קרל מרקס ופרידריך אנגלס בבית הדפוס בו ראה אור "ניו יורק טריביון" (א. קפירו, 1895)
כיצד הגיע מרקס לכתיבה עיתונאית?
מרקס היה עיתונאי כמעט כל חייו הבוגרים. הוא החל לכתוב ל"ריינישה צייטונג" ב-1842 וייסד עיתון משלו ב-1848. ל"ניו יורק טריביון" החל לכתוב לאחר שפגש עורך אמריקאי בשם צ'ארלס דאנה בעיר קלן בשנת 1848. כמה שנים לאחר פגישתם, ביקש דאנה ממרקס לחבר עבור "טריביון" מאמרים העוסקים במצב הכלכלי והפוליטי בגרמניה. לדעתי, מרקס ואנגלס ראו ב"טריביון" כלי לפרסום השקפותיהם, אשר סיפק להם גישה כמעט בלתי אמצעית לדעת קהל קוראים רחב. יש לציין גם כי מרקס היה זקוק לכסף. השכר שקיבל עבור מאמריו ב"טריביון" היה מקור ההכנסה היציב ביותר שלו (אם אין מחשיבים את הסיוע הכספי שהגיש לו אנגלס).
איזה סוג עיתון היה "ניו יורק טריביון"?
"טריביון" נוסד ב-1842, ובמהרה הפך עיתון בעל התפוצה הרחבה בעולם, והדפיס מעל 20 אלף עותקים מדי יום. בזמנו, שימש העיתון במה מרכזית לביטוי עמדותיהם של מתנגדי העבדות בארצות-הברית.
מה הייתה גישתו של מרקס לכתיבה עיתונאית?
המאמרים שפרסמו מרקס ואנגלס בעיתון כלל לא דומים לחומרים שמפרסמת העיתונות כיום, אך גם לא מילאו אחר מוסכמות העיתונות האנגלו-אמריקאית במאה ה-19. אין בכתיבה העיתונאית של מרקס דיווחים מכלי ראשון, ראיונות, או סיקורי אירועים. מאמריו היו ביקורתיים והתבססו כמו יתר עבודתו על המקורות שעמדו לרשותו בספריה הבריטית. גישתו הבסיסית של מרקס לכתיבה עיתונאית הייתה סקירה פוליטית של אירועים חדשותיים – בחירות, התקוממויות, מלחמת האופיום השנייה, מלחמת האזרחים האמריקאית ועוד. את ניתוח האירועים היה מצמצם לכדי שאלה פוליטית מהותית עליה היה מבקש לענות.
באלו נושאים עסקו מאמריו של מרקס?
האידיאולוגיה הכלכלית הדומיננטית באירופה במחצית הראשונה של המאה ה-19 דגלה ב"סחר חופשי". לכן, חלק גדול מכתיבתו של מרקס בנושאים כלכליים נועד לחשוף את כשליו. לפי מרקס, הקפיטליזם עתיד להיכשל, ולכן החלוקה מחדש של העושר דרך מדיניות הסחר החופשי היא תופעה זמנית בלבד. יתר על כן, מרקס הרבה להצביע על האופן בו העמיק הסחר החופשי את העוני במדינות ובקבוצות אוכלוסייה שונות.
זו נקודת המבט דרכה תפס מרקס את מדיניותה של בריטניה בהודו ובסין. להשקפתו, סחר האופיום – שהתרחב לממדים אדירים בשלהי המאה ה-18 – היה חיוני לייצוב הכלכלה הבריטית המעורערת. מרקס הסביר כיצד הכתר הבריטי וחברת הודו המזרחית הכריחו את ההודים לגדל אופיום וגרמו לסינים להתמכר אליו – הכל בשם הסחר החופשי.
מבחינת מרקס, האירוע הפוליטי החשוב ביותר שאירע בתקופת חייו (לכל הפחות לפני הקמת האינטרנציונל הראשון והתקוממות הקומונה הפריסאית ב-1871), היה דיכוי מהפכות 1848 בצרפת וביתר מדינות אירופה. זה גרם לו להבין כי לא ניתן להפיל את המשטר הקפיטליסטי ללא מעמד עובדים מאורגן ובעל תודעה מעמדית מפותחת.
כיצד התייחס מרקס לארה"ב ולפרויקט העבדות?
מרקס לא ניסח באופן שיטתי את השקפותיו על ארה"ב, וכדי לגלות אותן ניתן רק לצרף פיסות ממאמריו וממעשיו. ב-1864 הוא חתם על מכתב מהאינטרנציונל הראשון אל לינקולן, המברך אותו לרגל בחירתו לכהונה שניה כנשיא. יש לציין כי מרקס מעולם לא ביקר בארה"ב.
ברור שמרקס נמשך לשני מאפיינים במבנה המדינה האמריקאית: היעדר בית מלוכה והיעדר מעמד אריסטוקרטי מבוסס. הוא עקב בעניין רב אחר הפוליטיקה האמריקאית, והאמין כי ייסוד המפלגה הרפובליקאית ובחירתו של לינקולן לנשיאות היו נקודות מפנה בהיסטוריה שלה. לכן תקף את האופן בו סיקרה העיתונות הבריטית את מלחמת האזרחים האמריקאית ותפס אותו כצבוע – תעשיית הטקסטיל הבריטית התבססה על כותנה זולה שייצרו עבדים במדינות הדרום בארה"ב. כך הבין מרקס כי האינטרס הכלכלי מניע את הסיקור השלילי של לינקולן בעיתונות הבריטית.
כיצד משנים כתביו העיתונאיים של מרקס את הבנת חשיבותו ודמותו?
ראשית, קוראי כתביו הכלכליים והפילוסופיים של מרקס עלולים לראות בו הוגה של רעיונות מופשטים, הנותר מנותק מהעולם והמציאות הסובבים אותו. לעומת זאת, כתביו העיתונאיים חושפים את סקרנותו, ולעיתים אף את תשוקתו ביחס לפרטי מציאות החיים הכלכליים והפוליטיים במאה ה-19.
שנית, יש המציגים את מרקס כאיש מדע גרידא – היינו כאדם שנטה להתרחק ממחשבה מוסרית או סנטימנטלית. כמובן שמרקס דגל בשיטה מדעית, אך בקריאת מאמריו העיתונאיים לא ניתן להתעלם מכתיבתו המלאה רגשות עזים נגד העבדות, נגד סחר האופיום, למען זכויות העם העובד ונגד העמקת העוני. כתביו העיתונאיים מראים כי מרקס לא היה דטרמיניסט שישב בחיבוק ידיים וחיכה שההיסטוריה תעשה את שלה. הוא הרגיש מחויב לשכנע, ולהשתמש בחדשות בתור הוכחה נוספת למוצקותה של השקפת עולמו.
תרגום: אסף טלגם
עוד בנושא: https://zoha.org.il/101323
]]>
המנהל פיליפ למסל (השחקן וינסנט לנדון) נדרש לפטר עובדים כי כך דורשים הבעלים בארה"ב (צילום מתוך הסרט "עולם אחר")
גיבור "עולם אחר", הסרט האחרון בסדרה, הוא פיליפ למסל, אותו מגלם וינסנט לנדון. פיליפ הוא מנהל מפעל צרפתי, הנרכש בידי תאגיד ענק אמריקאי. עקב כך, נדרשת הנהלת המפעל לפטר 58 עובדים. במהלך קולנועי מבריק, ליהק הבמאי את לנדון לתפקיד הראשי בכל סרטי הטרילוגיה. ראשית היה מובטל, לאחר מכן יו"ר ועד עובדים ולבסוף מנהל מפעל. לנדון מציג יכולת משחק מרשימה, אשר ללא ספק שואבת השראה מהזדהותו עם העובדים.
עלילת "עולם אחר" מבוססת על עדויות, זאת בדומה לסרטיו הקודמים של בריזה. הבמאי וצוותו קיימו ראיונות עם עובדים, נציגי ועדים ומנהלים זוטרים ובכירים. העדויות שזורות יחדיו בסרט, ומשרטטות את המציאות בשוק העבודה תחת שמיו העכורים של הקפיטליזם הניאו-ליברלי.
הסרט מטפל בנושאים כמו ניצול עובדים אכזרי, השתלטות תאגידית על מפעלים ברחבי העולם, תאונות עבודה הנגרמות עקב מחסור בעובדים ומאבקי עובדים בדרישות "התייעלות". כך, העובדים בסרט מתבקשים "להגמיש את תנאי העבודה" ולייצר יותר. לא נספר כיצד מסתיים הסרט . רק נציין כי אפילו מנהלים עלולים ליפול קורבן לדרישותיו הדורסניות הקפיטליזם הגלובלי.
יוסי אבו
]]>
לנין בעת הגעתו ברכבת לפטרוגרד (ציור של קונסטנטין אקסיונוב)
עם זאת, בפני המנהיג הגולה ניצבה בעיה – בדרכו ממקום מושבו בשוויץ הנייטרלית אל רוסיה היה עליו לחצות את אירופה, השרויה עדיין בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. שכנותיה של שוויץ – גרמניה, אוסטריה-הונגריה, צרפת ואיטליה, היו מעורבות כולן בלחימה. כנתין רוסי לא יכול היה לנין להיכנס לגרמניה או לאוסטריה, המצויות במלחמה עם ארצו. ואילו הממשלות בצרפת, באיטליה ובבריטניה, בנות בריתה של רוסיה הצארית, ידעו היטב מיהו לנין ולא הייתה להן שום כוונה לאפשר לו לשוב לרוסיה.
לאחר ששקל כמה חלופות, הגיע לנין להסכם עם שלטונות גרמניה הקיסרית, והם אפשרו לו ולתומכיו לחצות את שטחה של גרמניה ולהגיע אל הים הבלטי בקרון רכבת חתום. כשהגיע לנין אל הים הבלטי הפליג לשוודיה, ומשם המשיך את מסעו לפטרוגרד (לימים לנינגרד, וכיום סנקט פטרבורג) ברכבת דרך פינלנד.
במסע היסטורי זה עוסק "לנין ברכבת", ספרה של ההיסטוריונית הבריטית קתרין מרידייל שתורגם לאחרונה לעברית ופורסם בהוצאת מאגנס. הספר, שיצא לאור לראשונה באנגלית בשנת 2016, משחזר את שמונה ימי המסע הגורלי, שארך יותר מ-3,000 קילומטר.
מחקר דקדקני בסגנון נגיש
על אף שמדובר בספר המבוסס על מחקר היסטורי מקורי של מרידייל, הנשען על מקורות ארכיוניים שנחשפו לראשונה, מדובר בספר פופולרי הכתוב בסגנון נגיש. הספר נקרא כמותחן פוליטי, וזו מעלתו העיקרית. העלילה מתקדמת בסדר כרונולוגי בשני קווים מקבילים: ההתרחשויות הפוליטיות בפטרוגרד – הפגנות הפועלים והחיילים, התככים במסדרונות השלטון, ועלילות הריגול של הסוכנים הבריטיים והגרמניים – ומסעם של לנין ותומכיו בדרך אל העיר. בשלושת הפרקים האחרונים מתאחדים שני הקווים, עם הגעתו של לנין לבירה.
בין השאר מקדישה מרידייל פרק שלם לדיון בעלילות השקריות שהצמידו ללנין המעצמות המערביות ואויביו ברוסיה. אלה ביקשו במשך שנים רבות להכפישו בטענה ששימש סוכן של שירות הביון הגרמני ואף נהנה מסיוע כספי מצד ממשלת גרמניה – "הזהב הגרמני" הידוע לשמצה. כאן יורדת מרידייל לפרטים ובוחנת את הטענות בדקדקנות. למרות שלדעתה "יש מקום לשער שמשהו מן המיליונים הגרמניים של פרבוס התגלגל לקרן המאבק של לנין", בתום הדיון היא מודה ביושר, כי אין אף ראיה לכך: "הוכחות לא היו אפוא, אלא רק הנחות סבירות ושקרים… איש לא תיעד תנועה של כסף גרמני לחשבונות בולשביקיים".
על אף העמדה העוינת לפרקים שנוקטת המחברת כלפי לנין והבולשביקים, ספרה מאפשר להתרשם מאישיותו יוצאת-הדופן של לנין. הדוגמא המובהקת ביותר לכך היא שינוי המדיניות שהוביל עם הגעתו לעיר.
לאחר "מהפכת פברואר" 1917, בה נפל שלטונו של הצאר ורוסיה הפכה רפובליקה, התגבש בפטרוגרד שלטון חדש, בורגני, בהשתתפות הליברלים, השמרנים המתונים ואף המנשביקים בעלי ההשקפות הסוציאל-דמוקרטיות. גם ראשי המפלגה הבולשביקית בפטרוגרד נטו תחילה להשלים עם קיומו של השלטון החדש ולשתף פעולה עמו. "לפני בואו [של לנין] הייתה המפלגה שרויה במבוכה די גדולה. לא היה קו עקבי ומוגדר. בעיני הרוב נדמתה המשימה של תפיסת השלטון המדיני בבחינת אידיאל רחוק, ולא הוצגה, על פי רוב, כיעד קרוב ודוחק. המחשבה המקובלת הייתה כי די לתמוך בממשלה הזמנית… זגזוגים ומחלוקות היו תופעה אופיינית", מצטטת מרידייל את אחד מחברי המפלגה.
מיד עם הגעתו לפטרוגרד, מיהר לנין להעמיד את חבריו על טעותם, ולשנות את המדיניות הבולשביקית מן הקצה אל הקצה: "שום תמיכה בממשלה הזמנית, שום שיתוף פעולה עם מפלגות אחרות". מעמדת מיעוט תבע לנין להיאבק בממשלה הזמנית עד להעברה מוחלטת של השלטון לידי הפועלים, החיילים והשכבות העניות בקרב האיכרים. הוא סירב להסכין עם מדיניות "הדפנסיזם המהפכני" לה הטיפו המנשיביקים, שמשמעותה המשך הקזת דמו של העם הרוסי במלחמה האימפריאליסטית. דבקותו של לנין בעקרונותיו הוכיחה את עצמה: פחות משנה לאחר מכן כבר אחזו הבולשביקים בשלטון ברוסיה.
ניתוח היסטורי חסר
אך ההתמקדות במנהיגותו של לנין, מרשימה ככל שהייתה, אינה יכולה להחליף ניתוח פוליטי ומעמדי של המציאות המהפכנית ברוסיה. מרכיבים אלה די נעדרים מספרה של מרידייל, ומבחינה זו אין בכוחו להסביר את השינויים הכבירים שהתחוללו באותה תקופה. חולשה נוספת של הספר כמחקר היסטורי העוסק במהפכה ברוסיה היא התבססות-היתר שלו על מקורות ארכיוניים שמקורם בשירותי הביון ובשירותים הדיפלומטיים של המעצמות האימפריאליסטיות הגדולות, ובראשן בריטניה.
נקודת תורפה שונה נעוצה בתרגום ובעריכה. ניכר שאלה נעשו בחופזה וברישול מסוים, באופן שאינו אופייני להוצאה מכובדת ברמתה של מאגנס. ביטויים רבים תורגמו מאנגלית באופן מילולי, למרות שאין להם פשר בעברית. כמו כן, בכמה מקומות נפלו טעויות של ממש (לדוגמא החלפת "הרוסית" ב"הגרמנית").
בסיכום, על אף שאינו חף מבעיות ויש לקרוא אותו בעין ביקורתית, "לנין ברכבת" הוא ספר מעניין החושף פרטים חדשים על אודות האירועים שקדמו למהפכת אוקטובר 1917. למרות שהקריאה בספר אינה יכולה לשמש תחליף לקריאה בכתביו של לנין וללימוד שיטתי של מהפכה זו, היא בהחלט מהנה ומצליחה להחיות משהו מהאווירה המהפכנית של התקופה.
אסף טלגם
]]>
ביום שלישי שעבר רציתי בכל מאודי לעמוד בשערי המחנה הצבאי בתל השומר עם כל מי שבא למשמרת המחאה, שהביעה סולידריות וביקשה להשמיע דברי הערכה לשני סרבני המצפון. לצערי, סיבות בריאות של מי שמהלך באמצע העשור התשיעי לחייו מנעו ממני לבוא ולהודות אישית לשני הצעירים, האומרים באומץ לא לכיבוש – אומרים לא, והחשוב מכל גם נותנים ביטוי מעשי לאמירת הלא, מה שאני בהיותי צעיר וגם בבגרותי לא העזתי לעשות והייתי חייל בשירות מילואים פעיל בצבא הכיבוש.
לערן אביב ולשחר פרץ, שני סרבני המצפון, המוכנים לשלם את המחיר, כולל ישיבה מאחורי סוגר ובריח בבית כלא לנוכח סירובם לשרת בצבא כובש, אני מקדיש את השיר – "עולה תחת האיל".
עוֹלָה תַּחַת הָאַיִל
אַבְרָהָם אָבִינוּ
הָלַך אֶל אֶרֶץ הַמּוֹרִיָּה עַל אֶחָד הֶהָרִים
לְהַעֲלוֹת שָׁם אֶת יִצְחַק לְעוֹלָה –
חָבַשׁ חֲמוֹרוֹ
לָקַח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ
וְאֶת יִצְחַק בְּנוֹ,
בָּקַע עֲצֵי עוֹלָה
וַיִּקַּח וַיֵּלֵך אֶל הַמָּקוֹם
אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלוֹהִים.
כְּבַר חֲמִשִּׁים וְאַרְבַּע שָׁנִים
אַרְצִי לוֹקַחַת אֶת כָּל נְעָרֶיהָ אִתָּה
מְבַקַּעַת עֲצֵי עוֹלָה
וְהוֹלֶכֶת אֶל הַמָּקוֹם
אֲשֶׁר לֹא אָמַר לָה הָאֱלוֹהִים.
כְּבַר חֲמִשִּׁים וְאַרְבַּע שָׁנִים
הוֹלֶכֶת מְכוֹרָתִי בְּאֶרֶץ לא לָהּ
שָׁם לא בָּא מַלְאָך מִן הַשָּׁמַיִם
גַּם לֹא בָּא אַיִל
לְהֵאָחֵז בִּסְבַך קַרְנָיו
לְהַעֲלוֹתוֹ לְעוֹלָה
בִּמְקוֹם יִצְחַק בְּנִי
וְהַנְּעָרִים אֲשֶׁר עִמּוֹ.
כְּבַר חֲמִשִּׁים וְאַרְבַּע שָׁנִים
אַרְצִי בּוֹנָה מִזְבְּחוֹתֶיהָ
בְּאֶרֶץ לא לָהּ,
שׁוֹלַחַת יַד בַּמַּאֲכֶלֶת
לְעֵינֵי חַמָּה כְּבוּלָה
הַגּוֹהֶרֶת עַל צוּקֶיהָ
וּמְשַׁוַּעַת לָשָׁוְא
אַיָּל לְעוֹלָה – תַּחַת בָּנֶיהָ.
עַד מָתַי יַלְדֵי מְכוֹרָתִי
יַלְדֵי יִצְחַק וְיִשְׁמָעֵאל
יָעֳלוּ לְעוֹלָה,
כְּשָׁחָר יָפֶה יֵאָחֲזוּ
בִּסְבַך תַּלְתַּלֵּיהֶם
עוֹלָה תַּּחַת הָאַיִל.
איתן קלינסקי
]]>
יורם טולדנו (במרכז) בהצגה "פנתר כפול" (צילום: בית לסין)
בהצגה משחקים שחקנים ושחקניות רבים בצד יורם טולדנו בתפקיד הראשי, ובהם: יניב לוי, שלומי טפיארו, אור בן מלך, מלי לוי גרשון, תובל שפיר, טל דנינו, אופיר וייל, דניה לנדסברג, דן קיזלר, יעל בר שביט ואביחי בלחסן. משך ההצגה הוא שעה ו-40 דקות.
הפנתרים השחורים, תנועת מחאה של צעירים מזרחים – דור שני למהגרים יהודים מארצות ערב, הוקמה לפני חמישים שנה, ב-13 בינואר 1971. התנועה פעלה למען העלאת המודעות הציבורית בישראל לנושאים חברתיים הנוגעים באפליית המזרחים ובקיפוחם בידי הממסד בשליטת מפא"י – מפלגת העבודה. שם התנועה נשאל מתנועת הפנתרים השחורים שפעלה באותה עת בארה"ב. הייתה זו התרסה נגד ראש ממשלת ישראל דאז, גולדה מאיר, ילידת ארצות-הברית ונגד מדיניותה.
הפנתרים עלו לכותרות בישראל מיד לאחר הקמת התנועה, כאשר נערכו חבריה, רובם צעירים משכונת מוסררה ירושלים, לקיים הפגנות במרכז העיר. בפברואר של אותה שנה הכריזו הפנתרים על תכנון לקיים הפגה גדולה במארס. כשביקשו הפנתרים מהמשטרה רישיון לערוך את ההפגה, סורבה בקשתם בטענה שיש להם עבר פלילי, ואף בוצעו מעצרי מנע כדי למנוע את עריכתה. ב-18 במאי 1971, חרף איסור המשטרה, התאספו אלפי מפגינים בכיכר ציון בלב ירושלים המערבית והשמיעו קול זעקה נגד הניצול, האפליה וממשלת גולדה מאיר. בין המשתתפים היו חברי התנועה, תושבי השכונות ופעילי מק"י ומצפן.
כוחות המשטרה שהגיעו לפזר את ההפגנה עשו שימוש בכוח רב: מאות מפגינים נפגעו מאלימות השוטרים, עשרות אושפזו בבתי חולים ו-70 מפגינים נעצרו, ובהם ראשי התנועה ופעילי בנק"י. חברי הכנסת של מק"י ואנשי תנועת הפנתרים התלוננו על האלימות חסרת הרסן כלפי המפגינים. במקביל החלו המשטרה והשב"כ להפעיל סוכנים בקרב הפעילים ותומכיהם, כםי שעשו ב"אירועי ואדי סאליב" ביולי 1959. באוגוסט 1971, הפגנה נוספת של הפנתרים בכיכר הדווידקה בירושלים דוכאה אף היא באלימות רבה בידי המשטרה. המשטרה והשב"כ החדירו את סוכניהם, שכונו "שטינקרים", לשורות התנועה על מנת לעקוב אחרי פעיליה ולפורר אותה מן היסוד.
יוסי אבו
]]>
איור של אורית ברגמן על מניעת המפגש בין הקטין לעורכי ולעורכות הדין שלו. תחושות של בדידות עצומה, תסכול וייאוש (צילום: אורית ברגמן)
בין המאיירים שלוקחים חלק בפרויקט: רות גוילי, מרב דקל-סלומון, איתי רווה, אורית ברגמן, חנן קמינסקי, מרינה גרצ'אניק, רומי אלבום ואיציק רנרט. מנכ"לית "הורים נגד מעצרי ילדים" היא עו"ד מוריה שלומות, חברת מועצת העיר ת"א-יפו מטעם "אנחנו העיר". "נמשיך להיאבק להפסקת מעצרי ילדים" – מסרה שלומות (ר' סיפורו של ילד בן 12 שנעצר בעמוד זה), והוסיפה שתוך שעות הגיעה מגבית מקוונת להפצת האיורים ליעדה.
עו"ד שלומות ובן-חורין, שהיא עובדת סוציאלית, שוחחו לפני כמה חודשים עם המעצב להב הלוי כדי למצוא דרכים להגיע לקהל רחב יותר, מעבר לטקסטים ולפוסטים בפייסבוק. "חשבנו יחד איך להציג את הנושא באופן חווייתי כדי ליצור אצל הצופה חוויה רגשית מטלטלת", הסבירה בן חורין ל"הארץ". הן פנו למאיירות רות גוילי, אורית ברגמן ומרב דקל סלומון, ולמעצבות לי אדר ותמר הוניגמן, וגיבשו רשימת מאיירים. אלה יצרו סדרה של איורים הקרויה "סיוט בשמונה שלבים", הממחישים את שלבי המעצר של הילדים, כשכל שלב הוצג בידי מאייר בכיר. האיור הראשון למשל, של גוילי, מתאר את השלב הראשון, כשהקטינים נשלפים מהמיטה באמצע הלילה. השפה של גוילי צבעונית, ילדית ומחבקת, אך משלבת שפה מבוגרת ואלימה: היא ציירה ילד מפוחד במיטתו, כשאת החלק המרכזי באיור עוטפת מסגרת ורודה שנפרצים מתוכה שני רובים המכוונים אליו. האיורים מתפרסמים בינתיים רק בפייסבוק ובאינסטגרם. עד כה נחשפו אליהם מאות אלפי ישראלים. בשלב הבא יוצגו האיורים בתערוכה.
נמרוד עובד
לדף הפייסבוק של הורים נגד מעצרי ילדים:
https://www.facebook.com/ChildDetention
]]>
פרופ' צבי טאובר (צילום: ניצן כהן)
בספר שלושה חלקים ובסופו נספח. החלק הראשון מוקדש לדיון באדם כבריה יוצרת ובהיסטוריה החברתית כתהליך מימוש מהותו של האדם. החלק השני עוסק בניכור האדם בחברה הקפיטליסטית. החלק השלישי דן בקומוניזם כמשטר של אמנסיפציה אנושית. בנספח ארוך לספר, בחר טאובר אוסף קטעים בתרגומו מכתבי מרקס העוסקים באדם בחברה הקומוניסטית.
הספר "עיונים בהגות מרקס" מלא תובנות יקרות ערך. נתמקד כאן בנקודה אחת, משכנעת, היוצאת ישירות מניתוחו של טאובר את מושג האדם בכתבי השחרות. מדובר בטענה כי ביטול הרכוש הפרטי, כמו גם חלוקה שווה של המשאבים בין בני האדם, אינם מספיקים לכינון חברה קומוניסטית כפי שמרקס התכוון אליה. לשם כך, יש צורך בדבר-מה מעבר לכלכלה.
לפי טאובר, הדבר הנוסף הוא השיבה מן הניכור. התנכרות או ניכור, כך מסביר טאובר, הוא יחס של זרות כלפי מה או כלפי מי שאינם ראויים ליחס כזה. בכתבי השחרות טוען מרקס כי בקפיטליזם האדם מנוכר ממהותו ומזולתו. האדם מנוכר ממהותו, שהיא עבודה יצירתית, בכך שתחת הקפיטליזם היוזמה והתכלית וכן תוצר העבודה אינם שייכים לו. בנוסף, תחת הקפיטליזם האדם אינו עובד לפי רצונותיו ותבונתו אלא לפי מה שמוכתב לו על ידי נותני העבודה. בה בעת, מנוכר האדם גם מזולתו שכן היחס הבסיסי בין בני האדם במסגרת העבודה והצריכה הוא יחס תועלתני ואינסטרומנטלי. האגואיזם הכללי של הפעילות החברתית, מסכם טאובר, הוא מימוש מעוות ומהופך של מהות האדם כברייה חברתית.
טאובר ממשיך וטוען, כי מעיון בכתבי מרקס ניכר שביטול הרכוש הפרטי אינו מספיק כדי להתגבר על הניכור. במילים אחרות, הפתרון לניכור אינו מה שמרקס כינה "קומוניזם גס", דהיינו משטר חברתי אשר מבטל את הרכוש הפרטי ומשית שוויון בין אזרחיו במחיר הקרבתם של ביטויי הפרטיקולריות שלהם. במשפט מפתח מתוך "המניפסט הקומוניסטי", התווה מרקס את קווי היסוד של הפתרון הרצוי: "במקום החברה הבורגנית הישנה, על מעמדותיה ועל ניגודי מעמדותיה, באה התאגדות, שבה ההתפתחות החופשית של כל יחיד ויחיד היא התנאי להתפתחות החופשית של הכלל". חלקים נרחבים מספרו של טאובר מוקדשים לפירוט קווי היסוד של הקומוניזם כמשטר של אמנסיפציה אנושית. זה משטר שאינו מסתכם בביטול הרכוש הפרטי, אלא דואג למימוש הייחודיות (הפרטיקולריות) של אזרחיו במסגרת השגשוג החברתי הכללי. טאובר אף מציין בכמה מקומות כי עמודים אלו יש לקרוא גם כביקורת על הנעשה בארצות סוציאליסטיות בעבר ובהווה.
בדגש זה על הקומוניזם כמשטר של אמנסיפציה אנושית, הספר "עיונים בהגות מרקס" הוא תרומה חשובה ומקורית לפרשנות מרקס. תרומה זו מתכתבת עם כתבי גיאורג לוקאץ', ארנסט בלוך וחברי אסכולת פרנקפורט, ומבקשת לבחון את אתגרי הקומוניזם בעבר, בהווה ובעתיד.
מרדכי שחר
עוד בנושא:
בהוצאת אוניברסיטת ת"א פורסם הספר 'עיונים בהגות מרקס' מאת צבי טאובר
]]>ספר חדש דן בתורת שחרור האדם המרקסיסטית: 'ממלכת החירות' אפשרית
שלוש נערות שמחות ודעתניות (אולי מהצפון?) עצרו מולה. הן דווקא דילגו במורד השביל, אבל בכל זאת הציעו את עזרתן. היא נאותה בביישנות לסיוע, ואני התערבתי באומץ וכבר תכננתי את אסטרטגיית ההתקדמות המשותפת. הן יסייעו מהצדדים, ואני אתמוך בגבה מאחור, ואולי גם אדחוף קדימה במידת הצורך. כך היה, ובתום ההליכה הגענו בריאים ושלמים אל מרגלות האנדרטה. היא הביטה בי כאומרת תודה, ואז המתיקה סוד: "אתה יודע עיוני… בפעם האחרונה שהייתי כאן… זה היה לפני שישים וחמש שנים".
הרגשתי מעט מבולבל… אולי היא טועה במניין השנים? שאלתי שוב מתי בדיוק היא הייתה ביער, והיא התעקשה: "כן… לפני ששים וחמש שנים… עם בעלי עליו השלום… הוא היה עורך דין… הייתי בחורה צעירה… עוד לא התחתנו… והוא היה במפלגה הקומוניסטית… עוד בעיראק הוא נלחם והפגין נגד האימפריאליסטים… ובארץ היינו הולכים לשמוע הרצאות במועדון ברחוב שטמפרר בפתח-תקווה… החבר מאיר וילנר היה מדבר… ותופיק טובי ואמיל חביבי…".
אז איך הגעת היום, שאלתי. מה קרה שהחלטת לחזור? בינתיים הגיע גם הבן הרציני שלה והצטרף לשיחה, מעיד עדות ראשונה ומרגשת: "ישבתי השבוע עם אמי זהבה ברגע של שלווה, והיא הציגה בפני תמונות ישנות מאותם הימים שאבא והיא היו צעירים ממש. באחת התמונות הם עמדו חבוקים ליד אנדרטה שבקודקודה תקוע כוכב מחומש אדום… והיא סיפרה לי דברים, המון דברים שלא ידעתי. ואז שאלתי אותה היכן נמצאת האנדרטה והאם היא תרצה לחזור אליה אחרי שנים כה רבות. היא התלהבה, והנה אנחנו כאן"… הטקס היה צנוע אך מרגש. הוא חיזק, עודד והפיח במשתתפים כוחות חדשים בימים הקשים של ההווה…
הקשישה ישבה והקשיבה בריכוז. עור פניה קרן כאשר בנה קרא בפני הקהל שיר שכתב אביו בערבית אי-אז בסוף שנות הארבעים, ובו הביע את כמיהתו לשלום בעולם. ואז שרנו את האינטרנציונל, הושמע ההמנון הסובייטי ועיני מלאו דמע. כשנפרדנו בלחיצות יד וחיבוק, הבטיח הבן: "אם היינו יודעים שמתקיים היום פיקניק, הייתה אימא מביאה מתבשיליה הטעימים… אבל, זו סיבה טובה להיפגש שוב בשנה הבאה באותו מקום".
גיורא איש שלומית
]]>
טענתו המרכזית של פפה היא שהנכבה – הגירוש ההמוני של כ-800 אלף פלסטינים מהארץ ב-1948/49, תוך מחיקת מאות כפרים – לא הייתה תוצאה בלתי-מכוונת של המלחמה כפי שטוענת ההיסטוריוגרפיה הישראלית. זה היה מבצע מתוכנן מראש שהובילה ההנהגה הציונית במטרה לפנות את הארץ מתושביה הילידיים.
פפה משתמש במושג הטיהור האתני בהתאם להגדרה המקובלת כיום במשפט הבינלאומי: "מדיניות מוגדרת הנקוטה בידי קבוצת אנשים שמטרתה לעקור באופן שיטתי משטח מסוים קבוצת אנשים אחרים, על יסוד מוצאה הדתי, האתני או הלאומי. מדיניות זו
כרוכה באלימות".
פליטים פלסטינים בגליל, אוקטובר 1948 (צילום: לע"מ)
הוא יוצא בחריפות נגד הפרדיגמה הרווחת בדיון הציבורי וההיסטורי על אודות מלחמת 1948 וכותב: "הטיהור האתני לא נגרם בשל המלחמה; המלחמה הייתה האמצעי העיקרי למימושו". כפי שהמחבר מודה, טענה זו העלו בעבר היסטוריונים פלסטיניים וישראליים כמו וליד ח'אלדי, שמחה פלפן ועאדל מנאע. אך פפה אינו מציין כי המפלגה הקומוניסטית בארץ הייתה הראשונה להוקיע את הפרקטיקה הציונית של הנישול. בהרצאתו באירוע שנערך ב-1970 לציון 50 שנה להקמת המפלגה, הדגיש מאיר וילנר: "התנועה הציונית, בעזרת השלטון הבריטי… ביצעה קניות גדולות של קרקעות מידי בעלי-אחוזות ערביים ונישלה את הפלחים האריסים מאדמותיהם". בהמשך ציין וילנר: "המפלגות הציוניות פעלו לנישול הפועלים הערבים מעבודתם".
החידוש של פפה בספר זה הוא בהתחקות אחר התגבשותו של רעיון הטיהור האתני בחוגי ההנהגה הציונית החל בסוף שנות ה-30 ועד 1948, ולאחר מכן הוצאתו לפועל בשטח מדצמבר 1947 ועד ינואר 1949.
פפה ממקם את תחילת התהליך בשנות ה-30, עם ההיערכות הצבאית של היישוב הציוני וגיבושם של "תיקי הכפרים" בידי ש"י, מחלקת המודיעין של ארגון ה"הגנה". זה היה פרויקט שאפתני למיפוי ולאיסוף חומר מודיעיני על כל כפר וכפר פלסטיני לטובת תכנון צבאי. במקביל להכנות אלה, ויתרה ההנהגה הציונית במחצית השנייה של שנות ה-30 על הניסיונות להגיע לפשרה עם הפלסטינים, ואימצה את התפיסה לפיה טיהור אתני של הארץ הוא הפתרון היחיד למה שכינתה "הבעיה הדמוגרפית" ולקושי ברכישת אדמות.
לב הספר הוא הדיון בגיבושה וביישומה של "תוכנית ד'" – התוכנית הצבאית ליצירת רצף טריטוריאלי בין כלל היישובים היהודיים, תוך כיבוש אזורי הכפר הפלסטיניים וגירוש תושביהם. לטענת פפה, הטיהור האתני החל בהתקפות על כפרים כבר בדצמבר 1947 – עוד בטרם נסוגו הבריטים מן הארץ ולפני גיבושה הסופי של תוכנית ד'. לדברי המחבר, ההנהגה הציונית גיבשה "תוכנית אב תוך כדי תנועה".
ביצועה הרשמי של התוכנית יצא לפועל במארס 1948, וכלל את כיבוש הערים הפלסטיניות הגדולות – טבריה, חיפה, צפת, ירושלים, עכו ויפו. עד פינוי החיילים הבריטים וההתערבות הצבאית של המדינות הערביות במאי 1948 כבר השיגה התוכנית את יעדה, ומאות אלפי פלסטינים גורשו אל מחוץ לגבולות הארץ. המלחמה בין ישראל למדינות הערביות ממאי 1948 ועד מארס 1949 התנהלה לאחר שהטיהור האתני כבר הושלם בחלקו הגדול, ולכן אינה סיבתו.
הספר ממשיך ועוקב אחרי מעשי הגירוש והטבח במהלך המלחמה, ואף עוסק בפעולות הטיהור שנעשו בתקופת הממשל הצבאי (1966-1948), ובמאמצים של הממסד הישראלי למחיקת זכר הנכבה מאז ועד היום.
על אף שמדובר בספר עיון, לא חסרות בספר של פפה דמויות מפתח: חלק נכבד מהטקסט מוקדש למחשבותיהם ולמעשיהם של דוד בן גוריון ושל חברי מעגלו הקרוב: יגאל ידין, יגאל אלון, יצחק שדה, ישראל גלילי, יוסף וייץ ואחרים. אלה האנשים שתכננו את הטיהור האתני של פלסטין וניצחו על ביצועו.
כפי שמציין המחבר, הגישה הרואה בנכבה של 1948 תוצאה של טיהור אתני מקובלת בעשור האחרון יותר בעולם – אך לא בישראל. על כן, פרסום הספר בעברית הוא תרומה חשובה לשיח הציבורי וההיסטורי בארץ.
הספר מכוון לקהל קוראים רחב וכתוב בשפה ברורה ונגישה. ראויה לציון גם החלטתה הנבונה של ההוצאה להשאיר את מראי המקום בשולי העמוד ולא לגרשן לסוף הספר – בניגוד למה שנעשה בפרסומים רבים של חיבורים אקדמיים פופולריים, מתוך רצון להקל על שטף הקריאה. בנושא כה טעון מבחינה ציבורית, כאשר העובדות עצמן עומדות לעיתים קרובות במוקד המחלוקת, מאפשרים מראי המקום לקורא לעקוב אחרי הסימוכין לטענותיו של פפה ולשפוט את מידת הדיוק והקפדנות של עבודתו.
אסף טלגם
]]>
בפרק הראשון מתוארים יסודות המרקסיזם בהיותו אנתרופולוגיה הגותית, פילוסופית וסוציולוגית, דהיינו תאוריה המבקשת להסביר בראש ובראשונה מהו האדם. תורה זו מכונה באופן כללי "המטריאליזם ההיסטורי" באשר היא מתארת את מרכיבי הקיום האנושי ומאפייניו, ואת הוויות האדם בתקופות שונות כנגזרות מאופני חייו החומריים; כברייה המייצרת את אמצעי קיומה באופן מודע ותכליתי בַּאינטראקציה שהיא מקיימת עם הטבע החיצוני לה ועם זולתה החברתי, דהיינו בעבודה. הפרק הראשון מסתיים בהסבר על המעמד ההיסטורי של המטריאליזם ההיסטורי עצמו, דהיינו בטענה שלפיה התניית רכיבי בניין-העל האידיאולוגי על ידי הבסיס החומרי אף היא נתונה לתמורות היסטוריות. כוחה הדטרמיניסטי נחלש ככל שכוחות הייצור מתפתחים עד כדי כך, שסיפוק מלא של צורכי הקיום האנושיים – שהם גורם הדטרמינציה במטריאליזם ההיסטורי (גורם הקביעה וההתניה בהיסטוריה) – נעשה אפשרי מבחינה אובייקטיבית. הפרק השני בספר שלפנינו מוקדש לתיאור הוויית-החיים באופן הייצור הבורגני-רכושני, דהיינו במסגרת הקפיטליזם, כפי שהכיר מרקס בשעתו, ובמידה רבה גם כפי שאנו עצמנו מכירים מהוויית חיינו. מרקס הצעיר כינה את המאפיין הכללי של חיים אלה בשם "ניכור" או "התנכרות", וציין בכך את נסיבות החיים של רוב בני האדם העובדים. הפרק השלישי מוקדש לתיאור ההתייחסות של מרקס ואנגלס לקומוניזם – בעיקר אל מהפכת הפרולטריון שהם חזו כשלב הראשון בתהליך כינון החברה הקומוניסטית. החלק השני של הפרק על אודות הקומוניזם בהגות מרקס סוקר את מעט התבטאויותיו באשר לכינון החברה הקומוניסטית. בנספח לספר מרוכזות ההתבטאויות שהיו למרקס באשר לחברה הקומוניסטית העתידה, לרבות אלה מטיוטת קווי-המתאר של ביקורת הכלכלה המדינית (Grundrisse, 1857/8), אשר תרגומן לעברית מתפרסם בספר זה לראשונה.
הפרק האחרון – "סוף דבר" – מנסה לענות באורח כללי על השאלה באשר לאי-מימוש תורת שחרור האדם של מרקס. במסגרת הדיון בסוגיה זו אני מבקש, בין השאר, להדגיש ליקויים עקרוניים בתאוריה המרקסית, כמפורט בקיצור להלן: א) חיזוי התפתחות הקונפליקט בין עבודה להון עד כדי "התרוששות מוחלטת" של הפרולטריון, והתעלמות מסוימת מהאפשרות ההיסטורית של מניעתה – ובכך מהאפשרות למניעת המהפכה – באמצעות תהליכים של "התרוששות יחסית" (כלומר, עלייה בשיעור ובכמות הרווחים שגורפים בעלי ההון בד בבד עם שיפור ברמת החיים של העובדים). ב) תפיסת המדינה כרכיב "אידיאולוגי" ובכך התעלמות מסוימת מהאפשרות ההיסטורית של התערבותה במהלכי הכלכלה הקפיטליסטית למניעת משברים חברתיים אקוטיים, לפחות לריכוכם, עד כדי בלימת התהליכים האפשריים של מהפכה פרולטרית, האמורה לפרוץ כתוצאה של משברים כאלה. ג) תפיסת הלאומיות כ"אידאולוגיה" גרידא והתעלמות בכך מכוחה החברתי בכינון לכידות על-מעמדית במסגרת הלאום, דהיינו התעלמות מיכולת הלאומיות לבטל את האפקטיביות של הסולידריות המעמדית ולחולל את מהלכי ההיסטוריה. ד) התעלמות מאפשרות ההחדרה המסיבית והשיטתית של "צרכים כוזבים" לתודעת בני האדם באמצעות חרושת הפרסומת עד כדי כך שזו – הפרסומת המסחרית, שהיא לכאורה "אידאולוגיה כוזבת" – נעשית רכיב בבסיס המטריאלי, בשל היותה תנאי הכרחי להנעת גלגלי הייצור, דהיינו תנאי הכרחי להמשך גלגול ההון בעבודה, ובכך להמשך גריפת עודף הערך של העבודה כרווחי הון. ה) הזנחת הדיון הפסיכולוגי באדם הפרט – זה שאמור להיעשות הסובייקט ההיסטורי, הסובייקט של מהפכת שחרור האדם.
בד בבד עם ציון ליקויים אפשריים אלה בתאוריה המרקסיסטית, אני מבקש להדגיש גם את האחריות של ההוויה החברתית עצמה לאי-מימוש שחרור האדם נוסח מרקס – האחריות של בני האדם כמונו, החיים במסגרת אופן הייצור הבורגני-רכושני ומקיימים אותו בכך שלא השכילו להפוך את החברה לקומוניסטית, לחברה חופשית, ואף אינם חפצים בכינונה ככזאת. האובייקט בתורת שחרור האדם של מרקס, הוא עצמו נתפס בשלב הנוכחי של ההתפתחות ההיסטורית כְּסובייקט – כמי שמסוגל לקבוע באורח מודע ורצוני את גורל האנושות, את מהלכי ההיסטוריה. אבל תפיסת האדם כַּסובייקט של גורל עצמו פירושה גם שלילה של ערובה אובייקטיבית למהלכי ההיסטוריה, לרבות שלילת ערובה כזו למהפכת שחרור האדם. נראה, אם כן, שזה ה"מחיר" שהתאוריה ההומניסטית של מרקס משלמת על תפיסת האדם בשלב האחרון של ההתפתחות ההיסטורית כַּסובייקט של עצמו, כַּמחולל המודע ובעל הרצון של ההתפתחות ההיסטורית בכללה.
זאת פרשנות מסוימת של הגות מרקס, המבקשת למצוא את הסיבות והנסיבות לאי-מימושה לא רק בליקויי התאוריה (כפי שנמנו לעיל בקצרה), אלא גם במציאות. אני נמנע מלכנות זאת "כישלון המרקסיזם", מכיוון שההיסטוריה פתוחה, גם ובמיוחד בימינו, והיא מכילה כיום את האפשרויות הריאליות-אובייקטיביות למימוש "ממלכת החירות" המרקסית לאין שיעור יותר מאשר בתקופת מרקס עצמו. זאת, כאמור, היסטוריה שנתונה להכרעות מודעות ורצוניות של בני האדם – הסובייקטים של עצמם, הנושאים הפעילים של גורל האנושות.
צבי טאובר
]]>