרדה מאיימת. מעדויות שנאספו עולות תחושות קשות של מעקב, של פיקוח ושל שליטה עד כדי שחזור הטראומה אותה חוו הנפגעות והנפגעים.

בחלק מהמוסדות בהם יש חובת פתיחת מצלמות, מתבקשות הסטודנטיות לפנות למרצים ולמרצות כדי לבקש אישור מיוחד להימנע מכך, מה שמחייב אותן לשוב ולהסביר את סיבת הקושי ולהיכנס לפרטים אינטימיים. העדויות קשות אפילו יותר בהקשר של בחינות, אשר במהלכן נשללת לחלוטין האפשרות לכבות את המצלמה או לזוז ממנה. מצב זה הוא בלתי נסבל עבור חלק מהנפגעות, עד כדי הימנעות מלגשת לבחינה והגשת בקשות חוזרות למועדים מיוחדים.  הצוות סבור שיש למצוא פתרונות מתאימים עבורן, כולל פטור מפתיחת מצלמה ואישור מיוחד לבחינה פרונטלית ולא באמצעות השגחה מצולמת.

על הקלטת הקורסים

קורסים רבים דורשים חשיפה אישית, ובאופיים מאפשרים שיתוף של חוויות אישיות ואינטימיות. צילום והקלטה של קורסים מסוג זה עלולים לא רק לפגום בהצלחת הקורס, אלא גם להשתיק את אלה שללא מצלמה והקלטה היו מבקשים לדבר ולשתף. במקצועות הטיפוליים העניין חשוב עוד יותר משום שהשיח האינטימי הוא חלק בלתי נפרד מהכשרת המטפלים והמטפלות וההכנה לחיים המקצועיים. הצוות ממליץ לבטל את חובת ההקלטה בקורסים בהם יש דרישה לחשיפה עצמית. כמו כן יש להנחות את המרצים והמרצות ליידע שוב ושוב את הסטודנטיות ואת הסטודנטים על כך שהן מוקלטות ואף להסדיר הסכמה להקלטה בחתימת כלל המשתתפים. כאשר מתפתח דיון אישי ואינטימי בשיעור מוקלט, מן הראוי להפסיק את ההקלטה. הצילום מעצם טבעו מאפשר אובייקטיביזציה של אדם, ולכן התייחסות למראהו של אדם בזמן ההוראה המקוונת היא בעייתית גם כאשר מדובר בהתייחסות מחמיאה.

מהמרחב האישי לציבורי

הטשטוש בין המרחב האישי לזה הציבורי הוא אחד המאפיינים הבולטים בתקשורת מקוונות בהוראה ובעבודה. לכן ממליץ המסמך לעבוד תוך התחשבות בטשטוש זה ולהימנע מהערות הנוגעות למרחב ממנו מתחבר האדם. בדומה להתייחסויות למראה האישי, הערות לגבי המרחב האישי עלולות לגרום לתחושת מבוכה ואף להיות הטרדה מינית. לכן, יש להימנע מהתייחסות להתרחשות ולאובייקטים שבמסך, כגון חדר לא מסודר. ככלל, כל דבר שלא מתאים לדבר עליו בשיעור צריך להימנע מלהתייחס אליו לעין המצלמה.

דימויים חזותיים הם חלק בלתי נפרד מההוראה ומהלמידה, ועל חלקם יש דיונים וחילוקי דעות גם בימים של הוראה פרונטלית. "אין אנו באות להכריע ביחס לדימוי זה או אחר, אך אנו ממליצות לחשוב היטב על התכנים שמשתפים בשיעור ובכנסים. מן הראוי לתת אזהרה לגבי תכנים קשים לצפייה, כדי לאפשר למי שאינה רוצה לצפות לצאת מן השיעור המקוון למשך זמן הצפייה. כמו כן, יש לזכור שבני ובנות בית נוספים, בהם ילדים, עשויים להיות חשופים לתכנים", נאמר במסמך.

אחד מאופני ההטרדה שהובאו לידיעת הצוות הוא שימוש בצ׳ט הפרטי. בעוד שאפליקציות צ׳טים בטלפון הנייד מאפשרות לחסום אדם, בתוכנות הלמידה המקוונת לרוב לא ניתן לעשות זאת. "אנו ממליצות לנהל את כל השיחות בצ׳ט הציבורי ואף לבקש מהמשתתפים להימנע מלפנות האחד אל השנייה בצ׳ט הפרטי, אלא לאחר אישור של הפניה בציבורי".

יצוין שהמסמך שחיבר הצוות עוסק גם בפריצה למפגש מקוון, במהלכה פורץ אנונימי משתלט על מסך של כנס או של שיעור ומקרין סרט עם תכנים מיניים קשים לצפייה. "יש לאבטח כנסים, בעיקר אלה העוסקים בנושאים רגישים ומעוררי מחלוקת", ממליצות חברות הצוות.

ריקה הלוי

לעיון במסמך המלא:

https://academia4equality.wixsite.com/hatradot

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"

הפגנת זעם של נשים בעראבה ביום שלישי האחרון בעקבות הרצח של אם לחמישה, ופאא עבאהרה, ברחוב בידי בן זוגה לשעבר (צילום: אל אתיחאד)

בישראל, אלימות נגד נשים ואלימות במשפחה הן תופעה חברתית רחבה המשפיעה על מאות אלפי משפחות, אך נמצאת במקום נמוך בסדר העדיפויות של הממשלה ויתר הרשויות. ההערכה היא שכ-200 אלף נשים נמצאות במערכות יחסים אלימות, וכי אחת מתוך שלוש נשים תותקף או תוטרד מינית במהלך חייה. מאז תחילת 2020 נרצחו 19 נשים בידי בני זוגן, יותר ממחציתן – נשים ערביות.

במהלך השנה האחרונה, במקביל למחאה הפוליטית נגד שלטון הימין, נערכו פעולות מחאה פמיניסטיות רבות. פעילות פמיניסטיות מחו בעקביות נגד הפקרת הממשלה את קורבנות האלימות ודרשו החמרה בענישה, שיפור והתייעלות של המשטרה בטיפול בפניות המגיעות אליה, והעברת התקציבים שהובטחו למרכזי הסיוע ולמערכת הרווחה שאינה מתוקצבת דיה וקורסת תחת עומס הפניות.

איפה הממשלה?

20 מיליון שקלים שיועדו לטיפול בגברים אלימים ולמסגרות לנשים מוכות הועברו למשרד הרווחה בסוף 2019 אך נמשכו חזרה בתחילת ינואר, לפני שניתן היה להשתמש בהם, והוכרזו כעודף תקציבי. התוכנית למאבק באלימות שאושרה ב-2017 לא מומשה עד היום. במאי התעורר גל חדש של מחאה בעקבות הרצח המזעזע של מאיה ווישניאק בידי בן זוגה, ואלפי נשים חזרו ודרשו להעביר את התקציב שהובטח. באוגוסט, לאחר האונס הקבוצתי באילת, התחדשו ההפגנות בקריאה: "לא שותקות על אונס". מאז לא נתקבלה בממשלה שום החלטה לגבי התקציבים והטיפול נשאר תקוע. רק בחודש שעבר נרצחו באותו יום שתי נשים בהפרש של שעות ספורות – נג'אח מנסור ואירנה גריבנב. שתיהן התלוננו בעבר במשטרה לגבי אלימות והיו מוכרות לרשויות.

המצב הנוכחי הוא תוצאה של מדיניות ארוכת שנים ושיטתית של הפקרה ושל העלמת עין, ושל תרבות מיליטנטית וכוחנית המושתתת על ערכי משפחה שמרנים והיררכיים. הפעילות הפמיניסטיות קוראות שוב ושוב לחינוך ולטיפול מניעתי בגברים הפוגעים, אך בחברה שמעודדת הדחקה והעלמת עין למען "שלום בית", אין כמעט אפשרות לטפל בשורשי הבעיה. גם טיפול שאינו מניעתי כמעט ולא מתאפשר כאשר מערכת הרווחה קורסת והעובדות הסוציאליות זועקות על היעדר תקציבים וכוח אדם. כל העניינים האלה קשורים זה בזה קשר הדוק – היחס המביש לעובדים ולעובדות בתחומי הרווחה והטיפול בא לידי ביטוי ביכולתם המצומצמת להגיש עזרה מיידית לנשים ולילדים במשפחות הנמצאות בסיכון.

מעמד הנשים והתפיסה השמרנית לגבי תפקידן במשק וביחידה המשפחתית משתקף באופן הטיפול של גורמי המקצוע והמשטרה במשפחות המוכרות לרשויות: קריאות מצוקה לא נלקחות בכובד ראש ותלונות חוזרות ונשנות נשארות ללא מענה.

היבטים אחרים של אלימות שאינה פיזית, כמו אלימות מילולית או כלכלית, כמעט שלא מובאים בחשבון כאשר מנסים לאמוד את הסכנה הנשקפת לאישה במערכת יחסים מתעללת. התבטאויות של חברי כנסת משקפות את העמדה הזו בצורה הבהירה ביותר: בדיון לגבי הצעת החוק למניעת אלימות כלכלית שאושר בקריאה טרומית, כינה ח"כ שלמה קרעי (ליכוד) את החוק "טרלול משפטי", ועמיתו לסיעה אריאל קלנר תיאר סיטואציה שבה אישה קונה בגדים בסכומים גבוהים כהטלת אימה כלכלית על בן זוגה. בתפיסות כאלה באים לידי ביטוי זלזול עמוק כלפי מצוקה אמיתית של נשים במערכות יחסים מגבילות, משפילות או מתעללות – צורות האלימות הבלתי–נראות הנתפסות כמשניות בחשיבותן ובכך נדחקות אל מחוץ לסדר היום.

המאבק הפמיניסטי מבקש להעלות למודעות את מכלול הבעיות המרכיבות יחד את מגפת האלימות נגד נשים – היעדר תשתית חינוכית ראויה וטיפול מניעתי בבני זוג אלימים; אוזלת היד של המשטרה בטיפול בפניות ובתלונות; חוסר היכולת של מערך הרווחה להגיע לכל המשפחות והנשים ולהושיט עזרה ראשונה מיידית בעת הצורך; מחסור בתקציבים וקיפאון בירוקרטי החוסם אפשרות לתקצב את הגופים שאמורים להיות מופקדים על הטיפול בבעיה; ולבסוף תפיסות חברתיות מעוותות המכחישות את היקף התופעה ומזלזלות בחומרת ההשלכות – אחת הבעיות העיקריות שפעילות במאבק נתקלות בה באופן קבוע. לכן, ב-25 בנובמבר 2020, בעצרת לציון יום המאבק, נצא לרחובות ונזעק בשם אחיותינו: דם נשים אינו הפקר!

דוריאל לונקה

עוד בנושא, בגיליון השבוע של "זו הדרך", עמ' 7:

http://maki.org.il/he/wp-content/uploads/2020/11/G45_2020.pdf

קצת היסטוריה

שוויון הזכויות היה נושא מרכזי במאבקים שניהלו נשים כבר בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. הנשים בארץ שאבו עידוד מהקמתה עוד ב-1946 של ועדת האו"ם למעמד האישה, וב-1951 אושר בכנסת "חוק שיווי זכויות האישה", ששם דגש בזכויות הכלכליות והחברתיות של נשים ובהגנה עליהן.

אולם חוק זה, כמו כל יתר החוקים בענייני זכויות נשים, כלל הסתייגות מפורשת: הוראות החוק אינן חלות על דיני הנישואים והגירושים שנותרו בסמכות דתית. מאז ועד היום, כל מעשי החקיקה בנושא זכויות נשים כוללים את אפלייתן כחוק (!) בתחומים של נישואים וגירושים. כפיה דתית דומה לגבי נשים קיימת רק במדינות בודדות בעולם.

הצעד החשוב הבא במערכה לשוויון הזכויות נעשה ב-1979, עם אישורה באו"ם של האמנה הבינלאומית למניעת כל צורות האפליה כלפי נשים. ב-1981 נכנסה אמנה זו לתוקף, אך ממשלת ישראל לא הצטרפה אליה. נדרש היה מאמץ של עשור נוסף, עד אשר בנובמבר 1991 חתמה גם ישראל על אמנה זו.

מעט למעלה משנה קודם לכן, בקיץ 1990, החלפתי את ח"כ תופיק טובי הוותיק בסיעת חד"ש בכנסת. חיה שלום, שהייתה אז העוזרת הפרלמנטרית שלי, הסבה את תשומת לבי לעניין האמנה. כדי לקדם את הנושאים הכלולים באמנה, פניתי לח"כ שרה דורון, שכיהנה אז כיו"ר סיעת הליכוד. במאמצי שתינו הוקמה בנובמבר 1991 בכנסת הוועדה הראשונה בנושא – הוועדה המיוחדת לעניין מעמד האישה. ועדה זו נקראה בהמשך הוועדה לקידום מעמד האישה, ורשמה לעצמה הישגים חשובים בהגנה על נשים ובקידום זכויותיהן וייצוגן.

מוקש היישום

החלטת מועצת הביטחון 1325, שאושרה כאמור ב-1990, הייתה צעד נוסף במערכה לשוויון הודות להדגשת זכות הנשים להיבחר למוסדות ציבוריים ולמלא תפקיד משמעותי בכל התחומים, לרבות בהחלטות בעניינים מדיניים (מלחמה ושלום) ובשאלות של דמוקרטיה וממשל.

אולם ההחלטה של מועצת הביטחון נותרת אות מתה, אם המדינות אינן מאמצות אותה ואינן פועלות ליישומה, כפי שהמצב בישראל. ב-20 השנים האחרונות, אפילו ממשלה אחת בישראל לא נטלה על עצמה לבצע תוכנית המבוססת על ההחלטה. כמו בעבר, גם כיום כמעט רק גברים מנהלים את ענייני החוץ והביטחון של ישראל. שתיים שכן היו שותפות לניהול – גולדה מאיר כראשת הממשלה וציפי לבני כשרת החוץ, היו יוצאות הדופן בהיסטוריה הפוליטית בארץ.

בתחומים אזרחיים, לעומת זאת, ניכרת התקדמות מסוימת בייצוג נשים ובבחירת נשים לתפקידים רמים. נרשמה עליה במספר הנשים בקרב חברי הכנסת וכן במספר הנשים בממשלה. מאז 2015 מכהנת בכנסת ח"כ עאידה תומא–סלימאן, שנבחרה ב-2018 למקום השני ברשימת חד"ש לכנסת (המקום החמישי ברשימה המשותפת).

אשר לשלטון המקומי, נעשה ב-2014 מאמץ לקדם בחירת נשים באמצעות קביעת מימון בחירות גבוה יותר לסיעות בעיריות שבהן שליש ויותר מחברי הסיעה הן נשים. תיקון זה לחוק עודד גידול מוגבל בייצוג נשים ברשויות המקומיות. בעיריות של 11 הערים הגדולות עולה שיעור הנשים בקרב חברי המועצה על 30%. ב-2018 נבחרו 14 נשים לעמוד בראש רשויות מקומיות. אך גם מספר שיא זה אינו עולה על 4% מכלל ראשי הרשויות המקומיות.

באותן בחירות מקומיות ב-2018 נבחרו לרשויות המקומיות ביישובים הערביים 20 נשים – הכפלת נציגותן לעומת המצב ב-2013, אך שיעורן נותר נמוך. שלוש נשים שעמדו בראש רשימות מקומיות של חד"ש נבחרו למועצות: נוהא בדר במג'אר, פוז עותמן בעבלין וערין חריקה במג'ד אל כרום. 17 חברות נוספות ברשימות חד"ש נבחרות כחברות מועצה. חד"ש בחיפה נטלה חלק פעיל בבחירתה של עינת קליש–רותם לראשות העיר. בחירתה הייתה סימן דרך גם משום שלראשונה נבחרה אישה לעמוד בראש אחת משלוש הערים הגדולות.

תנד"י והחלטה 1325

תנועת נשים דמוקרטיות בישראל (תנד"י) שפעלה מאז הקמתה ב-1949 לקידום זכויות הנשים וייצוגן, ארגנה אירועים במטרה להעצים נשים ולדרבנן להיכלל ברשימות המועמדים לבחירות. ב-2013 ארגנה תנד"י כנס ארצי ראשון בנושא קידום נשים בבחירות למועצות הערים והמשיכה במאמץ זה ב-2018.

עם אימוץ החלטה 1325 באו"ם, הרחיבה תנד"י את פעילותה בתחומים המדיני והחברתי. התנועה ניהלה בקרב נשים ערביות ויהודיות קמפיין בנושא של השכנת שלום ישראלי–פלסטיני תחת הכותרת: "לכל אישה הזכות לחיות במדינה עצמאית". יחד עם האיחוד הכללי של הנשים הפלסטיניות, ארגנה (כל עוד הדבר היה אפשרי) מפגשים בין נשים פלסטיניות וישראליות ברמאללה.

תנד"י, כמי שמציינת את יום האישה הבינלאומי, ה-8 במרס, בעקביות מאז הקמתה, הניחה את התשתית להפיכתו של מועד זה ליום חג ואפילו חופשה לנשים במקומות העבודה בישראל. ועדיין נותרה עבודה רבה בתחומים רבים: ביעור האלימות נגד נשים, שעלתה בייתר שאת על סדר היום; קידום שוויון הנשים בשכר ובקידום בעבודה; והשאלה שהייתה עילתה של רשימה זו – קידום נשים לעמדות מפתח והרחבת הבחירה בנשים לגופים מנהלים בכל התחומים.

תמר גוז'נסקי

המאמר עומד להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב

עובדות מפגינים בצרפת נגד העלאת גיל הפרישה, דצמבר 2019 (צילום: הומניטה)

עיכובים של שנים? מי שמעכב את המתווה להעלאת גיל הפרישה לנשים שגיבשה ועדת הכספים בזמנו הוא דווקא משרד האוצר, ולא הכנסת. חשוב להבהיר — הדיון שמתקיים מזה שנים אינו באמת על גיל הפרישה מעבודה, אלא על הרצון של משרד האוצר לדחות את תשלום קצבאות הזקנה תלויות ההכנסה, שניתנות כיום לנשים בנות 62 המשתכרות פחות מ-5,000 שקל בחודש. לנשים שמורה כבר כיום הזכות לעבוד עד גיל 67. לא ניתן לכפות עליהן פרישה לפני כן, ומי שמסוגלת אכן ממשיכה לעבוד. הגיל הממוצע שבו פורשות נשים בישראל הוא 66, ושיעור הנשים בשוק העבודה בישראל שגילן גבוה מ-62 גבוה משיעורו ברוב המדינות המפותחות.

אך ממוצע זה מסתיר פער גדול בין נשים הממשיכות לעבוד שנים רבות מעבר לגיל הפרישה — רובן המכריע משכילות — לבין כמחצית מהנשים שהן בעלות השכלה נמוכה, אשר בשיעור גבוה מוצאות עצמן מובטלות עוד לפני גיל 60. לפי נתוני הלמ"ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה), פחות ממחצית הנשים בעלות השכלה נמוכה מועסקות בגיל 62, ועבור חלקן לפחות, כל שנה של דחייה בתשלום קצבת הזקנה היא עוד שנה של חיים בעוני.

לכל העוסקים בנושא ברור כי לרוב הנשים כדאי לעבוד עד גיל מאוחר יותר, ואולם יש מקצועות שבהם הדבר בלתי אפשרי: בראש ובראשונה מקצועות "צווארון כחול" כמו מנקות, מטפלות ופועלות בפס ייצור. נשים הממשיכות לעבוד במקצועות אלה בגיל מבוגר עושות זאת באופן חלקי, ונזקקות לקצבת הזקנה כדי להשלים את משכורתן הזעומה.

בנוסף, ישנם מקצועות "נשיים" במובהק ושוחקים במיוחד כמו אחיות, עובדות סוציאליות ומורות. עובדות במקצועות אלה "סוחבות" בלית ברירה עד גיל הזכאות לקצבה. רבות מהן עובדות בעל כורחן, ולפעמים אף נותנות שירות גרוע הפוגע בכולנו.

נכון, קשה למדוד ולהציג נתונים על מקצועות שוחקים. אולם ישנם קריטריונים המסייעים להגדיר שחיקה – לגבי נשים וגברים כאחד. במקצועות "נשיים" אחרים, כמו זבניות ודיילות, מפטרים נשים מבוגרות משום שאינן "ייצוגיות" מספיק. צאו וראו, ברשתות האופנה תמצאו כיום רק נשים צעירות. מבוגרות ניתן למצוא בעיקר בעמדת הקופאיות בסופרמרקטים, והביקוש לעובדות במקצועות אלה מוגבל. אז במה יעבדו הנשים המבוגרות שנפלטו ממקצועות שוחקים בשוק העבודה? גם לכך אין לאוצר תשובה.

בשל הקושי לגבש מתווה המתייחס למקצועות שוחקים, שיבחין בין מי שיכול או יכולה לבין מי שאינם יכולים להמשיך לעבוד בגיל מבוגר, הציעה ועדת הכספים להעלות את גיל הזכאות לדמי אבטלה לנשים מגיל 65 לגיל 67. הארכת הזכאות נועדה לתת לנשים שנפלטו מוקדם משוק העבודה פרק זמן רב יותר לחפש עבודה, וליצור הכנסה מגשרת לאלה שלא מצליחות לעשות זאת עד למועד הזכאות לקצבה.

מדובר בפשרה סבירה, שמן הראוי להחילה גם על גברים בשנים שלפני גיל הזכאות לקצבת זקנה. בעניין זה החל משרד האוצר לפני שנתיים להפריח נתונים – למשל שעלות המהלך תהיה 1.5 מיליארד שקל לשנה. מה הן הנחות היסוד לחישוב הזה? ממש לא ברור.

לכאורה, כל הצדדים בדיון מסכימים על כך שיש צורך לפצות את הנשים המוחלשות שייפגעו מהעלאת גיל הפרישה. לפני כמה שנים הצליחה ועדת הכספים של הכנסת, בצעד אחראי ובהסכמה חוצת–מפלגות, לגבש מתווה שנותן מענה אמיתי לנשים האלה. גם אז התגובה של משרד האוצר הייתה מסע הפחדה בדבר עלויות מטורפות, שמאחוריו דבר אחר: רצון לחסוך תשלום קצבאות, אשר בשמו הם מוכנים להפקיר קבוצה גדולה של נשים מבוגרות.

כל העלאה בגיל הזכאות לקצבת זקנה חייבת להיות מלווה בהשקעה משמעותית בשוק העבודה ובפיצוי של עובדות ועובדים שאינם מסוגלים לעמוד בגזירה. ללא אלה, העובדים המוחלשים ביותר במשק ימשיכו לשאת על גבם את המגבלות בקצבאות הביטוח הלאומי.

יערה מן ונוגה דגן–בוזגלו

ח"כ עיאדה תומא–סלימאן (צילום: הרשימה המשותפת)

לדברי העורכות, "בשיח הפוליטי בישראל כמעט אין התייחסות לנשים כאל ציבור מובחן, והפערים המגדריים בפוליטיקה לא זכו לתשומת לב מחקרית על אף השלכותיהם הרבות והחשובות והספר מבקש למלא את החסר בתחום זה. הוא שופך אור על הבדלים מגדריים בדפוסי ההצבעה, בעמדות בתחומי מדיניות שונים, בהשתתפות פוליטית ובייצוג פוליטי. הוא חושף פערים שעד כה היו סמויים מן העין ומעגן אותם בגורמי עומק תרבותיים ומבניים של המערכת הפוליטית. בכך מרחיב הספר את הבנתנו אשר לפעילות הפוליטית בכללותה ומציע מבט חדש ומעמיק על הפוליטיקה והחברה בישראל".

מאמרי הספר הם פרי עטם של חוקרות וחוקרים מתחומים שונים, בהם סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, מדע המדינה, תקשורת ולימודי מגדר. המאמרים מתחקים אחר הצטלבויות של מגדר ומיקום פוליטי, ובוחנים את העמדות וההתנהגויות של הציבור, את דמותם ופעילותם של נציגיו ונציגותיו, ואת הכללים והמוסדות המבנים את תהליך הייצוג. בין השאר הם שואלים אם שילובן של נשים במקומות ריאליים במפלגות מוביל לעלייה בתמיכת נשים במפלגות אלה; אם לבוחרות – ולבוחרים – חשובה נוכחות נשים ברשימה; ואם מדיניותן של המפלגות בנושאים הנוגעים לנשים משפיעה על היווצרות פער מגדרי בהצבעה. העורכות ציינו: "הספר מגדיר וממפה תחום מחקר חדש, אך גם מבקש להעלות לסדר היום הציבורי את נושא הפערים המגדריים בפוליטיקה, להטמיע חשיבה מגדרית ולהניע שינוי חברתי ופוליטי".

אחד המחקרים המתפרסמים באסופה, מאת פרופ' שמיר וד"ר עינת גדליה–לביא, ניתח לראשונה 14 מערכות בחירות והראה כי נשים בישראל נוטות באופן עקבי להצביע למפלגות השמאל והמרכז יותר מגברים. עם זאת מראה המחקר, כי גם הימין יכול למשוך לא מעט מצביעות, ולדברי החוקרות "הנשים ניציות יותר מגברים בעמדות הביטחוניות". נתון אחד רלוונטי מאוד למערכות הבחירות הקרובות, שייתכן ויתנהלו עוד השנה: נשים נוטות להצביע למפלגות שלנשים יש בהן נוכחות דומיננטית. החוקרות בחנו 14 מערכות בחירות, מ-1969 עד 2013, וגילו כי בבחירות בהן התמודדה אישה לראשות הממשלה, שיעור ההצבעה למפלגות המרכז והשמאל בקרב נשים היה גבוה ב-8% בממוצע משיעור הגברים.

המחקר השווה את בחירות 2009 ו-2013 לשתי המערכות בהן התמודדה מנהיגת העבודה גולדה מאיר לראשות הממשלה – 1969 ו-1973. תוצאות ההשוואה הראו כי בשתי התקופות היה שיעור הנשים שהצביעו למפלגות בראשות אישה גבוה משיעור הגברים שהצביעו להן. במחקר, שכותרתו "מגולדה מאיר לציפי לבני", מסבירות החוקרות כי נטיית הנשים למפלגות שמאל–מרכז דומה למתרחש בעולם, ומתחילה בישראל באמצע שנות ה-90. לדבריהן, בעבר הצביעו נשים באופן שמרני יותר ונטו לימין. 

ע"מ

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב

על רקע שקיעת השמש המרהיבה ומרחבי הדשא המשקיפים אל הים, נראתה ההפגנה כאירוע נינוח שמצטלם יפה. זעם בוער לא היה שם. שוטרים ושוטרות רכובות על כלי רכב חשמליים נעו חרש בין הנאספות והפצירו בנו בנימוס מופגן לעטות מסיכות ולשמור מרחק זו מזו. מעל הבמה הושמעו עדויות מצמררות של אחיות ושל אח שכולים, ופעילות הארגונים חזרו על דרישתן הלא חדשה מן הממשלה לשחרר את התקציב שאושר לתוכנית הלאומית למניעת אלימות כלפי נשים עוד ב-2017. מדובר בתקציב של 250 מיליון שקל שרק כרבע ממנו הושקע עד כה בתוכנית, ואף זאת רק לאחר שורת שביתות והפגנות שארגנה קואליציית "דגל אדום" של ארגוני הנשים. זה אירע בדצמבר 2018. שבועות ספורים לאחר מכן פוזרה הכנסת, נקלענו למערבולת בחירות, והמשך התקצוב הוקפא. האם דווקא בזמן הנוכחי, כשהתור לפני קופת האוצר מתארך והולך בעקבות המשבר הכלכלי והחברתי שהקורונה החריפה, יצליח הקמפיין הנוכחי לשחרר את יתרת התקציב מממשלת הסיפוח? קשה להאמין.

בחזרה לעתיד מעורער

נתוני התחלואה בנגיף הקורונה מצביעים על כך שהמחלה מסוכנת לנשים פחות מאשר המשבר הכלכלי שפרץ בעקבותיה. ב-19 במרס פרסמה העיתונאית הבריטית הלן לואיס במגזין המקוון "אטלנטיק" מאמר תחת הכותרת: "איך וירוס הקורונה ישלח אותנו בחזרה לשנות ה-50 של המאה ה-20". לטענתה, המערב התעלם מלקחי המגפות הבולטות במאה ה-20 כמו האבולה, הזיקה, הסארס, שפעת החזירים ושפעת העופות, לא למד מהשלכותיהן הכלכליות על חיי נשים, ולא נערך למשבר הנוכחי. התברר, כי למרות ששכר כלל העובדים נפגע בזמן מגפה, שכר הגברים חזר לקדמותו מהר יותר מאשר שכר הנשים. ממשבר הקורונה אנחנו לומדות, כי אימהות שהמשיכו בעבודתן מביתן מצאו את עצמן עובדות בעוד שלוש משרות ללא שכר: עבודה במשק הבית, בהורות ובהוראה, או בעזרה לילדיהן בשיעורי הזום.

אפילו בבתים בהם שהו שני ההורים בסגר, נפלו המטלות הביתיות בעיקר על כתפי הנשים. וקשה מזה הוא עומס העבודה המוטל על הורים יחידנים, שרובם נשים. אישוש נוסף לטענה כי נשים משלמות את מחיר ההשלכות הכלכליות והחברתיות של וירוס הקורונה הרבה יותר מגברים, נמצא גם במחקר שנערך באחרונה בכמה ממדינות האיחוד האירופי. המחקר מעלה את החשש כי השיפור שחל בעשורים האחרונים בחייהן של נשים, בזכות השתתפותן העולה בשוק העבודה וצמצום פערי השכר, עלול לסגת לאחור.

חשוב לציין, כי למרות ריבוי המטלות על נשים שהמשיכו בעבודתן מהבית, נשים אלה המשיכו ליהנות ממשכורתן הרגילה ולא הסתכנו בחשיפה להידבקות בנגיף, זאת בניגוד לנשים שנאלצו לעבוד מחוץ לבית בעבודות שהוגדרו כחיוניות. חמור אף יותר היה מצבן של מהגרות עבודה העובדות בסיעוד שאולצו להסתגר בבתי מעסיקיהן או בבתי אבות במשך שבועות ארוכים, ללא ימי חופשה ובשכרן הרגיל. הקורונה סימנה אפוא בקווים מודגשים גם את גבולות הפערים המעמדיים בין נשים עובדות.

המחיר ששילמו העובדות בשל חל"ת הקורונה

אות ראשון לפגיעותן של נשים בתקופת הקורונה הסתמן ב-10 באפריל, כאשר ממשלת נתניהו הזמנית אישרה, תוך עקיפת הכנסת, תקנות חירום שהתירו למעסיקים לכפות חופשה ללא תשלום על עובדות בהיריון, בטיפולי פוריות, בחופשת לידה ובחודשיים שלאחריה, ללא צורך בקבלת היתר מראש מן הממונה על עבודת נשים במשרד העבודה והרווחה, כהוראת חוק עבודת נשים. לקראת דיון בעתירה שהוגשה לבג"ץ, ביטלה הממשלה את תקנות החירום, אך לעובדות בהיריון שכבר הוצאו לחל"ת – ביטול התקנות בוצע מאוחר מדיי. לבקשת ח"כ עאידה תומא–סלימאן (חד"ש – הרשימה המשותפת), בתפקידה כיושבת ראש הוועדה המיוחדת לענייני רווחה ועבודה, בחן מרכז המחקר והמידע של הכנסת את השפעת החל"ת על נשים. המסמך שפורסם במאי מגלה, כי שיעור הנשים מקרב כלל העובדים שנרשמו לקבלת דמי אבטלה עם השבתת המשק עמד על 56%, אף על פי ששיעורן בכוח העבודה נמוך מזה. כפי שציינה הכלכלנית הראשית במשרד האוצר, שירה גרינברג, בדו"ח מיוחד שפורסם ב-2 ביוני, יותר נשים הושבתו מעבודה מאשר גברים, ובמיוחד עובדות חסרות השכלה אקדמית וברמות שכר נמוכות. זאת, משום שעיקר הענפים שהושבתו היו אלה המתאפיינים בשכר נמוך יחסית כגון חינוך, שירותי הסעדה, מסחר, רווחה וסעד, בהם נשים הן רוב העובדים. כך הוחרפה בתקופה זו ההיררכיה המעמדית בשוק העבודה לנשים, וכך מתרחב אי–השוויון הכלכלי והחברתי בקרב הנשים עצמן.

במשרד האוצר מודים כיום, כי ההוצאה החפוזה של עובדים ועובדות לחל"ת תמורת דמי אבטלה הייתה משגה אשר הניב ממדי אבטלה מבהילים, שאין לדעת איך ומתי יצטמצמו לשיעור חד–ספרתי. הייאוש והחרדה שאחזו בעובדות ובעובדים שעולמם קרס עליהם מעידים על כך, שעידן העבודה עדיין לא מאחורינו. ואם היינו זקוקות להוכחה שעבודה תמורת שכר חיונית לחיזוק מעמדה הכלכלי והחברתי של האישה, הרי קיבלנו אותה בימים אלה. מה שדרושה לנו עכשיו ובדחיפות היא אסטרטגיה שתוביל ליציאת נשים מהבית ולחזרתן המהירה לעבודה, כדי שלא נאבד את מה שנותר לנו מהישגי המהפכה הפמיניסטית.

חדוה ישכר

על ההפגנה נגד רצח נשים, בשער האחורי של גיליון "זו הדרך" האחרון:

http://maki.org.il/he/wp-content/uploads/2020/06/G23_2020.pdf

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב