סיפורו של מחנה אנצאר
"אנצאר, קו לבן דק – סיפורו של מחנה השבויים בדרום לבנון" הוא ספר הביכורים של דותן נווה שפורסם באחרונה. נווה כבר ביים, יחד עם ציפי ביידר, לפני שנים סרט תיעודי על מחנה "אנצאר" הידוע לשמצה. את המחנה הקימו כוחות הכיבוש הישראליים בדרום לבנון ב-1982 ושהו בו כ-7,000 עצירים לבנונים ופלסטינים. מחנה השבויים היה מורכב מאוהלים המוקפים גדר וסוללות עפר. איבטחו אותו חיילי מילואים שישבו במגדלי השמירה סביב הגדרות.
ב-2 באפריל 1985 פונו 1,200 העצירים שהיו כלואים בו באותה עת לכלא עתלית בישראל. 600 נוספים שוחררו למחרת לכפריהם בדרום לבנון והכלא נסגר. לאחר סגירתו מחקו דחפורי צה"ל כל זכר פיסי לקיומו.
ספרו של דותן ובו עדויותיהם של חיילים ועצירים פורסם בהוצאה עצמית. הספר מביא לראשונה גם את סיפורו של "אנצארית", מתקן מעצר לנשים שפעל בבסיס צה"ל בעיר נבטיה, אף היא בדרום לבנון. קיומו של מתקן זה לא נחשף בעת פעילותו. "אנצאר", כאמור, פונה לפני 39 שנה. מעניין כמה עשורים עוד יעברו עד שיחשפו העדויות ממחנה השבויים "שדה תימן" שהוקם בדרום הארץ במקביל לתחילת המלחמה בעזה. עדויות שפורסמו על הנעשה בו מצמררות.
סיבות להישאר ולהיאבק
המשוררת והפעילה החברתית תהל פרוש פרסמה בהוצאת הקיבוץ המאוחד את ספרה האחרון עד כה "סיבות להישאר". קדמו לו קבצי השירה "בצע" (2014) ו"יחסי בעלות" (2020). הספר הנוכחי הוא אסופה של מסות אישיות שראו אור בעיתונות הכתובה ובמקוונת מאז המחאה החברתית ההמונית שפרצה בישראל בקיץ 2011.
בשיריה ובספרה אין פרוש מסתירה את תמיכתה במאבק המעמדי (הייתה בעבר חברת ועד עובדי "הארץ") ואת איבתה לקפיטליזם ולניצול. זו כתיבה אישית ראויה וקולחת, אשר נובעת מן "הזעם הנורא והישר והמובן על העקירה מהבית, כמו הזעם של פלסטינים או של מפונים מגבעת עמל", כפי שהיא כותבת במסה "עקירה תל-אביבית".
ניצב לא ממש דומם
ניצב דוּמם ועוד סיפורי עוצמה" הוא כותרת הספר שפרסמה אראלה דוניבסקי (הוצאת פרדס). זה אוסף של רשימות על בני אדם החיים את המציאות הכאובה של כיבוש השטחים הפלסטיניים.
דוניבסקי, הנמנית עם הפעילים בדרום הר חברון, נולדה וגדלה בחיפה. באמצע שנות הששים הגיעה, במסגרת גרעין השומר הצעיר, לקיבוץ שובל שבנגב ומאז היא חיה בקיבוץ. כמדריכה בתנועת נוער ערכה אנתולוגיה של תרגומים מן הספרות הערבית. כמחנכת היא יזמה במחצית השנייה של שנות השמונים את המפעל "ילדים מלמדים ילדים", בו התנסו בני נוער יהודים וערבים בתהליך ייחודי של לימוד הדדי. במחצית השנייה של שנות התשעים נמנתה דוניבסקי עם היוזמים והמובילים של סדנאות משותפות לישראלים ולפלסטינים בשכם ובעזה שעסקו בהתמרה של הסבל האישי הנובע מן הסכסוך. בלב מציאות של סכסוך מתמשך, במציאות א־סימטרית, כוחנית ומדממת, במציאות של דיכוי והשפלה, רוקמת המחברת קשרים אישיים מתמשכים ועמוקים, קשרים של כבוד, אמון והדדיות, קשרי אהבה.
זיכרונותיו של איש לא פשוט
המורה והפעיל הקומוניסטי נימר מורקוס (2013-1930) פרסם ב-1999 בערבית את ספרו "חזק מהשכחה (מכתב לבתי): זיכרונות לא פשוטים של אדם פשוט". בינואר האחרון פורסם בהוצאת פרדס תרגומו לעברית מעשה ידיה של ברוריה הורוביץ.
מורקוס נבחר לראשות המועצה המקומית של כפר יאסיף וכיהן בתפקיד זה בין השנים 1999-1979. במהלך תקופה זו כיהן גם בתפקיד מזכיר הוועד הארצי של ראשי הרשויות המקומיות הערביות. יזם את הקמת ועדת המעקב לענייני החינוך הערבי. היה בין יוזמי השביתה ביום האדמה הראשון ב־1976 וממקימי החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש) ב־1977. מורקוס האמין עד יומו האחרון שהמאבק למען כבוד האדם, גבר או אישה, ונגד ההרסנות האלימה של הניאו-ליברליזם, הפנאטיות הדתית והלאומנות, עשוי לשמש בסיס משותף לאחוות אמת בין יהודים לבין ערבים.
מדריך מעשי לקריאה ביקורתית
"ידעת שערוץ קשת 12 מוחזק על ידי הבעלים של 'קוקה קולה'? שקיים מחירון לפרסום כתבות ממומנות המתחזות לכתבות עיתונאיות? ששימוש במילים מסוימות חושף כי הכתבה שקרית או ממומנת?" – לשאלות אלה ונוספות משיב תומר אביטל בספרו "מדריך מעשי לקריאה ביקורתית" בהוצאת איחוד העיתונות העצמאית.
אביטל הוא עיתונאי ופעיל חברתי, הנמנה עם מייסדי הגופים העצמאיים "שקוף" ו"לובי 99". כתב והגיש פינות בתוכנית "עובדה", ב"כלכליסט", ב"הצינור", בערוץ 14, ב"הארץ", ב"מקור ראשון" וב"כאן". פרסם את ספר המתח "המשכן – תעלומת רצח במסדרונות הכנסת" (הוצאת עם עובד). בין לבין, הוא נאבק למען חברה צודקת. קיימת גרסה חינמית של הספר (68 עמודים) באתר "שקוף".
סיפורים קצרים של אבו הישאם
לראשונה פורסמה השנה בשפה העברית אסופת הסיפורים הקצרים "קושאן" של הסופר מוחמד נפאע (2021-1940), אשר כיהן במשך עשור כמזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הישראלית. הספר, בתרגומו של קולקטיב מתרגמים וחוקרים ערבים ויהודים, הופיע בסדרה מכּתוּבּ.
נפאע (אבו הִשָׁאם) נולד בכפר בית ג'ן, השוכן על אחת הפסגות הגבוהות בגליל העליון. נמנה עם ראשוני הסרבנים הערבים-הדרוזים לגיוס לצה"ל. למד ספרות עברית וספרות ערבית באוניברסיטה העברית. בצעירותו הצטרף למק"י ובהמשך נבחר למוסדותיה. כיהן שנתיים כחבר כנסת מטעם חד"ש. אף-על-פי שפרסם בחייו גם נובלה ומחזה, נודע נפאע בעיקר כאמן הסיפור הקצר. סיפוריו פורסמו ברובם בבמות של המפלגה הקומוניסטית – בעיקר ביומון "אַל-אִתִּיחַאד" ובירחון הספרותי "אל-ג'דיד". קובץ סיפוריו הראשון ראה אור ב-1976, ובמהלך השנים פרסם עוד שבעה קבצים.
סיפוריו של נפאע תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לרוסית, לספרדית ולגרמנית. סיפורו "המֻח'תאר החדש של אלסמועי" נכלל בקובץ בעברית "בלשון כרותה" (2019), שיצא אף הוא לאור בסדרה מכתוב. הסיפורים בקובץ "קושאן" תורגמו במודל התרגום-בדיאלוג של מכּתוּבּ. על התרגום עבדו חמש קבוצות של מתרגמים יהודים וערבים. עסקה בו סדנת מכּתוּבּ לתרגום, שנמשכה שלושה ימים בספטמבר אשתקד והתקיימה במרכז משכנות שאננים בירושלים.
ישראלי ופלסטיני נפגשים
מעטים הם הספרים העומדים במרכז מחלוקת פוליטית, ליתר דיוק במרכזה של התקפה ימנית. הרומן "אפירוגון", שפורסם באחרונה, פרי מחקר וראיונות שערך הסופר האירי קולום מק'קאן בישראל ובפלסטין, הוא אחד מהם. הספר שהופיע בהוצאת ספרי נובמבר עורר רדיפה פוליטית.
עיריית חיפה אסרה להשיקו בבית הגפן העירוני והאירוע עבר למרכז מוסאוא. האיסור היה זר לעיר הידועה בחיים המשותפים בה. ואכן לאחרונה הדיחו התושבים את ראשת העיר עינת קליש רותם שאסרה את ההשקה בבית הגפן. הבחירה בחיפה הולמת את השקתו של רומן דו-לאומי כמו "אפירוגון". הרומן מתחקה אחר רמי אלחנן, ששכל את בתו סמדר בפיגוע ברחוב בן יהודה בירושלים ב-1994, ואחרי בסאם עראמין שחייל ירה בבתו ב-2007, בעת שקנתה ממתקים בכפר ענאתא, צפונית-מזרחית לירושלים.
אפקט הפרפר של מחמוד דרוויש
"אפקט הפרפר", ספרו האחרון של המשורר הלאומי הפלסטיני מחמוד דרוויש (2008-1941) ראה אור בשנת מותו ועורר עניין רב ברחבי העולם. בדצמבר האחרון פורסם בהוצאת הקיבוץ המאוחד תרגומה של עפרה בנג'ו לשירים ולקטעי הפרוזה השירית המרכיבים אותו. לדברי בנג'ו, "הם נקראים כדברי הגות קיומיים, ובה בעת כרישומי ציור עדינים, שלא נעדר מהם המבט השובבי וההומוריסטי, הסרקסטי לעתים, שנותן המחבר בשאלת החיים והמוות. במידת מה, אכן, בספר זה מונחים לפנינו מעין סיכום של חיי דרוויש ואולי גם דברי פרידה מהם".
יהודי אתיופיה והמסע לשוויון
עו"ד רוני (פנטנש) מלכאי היא אשת תקשורת ופעילה לקידום שוויון ולצמצום פערים חברתיים. מלכאי עלתה ארצה בילדותה במסע ארוך ברגל דרך סודן, יחד עם משפחתה. מלכאי פרסמה באחרונה בהוצאת ידיעות ספרים את ספרה "עוצמה שחורה – יהודי אתיופיה והמסע לשוויון". זה סיפורה של קהילה הנאבקת יום-יום למען זכויות חבריה כשווים, כבני אדם, למען עתיד של שוויון. הספר גם מאתגר את החברה הישראלית ונוגע באפליה, בגזענות, בדעות קדומות.
… ובקרוב: אליאס ח'ורי
בקרוב ממש, בחודש מאי, עומד להתפרסם בהוצאת פרדס "אדם בדמותי", הרומן השלישי בטרילוגיה "ילדי הגטו – שמי אדם" של הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי. "אדם בדמותי" חותם את סיפור מסעו של אדם דנון בין לוד, חיפה, יפו וניו־יורק. האירועים ברומן מתרחשים ברובם בניו־יורק, בסתיו חייו של האדם, כשהוא פוגש שדים ורוחות מעברו, וביניהם את השחקן ג'וליאנו מר ואת אמו ארנה, ואת המשורר הלאומי הפלסטיני ראשד חסיין, המשמשים גם הם מראות לפענוח סוד. את הרומן, שפורסם במסגרת סדרת מַכְּתוּבּ של מכון ון ליר בירושלים, חותמת שיחה של המתרגם יהודה שנהב־שהרבני עם אליאס ח'ורי לרגל פרסום הרומן בעברית.
]]>הנצחת הסכסוך
החלק הראשון בספר מתאר את זהות האינטרסים בין חמאס לנתניהו בכל הקשור בהתנגדותם המשותפת לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני באמצעות הסכם שלום וחלוקת הארץ. רז סבור שניתוח מדיניות החוץ והביטחון של נתניהו מלמד, כי קו הנצחת הסכסוך שהוביל בעשורים האחרונים עולה בקנה אחד עם תפיסתו לגבי אופיין הרצוי של החברה והפוליטיקה הישראליות, ועם רצונו להובילן בכיוונים סמכותניים ואנטי־דמוקרטיים. אותה "קונספציה של הכלת חמאס", שמרבים לדבר בגנותה בחודשים האחרונים, היא הצד השני של המדיניות שאפשרה לאיראן להגיע עד מדינת סף גרעינית. "הדרך לשבעה באוקטובר" מזכיר פרשות ואירועים שונים מההיסטוריה של השנים האחרונות, ומראה כיצד מנצל נתניהו את מדיניות המלחמה לשימור שלטונו.
מדינה מצורעת
חלקו השני של החיבור, "המדינה המצורעת", דן בשבועות הראשונים של המלחמה ברצועה בכלל, ובהפצצות האסטרטגיות מן האוויר, שהצבא הוציא לפועל עד לכניסה הקרקעית, בפרט. רז מראה כיצד נתניהו עשה שימוש ברגשות הנקם שהציפו את הישראלים לאחר קציר הדמים ביישובי הנגב המערבי והסביבה כדי לקדם מדיניות החותרת, הלכה למעשה, לשמר את הסכסוך האזורי ואת האינטרסים שחמאס מייצג. האופן שבו נתניהו מנהל את המלחמה מלמד, שהוא פועל ביודעין כדי להנציח את מעגל הדמים. בדרכו זו הופך נתניהו את ישראל למדינה מצורעת הן במשפחת העמים והן מבחינת אופייה של החברה הישראלית. אירוע השקה של ספרו של אדם רז יתקיים ביום חמישי, 9 במאי, בשעה 19:30, בהשתתפות המחבר ואורחים, באולם הגדה השמאלית, רחוב אחד העם 70, תל-אביב.
]]>בעיתוי זה, עלה לאקרנים סרט ישראלי השוזר את האישי בפוליטי. "טור פרידה", סרטם של השחקן והתסריטאי דרור קרן ושל הבימאי רוני ניניו, נעשה בהתנדבות מלאה מצד כל צוות השחקנים והיוצרים.
נותר חסר מילים
בסרט בא לידי ביטוי מצב העלול להפוך מציאות. הימים הם ימי מגפת הקורונה ב-2020, והשלכות משבר הקורונה וההפגנות נגד נתניהו משתלבות אלה באלה. האווירה הציבורית מתלהטת והציבור קורס, אינו יכול עוד לשאת את עוצמת המשבר. כרמי בן נון (דרור קרן) הוא עיתונאי ביקורתי הכותב טורי דעה נגד ראש הממשלה.
קטעי טלוויזיה ורדיו המסקרים את המחאה ואת תומכי הממשלה הם פסקול הסרט. המגבלות ופרשני החדשות סוגרים על בן נון. הוא חש כי תש כוחו עוד ועוזב את ביתו. בן נון אינו מדבר לא עם אשתו ולא עם בנו החי בהוסטל לפגועי נפש ואינו מורשה לצאת ממנו בשל החשש מהתפשטות המגפה. אך על אף שכתיבה היא פרנסתו של בן נון, הוא נותר חסר מילים לראשונה בחייו: אינו מסוגל להסביר מה קורה.
קמפיין בשם "עיתונאים בוגדים", המתכתב עם קמפיין "השתולים" מ-2015 של ארגון הרדיפה "אם תרצו", מסמן את העיתונאים כרמי בן נון, רביב דרוקר ואמנון אברמוביץ' "כעיתונאים בוגדים". בן נון מסרב להיבהל ואינו נוקט באמצעי זהירות כלשהו. משפחתו הקרובה מודאגת מאוד לגורלו. במציאות, דרוקר ואברמוביץ', מבכירי העיתונאים בישראל, מאוימים תדיר מצד המון מוסת ובערוץ תעמולה המזרים מסרים אנטי-דמוקרטיים נגד עיתונאים. מתנגדי הממשלה מרימים את העיתונאים על כפיים ואילו תומכי הממשלה משתלחים בהם בארסיות.
הבתים מתפרקים
הבית הסימבולי (המדינה) והבית הממשי של בן נון מתפרקים. המון אקראי רודף אחריו ובהדרגה מחריפה האלימות כלפיו. הודעות איומים נשלחות אליו ואל משפחתו, מברג ננעץ בצמיג רכבו ולבסוף (ספוילר) סמוך לרכבו דוקרים אותו שני רעולי פנים המסתלקים מהמקום.
הסוף המר מגיע לאחר שהוא זוכה ברגע של חסד וחייו לכאורה שבים למסלולם: הוא מבין כי הבית שלו הוא משפחתו וכי המאבק הוא מאבק על דמותו וצלמו עבור עצמו ועבורה. אך הוא לא מספיק לסיים לכתוב את "טור הפרידה" שלו – עוד טור נגד הממשלה והמסית העומד בראשה.
סרטם של קרן וניניו הוא תמרור אזהרה, קו אדום בוהק המזהיר מפני העלול לקרות לפוליטיקאים, למפגינים ולעיתונאים ביקורתיים שהשלטון וזרועותיו התירו את דמם. הגיבור כרמי בן נון תוהה באחת הסצנות: "למה אף אחד לא נוקט עמדה?". בן נון יש לומר הוא דמות מתריסה. הוא מתריס נגד הגבלות הקורונה, שבעיניו הן הגבלות דיקטטוריות שנתניהו הטיל על האזרחים.
הבחירה בז'אנר האקטואלי-פוליטי הוא משב רוח רענן בזירה תרבותית הבורחת מהפוליטי כמו מאש. האזרחים מוזנים השכם וערב בבידור זול ואף מדכא מחשבה. אך דרור קרן ורוני ניניו אומרים לנו, הצופים: היזהרו. מבחינת נתניהו והממשלה, דמם של עיתונאים מותר.
]]>הבחירה בחיפה הולמת את השקתו של רומן דו-לאומי כמו "אפירוגון". הרומן מתחקה אחר רמי אלחנן, ששכל את בתו סמדר בפיגוע ברחוב' בן יהודה בירושלים ב-1994, ואחרי בסאם עראמין שחייל ירה בבתו ב-2007, בעת שקנתה ממתקים בכפר ענאתא, צפונית-מזרחית לירושלים. הקשר הקרוב בין רמי ובסאם משך את מק'קאן לכתוב את סיפורם ודרכו – לתאר את הסכסוך בכללותו.
רמי ובסאם הם מהמייסדים של פורום המשפחות השכולות ושל הארגון לוחמים לשלום. באופן טרגי ומקרי דרכיהם של התלכדו פעמיים: פעם אחת בארגון משותף של לוחמים ישראלים ופלסטינים לשעבר, ובפעם השנייה – בארגון משותף של משפחות שכולות ישראליות ופלסטיניות. שני הארגונים משלימים זה את זה כמו הסיבה שהיא הסכסוך והתוצאה שהיא אובדן ואבל.
פחד מהאחר
הספר שובר את מושגי הזמן (כתיבה מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה); והמרחב (גיבורי הספר חיים בשני צידי הגדר ועוברים דרכה לצד השני); ואת כללי הרומן הקלאסיים. הכתיבה היא אנקדוטלית ושוזרת את הכאב והאובדן של רמי ושל בסאם. הם אינם אויבים זה לזה; הם אבות שכולים; הם בצד של המשפחות השכולות שאיננו יודע לאום או דת.
"כבר בהתחלה קלט שאנשים פוחדים מהאויב כי הם מבועתים מכך שחייהם אולי יימהלו, שהם יאבדו את עצמם בסבך ההיכרות ההדדית" (עמ' 123). "זאת טרגדיה שאנחנו צריכים להוכיח כל הזמן שאנחנו בני אנוש. לא רק לישראלים אלא גם למען ערבים אחרים, אחינו ואחיותינו, לאמריקאים, לסינים, לאירופים. למה זה כך? אני לא נראה כמו בן אנוש? אני לא מדמם כמו בן אנוש?" (עמ' 226). "הכאוס היה הדלק של ישראל, זאת הייתה ארץ שנבנתה על לוחות טקטוניים נעים, דברים התנגשו כל הזמן. הכל הוביל לקצה, לרגע הקרע הבא, אבל החיים נעשו חדים יותר ברגעי סכנה" (עמ' 356).
ציטוטים אלה מתוך הספר מתארים פאזות ומצבים אנושיים: פחד מהאחר, טרגדיה או טרגיות, כאוס וקיצוניות. זה הקו המחבר של הספר והקו המחבר של המציאות הישראלית-פלסטינית ב-100 שנים האחרונות. כיצד עוצרים את הכאוס? גם תקופות של רגיעה הן עצם תקופות טרום כאוס ואינן רגיעה אמיתית או שלום, שהפך בימינו מילה מגונה.
הסופר מק'קאן יודע דבר או שניים על סכסוכים אתנו-לאומיים. העם האירי סבל במשך 700 שנים כיבוש, השפלה, פגיעה, הרעבה, טבח והפשטה מהאנושיות. למתבוננים מבחוץ זה היה בלתי-נתפס שעם לבן (אנגלים) ישעבד עם לבן אחר (אירים). כמו שלרבים בעולם בלתי נתפס כי שנים ארוכות העמים היהודי והפלסטיני, הדומים בכל כך הרבה מובנים, ישפכו זה את דמו של זה ללא רחמים וללא הבחנה. הרפובליקאים בצפון אירלנד נוהגים לקשט את שכונותיהם בדגלי פלסטין והלויאליסטים נוהגים לקשט את שכונותיהם בדגלי ישראל ובריטניה. כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני המזרח-תיכוני הועתק באופן סמלי לאי צפוני קטן סמוך לאנגליה.
שיר הלל לאנושיות
הכרתו של מק'קאן את הסכסוך הלאומי בו הוא גדל הופכת את כתיבתו על הסכסוך המקומי לאותנטית ורגישה לפרטי הפרטים של הנפש הישראלית וזו הפלסטינית. הרומן הוא שיר הלל לאנושיות של ישראלים ופלסטינים שאולי נשכחה, שנזנחה ונרמסה בידי מנהיגים ישראלים ופלסטינים ובמציאות שותתת דם.
בסאם עראמין שגדל במערה בדרום הר חברון והיה לוחם פת"ח; רמי אלחנן, בן לניצולי שואה מהונגריה, טנקיסט במלחמת יום כיפור 1973, שגדל בירושלים – שניהם בני אנוש במלוא מובן המילה. רק לאחר מכן שניהם קורבנות הסכסוך. מק'קאן מרבה לצטט את עראמין שאמר: אינני הקורבן, הקורבן הוא חייל מג"ב שירה בבתו למוות.
מק'קאן קורא ברומן שכתב לסיום הסכסוך תוך הבלטת האנושיות של שני הצדדים: מהאישי ללאומי. הוא קורא לנו, ישראלים ופלסטינים, להכיר באנושיות, בכאב של השני. הדומה והמאחד גוברים על השונה והמפריד. מתחת ללאומיות, לגדרות ולמלחמות ישנם בני אדם, ישראלים ופלסטינים.
עוד בנושא: https://zoha.org.il/127480
]]>ספריית גן לוינסקי היא מרכז קהילתי-חינוכי הפועל בשכונה נווה שאנן בתל-אביב – אחת השכונות המוחלשות ביותר בארץ. בעשרים השנים האחרונות הפכה השכונה מרכז חייהן של קהילות מבקשי המקלט ומהגרי העבודה בישראל. אין בשכונה מתנ"ס, ספרייה ציבורית או מרכז קהילתי, ובוודאי שלא כזה המסוגל להתמודד עם המורכבות של הפסיפס האתני-תרבותי בשכונה.
מול מציאות זו, הקימה עמותת ארטים את "ספריית גן לוינסקי" – מרכז קהילתי, ששם לו למטרה לקדם את העיסוק בחינוך, בתרבות ובאמנות בשכונה. מטרתם של כל הפרויקטים שמפעילה ספריית גן לוינסקי היא לקדם חברה הוגנת, שוויונית ושיתופית למען מבקשי המקלט, מהגרי העבודה, תושבי ישראל ומשפחותיהם. הדבר נעשה באמצעות שלוש תכניות מרכזיות: מרכז קהילתי לילדים ולנוער, מרכז קורסים והכשרות למבוגרים וקידום זכויות חינוכיות של ילדים.
עוד על ספריית גן לוינסקי:
]]>"כך, באמצעות התרגום לשפה האחרת, נתקרב ונתרחק, ננוע בין המוכר לבין הזר, נשמע את שירי האהבה שלנו באופן שונה וניצור דיאלוג – ערב מוסיקלי על אהבה, שפה ובני-האדם שביניהן", נמסר. הקונצרטים יתקיימו מחר באודיטוריום חיפה; ביום רביעי הקרוב באופרה בתל-אביב; וב-29 באפריל בהיכל אמנויות הבימה בהרצליה.
]]>מיכאל זכה בפרסים ובתארים רבים, ובהם עיטור כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער בעבור ספרו "סופה בין הדקלים" שניתן לו בשנת 1992; פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים שקיבל בשנת 1981; פרס א.מ.ת בשנת 2007 ופרס ברנר בשנת 2008. בנוסף, הוענקו תארי דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטאות העברית, בן-גוריון בנגב, תל אביב, חיפה ומהמכללה למנהל.
גם יו"ר חד"ש-תע"ל, ח"כ איימן עודה, מסר הודעה עם מותו של הסופר: "ממעמקי נפשי אני מנחם את רוחה, את משפחתו ואת כל קוראיו על מותו של חברי יקירי סמי מיכאל. סופר ואיש שלום אמיתי שפעל מאז ומתמיד לקירוב לבבות. בגדדי לכל דבר וחיפאי לכל דבר". לדברי חברו לסיעה, ח"כ עופר כסיף "סמי מיכאל הלך לעולמו, אך הותיר מאחוריו נכסי צאן ברזל שהופכים את החברה האנושית לברוכה יותר. בדרכו ההומניסטית נמשיך. יהי זכרו ברוך". גם האגודה לזכויות האזרח אבלה על מותו של הסופר, איש הרוח ולוחם זכויות האדם סמי מיכאל שכיהן כנשיא האגודה לזכויות האזרח במשך 22 שנה, עד ספטמבר 2023, ומאז כיהן כנשיא הכבוד של הארגון.
"סמי מיכאל, איש אהוב וסופר נפלא, היה מורה הדרך שלנו, שותף וחבר. סיפור חייו היווה השראה לכולנו: מהילדות בעיראק, שהובילה אותו לפעילות בתנועה למען זכויות האדם כבר בשנות בית הספר התיכון, בריחתו לאיראן בשנת 1948 לאחר שהוצא נגדו צו מאסר בעיראק בשל פעילותו הפוליטית, ועלייתו לישראל ב-1949, בה המשיך לפעול, לכתוב ולדבר ללא לאות נגד דיכוי וגזענות באשר הם. לאורך השנים השתתף סמי בעשרות אירועים של האגודה. בנאומיו הייחודיים, תמיד חדים ונוקבים, ביטא את הכאב והזעם על העוולות בישראל, סימן את המקומות בהם יש לעשת צדק והפיח בנו רוח של תקווה לשינוי ולעשייה. היה שלום סמי. המילים שהותרת לנו וחזונך הם אלו שימשיכו להנחות אותנו. רחל היקרה וכל משפחת מיכאל – אנו מתחייבים כי נמשיך לפעול ברוח החזון של סמי למען עולם מתוקן ולמען זכויות האדם לכל אדם", נמסר מהאגודה.
]]>בריאיון שהעניק טורבינר ל"זו הדרך" עם השקת הארכיון בתל-אביב הוסיף כי "מטרתו להציג את מכלול הפעילות של השמאל האנטי-ציוני, אשר במשך עשרות שנים נאבק לשלום, לשוויון ולמען סוציאליזם. לא מדובר רק בהתארגנויות פוליטיות. זו קהילה של יהודים וערבים חדורי ייעוד שרבים מהם הקדישו את חייהם לקידום המטרה. זה מרוץ שליחים שהחל בהקמת המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (פק"פ) שפעלה במחתרת במהלך 20 שנה בשנות שלטון המנדט הבריטי ונמשך עד ימינו".
השקת הארכיון בירושלים בפייסבוק:
https://www.facebook.com/events/777527817286859
ארכיון השמאל המקוון:
עוד בנושא:
]]>
זה סרטה השני של סואלם, בוגרת לימודי היסטוריה של המזרח התיכון. לאחר שנים כשחקנית קולנוע, ביימה סואלם ב-2020 את הדוקו "אלג'יריה שלהם", המספר את קורותיהם של הסב האלג'ירי-ברברי ומשפחתו, אשר היגרו לצרפת בשנות ה-60 כדי לעבוד במפעל פלדה.
הסרט, הזוכה בהצלחה רבה, מתאר את השיבה של סואלם עם אמה לכנרת כדי להתחקות אחרי תולדות משפחתה. ארבעה דורות של נשים פלסטיניות מוצגים בסרט ובאמצעותן מסופרים תולדות העם הפלסטיני, מעמדן של הנשים ומאבקיהן לשחרור מכבלי המסורת והפטריארכיה וה"צומוד" לאדמה. הסרט (82 דקות, דובר ערבית וצרפתית) מתאר הגלות של האם היאם עבאס ואת הדרך שעשתה מהכפר בגליל התחתון להצלחה בפריס ובהוליווד. עבאס הותירה אחריה סבתא, אם ואחיות.
הנשים בסרט מספרות על העקירה בעקבות מלחמת 1948 והנכבה ועל החורבן והעוני שהגיעו עמה. אבל מוצגים בו גם רבדים אישיים יותר: יחסי אמהות ובנותיהן; פערים חברתיים ותרבותיים; מרד בהורים ובמסורת; מערכות יחסים שנויות במחלוקת; נטישה וריחוק; וגם חרטה.
היאם עבאס נולדה ב-1960 בנצרת אך גדלה בדיר חנא. החמישית מבין עשרה אחים: שני בנים ושמונה בנות. הוריה היו מורים. לאחר שהשלימה לימודי צילום בחיפה, עבדה כצלמת בתיאטרון אל-חכוואתי שפעל בירושלים המזרחית. בעקבות פרישתה של שחקנית מאחת ההצגות, הציע הבימאי פרנסואה אבו סאלם לעבאס להחליפה. שבוע אחר כך כבר הייתה על הבימה בסיבוב הופעות בצרפת. מאז היא שחקנית במשרה מלאה. מ-1988 היא מתגוררת בצרפת. היאם עבאס קטפה הצלחה בהופעותיה בשורה ארוכה של סרטים ובהם הפקות בינלאומיות וישראליות: "מינכן", "מים ואהבה", "סוריה", "הכלה הסורית", "עץ הלימון" ו"בלייד ראנר 2049", ולאחרונה בסדרה "יורשים" ברשת HBO.
]]>האמנית נולדה בקישיניב, בירת מולדובה, ב-1931 בשם חיה קרברג. בשנות ה-50 הכירה בוואדי ניסנאס את ההיסטוריון ד"ר אמיל תומא, ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). הקשר ביניהם – יהודייה וערבי, שימש השראה לסופר סמי מיכאל בספרו "חסות". הנוף וההיסטוריה של הארץ היו מקור השראה ליצירותיה.
בשנים 1999–2008 יצרה תומא את קירות הקרמיקה עבור הפסטיבל "החג של החגים" בחיפה. "החיבור שלי לוואדי הוא שאני מגלה מפעם לפעם את האנשים שגרים פה. הוואדי זה מין פלנטה שנמצאת בתוך חיפה, פלנטה שיש לה היסטוריה משלה. אולי אנחנו נגלה את ההיסטוריה של הוואדי? הגיע הזמן!" – אמרה בראיון טלוויזיוני.
"נצא יחד לסיור בוואדי ניסנאס בעקבות עבודותיה, ולאחר מכן נחזור אל הסדנה וניצור בהשראתה אריחים ושלטים לבית בעיצוב אישי", נמסר ממוזיאון חיפה לאמנות המארגן את הפעילות. הפעילות מיועדת לילדים מגיל 6 בליווי מבוגר. משך הסדנה כשלוש שעות והיא בתשלום.
עוד בנושא: https://zoha.org.il/111142/
]]>