ברברה ארנרייך (צילום: רדיו אופן סורס)

למרות הכשרתה האקדמית כפיסיקאית וככימאית, החליטה ארנרייך שלא להמשיך בקריירה מדעית. במקום זאת, הקדישה את חייה המקצועיים והאישיים לכתיבה ביקורתית ולפעילות ציבורית ופוליטית. לאחר סיום לימודיה, החלה להעניק ייעוץ מקצועי לגופים ממשלתיים המסייעים ומעניקים שירותי בריאות למשפחות בעלות הכנסה נמוכה. במקביל, החלה לפעול בארגון "הזכות לבריאות", המעניק שירותי בריאות לנשים.

מהו סוציאליזם פמיניסטי?

ארנרייך סיפרה בריאיון לעיתון הקנדי "גלוב אנד מייל" ב-1987 על החוויה שהפכה אותה פמיניסטית: "ב-1970 הגעתי לקליניקה ציבורית בניו-יורק כדי ללדת את בתי רוזה. הייתי האישה הלבנה היחידה בקליניקה, ונותרתי בהלם כשגיליתי את התנאים בהם נאלצות נשים לקבל שירותי בריאות ציבורית. השעה הייתה מאוחרת, והרופא המליץ לזרז את הלידה כדי שיוכל ללכת הביתה לאחר יום עבודה ארוך. כל כך כעסתי. פתאום הבנתי שכל התארים שקיבלתי מהאוניברסיטה לא הופכים אותי לחסינה לצורותיו המכוערות ביותר של הסקסיזם".

ארנרייך פרסמה לאורך חייה עשרות ספרים ומאמרים המשלבים ביקורת סוציאליסטית ופמיניסטית. מאמרה "מהו סוציאליזם פמיניסטי" פורסם במגזין "ווין" ב-1976, והפך אבן יסוד בהגות הסוציאליסטית הפמיניסטית, ואומץ בידי פעילות סוציאליסטיות פמיניסטיות ואיגודים מקצועיים.

המאמר בעל האופי המניפסטי, נפתח במילים: "בצורה כזו או אחרת, הייתה המחשבה הסוציאליסטית הפמיניסטית בסביבה לאורך זמן רב. הנך אישה בחברה קפיטליסטית. את מרבה למצוא את עצמך מתרגזת: כלפי עבודתך, כלפי החשבונות, כלפי בעלך (או בעלך לשעבר), כלפי בית הספר בו לומדים הילדים, כלפי עבודות הבית, על כך שלא מקשיבים לך וכו'. אם את חושבת על האופן בו כל הדברים הללו קשורים וכיצד עלינו לשנות אותם, יש לך תפיסה סוציאליסטית פמיניסטית".

בהמשך כתבה ארנרייך: "אנו יוצאות מתוך הנחות מסוימות במחשבה הפמיניסטית יחד עם הנחות מסוימות במחשבה המרקסיסטית. שתיהן מאופיינות באינטרסים ובקווי יסוד משותפים. ישנם צדדים מסוימים בהגמוניה הקפיטליסטית (דיכוי גזעני למשל) עמם מחשבה פמיניסטית טהורה לא מסוגלת להתמודד. באותו אופן, קיימים צדדים בדיכוי מגדרי (אלימות בתוך המשפחה, למשל) להם הקדישה המחשבה הסוציאליסטית מעט מאוד התייחסות. לכן, עלינו להיות סוציאליסטיות ופמיניסטיות בעת ובעונה אחת".

כך תשרדו בקפיטליזם של המאה ה-21

במקביל לכתיבה סוציאליסטית פמיניסטית, הקדישה ארנרייך מזמנה גם לכתיבה על הישרדות בעולם הקפיטליסטי במאה ה-21. ספרה "כלכלה בגרוש", שראה אור ב־2001, תיעד את חוויותיה כשהתנתקה מחייה השוטפים ויצאה למסע בן שלושה חודשים של חיפוש עבודה ולבדיקה האם עם שכר מינימום ניתן לנהל חיים.

בפתח הדבר לספרה כתבה ארנרייך: "הרעיון שהוביל לכתיבת ספר זה עלה על רקע מפואר יחסית. לואיס לַפהָם, עורך "הארפרס", הזמין אותי לארוחת צהריים כדי לדון במאמרים עתידיים שלי. השיחה התגלגלה לאחד הנושאים המוכרים לי יותר: עוני. איך אפשר להתקיים מן המשכורות של אנשים חסרי הכשרה מקצועית? ובעיקר, תהינו, כיצד יצליחו ארבע מיליון הנשים שעמדו להיפלט לשוק העבודה עקב הרפורמה בקצבאות הרווחה, להסתדר עם שישה דולרים לשעה? אז אמרתי: 'מישהי צריכה לקחת את זה כפרויקט עיתונאי בנוסח הישן – פשוט ללכת לשם ולנסות בעצמה'".

במהלך המסע הציגה עצמה בשמה האמיתי, אך לא סיפרה על קורות חייה והשכלתה ולא השתמשה כלל בחסכונותיה. היא עבדה כמלצרית, המנקה בבתים, המנקה בבית מלון, הסייעת בבית אבות והפקידה ברשת וולמארט. "כלכלה בגרוש" (שראה אור בעברית בהוצאת בבל, 2003, 224 עמודים) ניפץ לרסיסים את המיתוס האמריקאי לפיו עבודה קשה משתלמת, והוכיח עד כמה רחוקה אמריקה – ובכלל, החברה המערבית – משוויון ומצדק חברתי: העניים מוצאים עצמם עניים יותר והחולים – חולים יותר. "כל עבודה דורשת מיומנות ואינטליגנציה, והעובד המבצע אותה ראוי לקבל שכר בהתאם", סיכמה ארנרייך.

ב־2006 ייסדה ארנרייך את "מקצוענים מאוחדים", ארגון ללא מטרות רווח הפועל למען עובדי צווארון לבן, מובטלים, משתכרי שכר נמוך והסובלים ממתח נפשי על רקע עומס בעבודה. היא נטלה על עצמה משימה: להטיל אור על הכאבים המיותרים שיש בעולם. "הרעיון", אמרה בראיון ל"ניו יורקר", "הוא לא שננצח בחיינו־שלנו וזה יהיה המדד, אלא שנפעל כל חיינו להשיג צדק ולתקן את החברה".

תום קורי

עוד בנושא: http://hagada.org.il/2011/07/27/%d7%a4%d7%9e%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%96%d7%9d-%d7%95%d7%a7%d7%a4%d7%99%d7%98%d7%9c%d7%99%d7%96%d7%9d-%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%9b%d7%90%d7%9f-%d7%91%d7%9b%d7%99%d7%a3/

"הנסיעה היא למטרת פגישה גדולה שתיערך בסעודיה, והיא תתמקד בהבטחת הביטחון הלאומי של הישראלים", הוסיף ביידן רגע לפני שעלה לטיסה במטוס הנשיאותי הפרטי. כאשר נשאל מדוע הוא עוזב את ארה"ב דווקא כעת במקום לטפל בעליית המחירים, ענה: "יש לי תוכנית והיא קשורה לנושאים גדולים בהרבה ממחירי האנרגיה".

הפרשנים בוושינגטון מטילים ספק בהצהרת הנשיא, כי מטרת הביקור היא גיוסה של סעודיה למאבק בעליית מחירי הנפט בעולם. יש להטיל ספק גם בכך ש"האינטרסים הביטחוניים הישראלים" עומדים במרכז הביקור.

סביר יותר להניח כי האינטרסים הביטחוניים של המעצמה האימפריאליסטית האמריקאית הם מושא הביקור, וכי ישראל נידונה לשחק תפקיד מרכזי ב"תוכנית הגדולה" של ביידן – הקמת ברית צבאית בהנהגת ארה"ב נגד איראן. ביידן מוכן להיאבק למען האינטרסים של ארצו עד החייל הישראלי האחרון, בדומה למלחמה באוקראינה, בה הוא מוכן לקחת חלק עד לחייל האוקראיני האחרון.

לקראת ביקור הנשיא במזרח התיכון, הציגו המפלגה הדמוקרטית והמפלגה הרפובליקאית בפני הקונגרס הצעת חוק משותפת. ההצעה ממשיכה את הקו ששירטט הנשיא טראמפ בהסכמי הנורמליזציה שקידם במזרח התיכון, וקוראת, הפעם ביוזמת ביידן, לקדם שיתוף פעולה צבאי בין ישראל לבין המדינות באיזור.

הצעת החוק מטילה על הפנטגון לנסח אסטרטגייה להקמת מערך הגנה אווירית על בנות בריתה של ארה"ב במזרח התיכון תוך 180 ימים ממועד החקיקה. ארה"ב מקדמת אפוא מעין  "נאט"ו לעניים" בו יחברו ישראל, סעודיה, קטאר, מצרים, עיראק, ירדן, בחריין, כוויית ועומאן ויגנו זו על זו מפני "טילים יבשתיים וימיים, מפני מערכות אוויריות מאוישות ובלתי מאוישות ומפני מתקפות טילים".

ביקורו של ביידן בסעודיה צפוי לכלול פסגה אזורית בה ישתתפו מנהיגי המדינות התומכות ב"מערב הדמוקרטי", ואשר יחברו להסכם ההגנה החדש. הפסגה תיערך בהמשך להחלטת הפנטגון לקדם הסכם הגנה מקביל, בו התחייבו ישראל וכמה מדינות ערביות לשלב כוחות נגד איראן.  אין ספק של"ממשל השינוי" של ביידן דמיון עז ל"ממשלת השינוי" של בנט (ר' עמ' 3). המדיניות האמריקאית הנוכחית במזרח התיכון ממשיכה באופן ישיר את זו של הממשלים הקודמים.

בשבוע שעבר ביקר ראש הממשלה נפתלי בנט  באבו דאבי, שם נפגש עם נשיא איחוד האמירויות מוחמד בן זאיד. על פי הודעת ראש הממשלה, השניים דנו ב"קידום שיתוף פעולה ביטחוני בין ישראל לבין מדינות המפרץ". מכך ניתן ללמוד כי בנט כבר פועל לצרף את איחוד האמירויות לברית האימפריאליסטית הצבאית החדשה.

הצעה זו של המפלגה הקומוניסטית הרוסית לא רק מבזה את הדגל האדום, אלא גם פוגעת באופן פעיל בשמם הטוב של קומוניסטים ברוסיה, באוקראינה ומחוץ להן.

    זיוגאנוב ופוטין – משתפים פעולה גם בזמן הפלישה  (צילום: ריא)  

מתחילתה של הפלישה לאוקראינה, עשו הפולשים הרוסים שימוש ציני בדגל האדום, והניפו אותו באזורים שונים שכבשו. הצבא הרוסי מנצל את האהדה העממית לדגל האדום, ולכן מניף אותו באזורים הכבושים. אך נשאלת השאלה: מה מסמל הדגל בעודו מונף באוקראינה? האם הוא מסמל את שלטון העובדים? האם הוא מסמל את שחרור העמים? האם הוא הופך את המלחמה לפחות אימפריאליסטית? התשובה  לשאלות רטוריות אלה היא – כמובן שלא! הדגל האדום מונף כהתרסה כלפי העם האוקראיני, וכהצהרת כוונה לכבוש ולהרוס את עריה של אוקראינה. הדגל שהונף על גג הרייכסטאג ביום הניצחון על הנאציזם מנוצל עתה כעלה תאנה בידי כוח אימפריאליסטי.

יתר על כן, כאשר מניפים הפולשים את הדגל האדום, הם משרתים הלכה למעשה את האינטרסים של הבורגנות האוקראינית. השימוש בדגל האדום מצד כוח פולש מרחיק את הציבור מהזדהות עם תפיסות קומוניסטיות ושמאליות. כעת, הם מזהים את דגל הפועלים עם כיבוש, אלימות ורצח.

גם ברוסיה עצמה המצב דומה. בכל שנה, לקראת אפריל ומאי, מוציאה הבורגנות הרוסית את הדגלים האדומים ומניפה אותם לעיני כל. הדגלים מתנופפים, אך תוך סילוף הערכים שהם ייצגו בעבר. רוסיה היא אחת המדינות הקפיטליסטיות המקוטבות ביותר. היא מדורגת חמישית במספר המיליארדרים המתגוררים בה, וראשונה בחקיקה נגד זכויות העובדים. בעשורים האחרונים קידמה ממשלתה חקיקה האוסרת על שביתות ומקשה ככל האפשר על הקמה של איגודי עובדים. זאת נוסף לפלישה האימפריאליסטית לאוקראינה ולמסרים הלאומניים והשוביניסטים שמפיץ שלטון פוטין.

מול כל הסממנים הפשיסטיים הללו מתייצב ליצן החצר, הארגון המכונה "המפלגה הקומוניסטית של הפדרציה הרוסית". זו מפלגה  התומכת למעשה בכל הצעה לאומנית וקפיטליסטית של השלטון. מזכ"ל המפלגה הזאת, גנאדי זיוגאנוב, עושה לאחרונה שימוש ברטוריקה לאומנית. בשורה של התבטאויות מקוממות קבע זיוגאנוב, בין השאר, כי "רוסיה כבר הגיעה למגבלת המהפכות שלה", וכי המדינה "לא צריכה מהפכה נוספת".

בהצהרת המפלגה הקומוניסטית היוונית בתגובה להצעת החוק שהוזכרה בפתח הרשימה, נכתב כי המפלגה הקומוניסטית הרוסית פועלת הלכה למעשה בשירות הבורגנות הרוסית. "הצעת חוק זו היא לא יותר מ'כתב מחילה' עבור הבורגנות הרוסית, הפועלת יום יום כדי לפגוע בעם העובד הרוסי. אך דווקא כיום, כאשר יותר מתמיד זקוקה הבורגנות הרוסית למחילה עבור פשעיה באוקראינה" כמה מועיל עבורה כי לצידה תעמוד תמיד זו המכונה המפלגה הקומוניסטית של הפדרציה הרוסית.

עידן סלוצקר

ז'אן-קלוד לפור ועו"ד סלאח חמורי (צילום: "הומניטה")

ימים ספורים לאחר שובו של לפור לצרפת, נעצר עו"ד חמורי (36) בביתו בכפר עקב שליד ירושלים. המעצר בוצע יממה לאחר שפרסם מאמר בכתב העת האמריקאי השמאלי "ג'קובין". עמיתיו בארגון זכויות האדם הפלסטיני "א-דמיר" חוששים לגורלו, לאחר שכבר ריצה 10 שנות מאסרים ומעצרים בכלא הישראלי. ישראל גם ביטלה בשנה שעברה את תושבתו של חמורי בירושלים המזרחית – עיר מגוריו – והוא נותר ללא זכויות חברתיות וביטוח רפואי.

עו"ד חמורי הוא אחד משישה פעילי זכויות אדם פלסטינים שבמכשיר הטלפון שלהם נשתלה תוכנת הרוגלה פגסוס – כך  לפי התחקיר של ארגון זכויות האדם הבינלאומי אמנסטי ושל "סיטיזן לאב" הקנדי. בעת מעצרו הוחרם מכשיר הטלפון הנגוע והוא מוחזק כעת בידי שב"ס. "הטלפון הוא ראייה חשובה בתביעה של חמורי נגד חברת אן.אס.או." – מסר עורך דינו, מחמוד חסאן.

במהלך ביקורו שוחח עם "זו הדרך" על הבחירות לנשיאות בארצו. זאת, לאחר ההכרזה הרשמית על 12 המועמדים: שלושה מועמדים של הימין הגזעני, חמישה מועמדים מן השמאל והנשיא המכהן, עמנואל מקרון.

   כיצד אתה מעריך המצב הפוליטי בצרפת כחודש לפני הבחירות שייערכו ב-10 באפריל?

התמונה קשה מאוד וניכרת תזוזה חזקה ימינה בדעת הקהל. שלושת המועמדים של הימין הקיצוני הגזעני הם אריק זמור, ואלרי פקרס ומארין לה-פן, שלפי הסקרים עלולים לקבל יחדיו כ-35 אחוז מקולות הבוחרים. לעומת זאת, השמאל מפוצל באופן עמוק ומציג חמישה מועמדים: ז'אן-לוק מלנשון, שפרש לפני שנים רבות מהמפלגה הסוציאליסטית ובעבר היה שותף של המפלגה הקומוניסטית; מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית פביאן רוסל, שקיבל את תמיכתן של כמה תנועות שפרשו אף הן מהסוציאליסטים; ראש עיריית פאריס, הסוציאליסטית אן הידלגו, ושני מועמדים טרוצקיסטים שסיכוייהם אפסיים. מועמד טרוצקיסטי נוסף פרש מהמרוץ לפני כשבועיים.  הפיצול בעוכרינו, כי המועמד בעל הסיכויים הגדולים ביותר, מלנשון, מקבל בסקרים את תמיתכם של כ-12% מהמצביעים.

   יחד עם זאת, התמיכה ברוסל הקומוניסט גדלה ורבים אוהדים אותו – גם מחוץ לשורות המפלגה.

אכן, רוסל – עיתונאי לשעבר ואיש איגוד מקצועי מן הצפון התעשייתי – זוכה באהדה רבה שאנו מקווים כי תתורגם לקולות רבים. הסקרים משקפים עליה מתמדת בתמיכה בו, אבל יש לשמור על פרופורציות כי מדובר בסך הכל על 7-6%. זאת לעומת הידלגו, שלפי הסקרים "מגרדת" כ-2% ביום טוב.

    איך ניתן להסביר שהמועמד הקומוניסטי זוכה בתמיכה גדולה יותר מהמועמדת הסוציאליסטית? זה בדרך כלל הפוך…

    ראשית, יש להבהיר ש"המפלגה" הגדולה ביותר בצרפת לא משתתפת בבחירות: זו מפלגת הנמנעים. לפי הסקרים, כ-40% מבעלי זכות הבחירה טרם החליטו אם בכוונתם להצביע. שנית, המפלגה הסוציאליסטית משלמת מחיר כבד בעקבות נטישת עקרונותיה, וכעת איש אינו יודע בדיוק מהן עמדותיה. כמו כן, קשה לייחס להידלגו עמדות שמאליות כלשהן. זה תהליך שהגיע לעומק השפל בתקופת ממשלתו של הנשיא הסוציאליסטי פרנסואה הולנד בין 2012 ל-2017. הולנד נקט קו ניאו-ליברלי עקבי והרסני, ואף מינה שר כלכלה "בלתי מפלגתי" ששמו עמנואל מקרון. רוסל, לעומת זאת, מציג קו עקבי המתבסס על העלאת שכר המינימום, תוספות שכר וחיזוק מערכת הרווחה. דרישות אלה זוכות בתמיכה רבה בעקבות התרוששותם של רבים בקרב העובדים והגמלאים.

אבל הטרגדיה הגדולה היא התעצמות הימין הקיצוני…

אכן קשה להסביר איך במאה ה-21 ישנם בוחרים רבים כל כך המאמצים עמדות גזעניות ואף פשיסטיות, מהסוג שסברנו שפסו מן העולם. אפשר לייחס זאת למשבר הקפיטליסטי ולקיטוב המעמדי שבעקבותיו, וגם לפיצול הרב השורר בשמאל. לפי הסקרים, כשליש מהבוחרים הצרפתיים רואים עצמם כתומכי השמאל. אולם אינני צופה שמועמד מן השמאל ישתתף בסיבוב השני של הבחירות שייערך ב-24 באפריל. רוב הסיכויים כי לאיש מהמועמדים לא יהיה רוב בסיבוב הראשון. המועמדים הכמעט-ודאיים בסיבוב השני הם מקרון ולה-פן. אז יטען מקרון שיש "להקים את החזית הרפובליקאית להצלת הדמוקרטיה" וינצח. אנו, הקומוניסטים, מקווים שנצא מחוזקים מהבחירות לאסיפה הלאומית שייערכו ביוני.

אפרים דוידי

עוד בנושא: https://zoha.org.il/111202

מפגינים בחרטום נגד החונטה הצבאית, 9 בינואר 2022 (צילום: המפלגה הקומוניסטית של סודאן)

האם יש החמרה באלימות של השלטון הצבאי נגד ההפגנות ההמוניות?

אכן, בהפגנות שנערכו בשבועות האחרונים נרצחו עשרות מפגינים בידי כוחות הביטחון. יחד עם זאת, הצעירים קראו להפגנת ענק ביום ראשון, 9 בינואר. הלחץ על החונטה והגנרל העומד בראשה, מפקד צבא הגנרל עבד אל-פתאח  אל-בורהאן, עובד. הגנרל נאלץ להתנצל על עשרות ההרוגים. הוא עשה זאת כי הצבא, יחד בעלי בריתו האסלאמיסטים, במגננה ואף מבודד מבחינה פוליטית. רוב רובם של אזרחי סודאן דורשים דמוקרטיה וצדק חברתי, והדרישה חוצה מעמדות ואזורים. השלטון מבודד אך בידו הכוח המזויין: הצבא, המשטרה ושירותי הביטחון. ככל שיותר אנשים יוצאים לרחובות – כך גוברת האלימות של השלטון. וככל שהמחאות הופכות המוניות יותר, כך נפערים סדקים בפיקוד הצבא.

מהי עמדת המפלגה הקומוניסטית?

אנו לוקחים חלק בכל המחאות ופועלים כתף אל כתף עם ועדות ההתנגדות שקמו בכל שכונה ובכל עיירה; האיגודים המקצועיים, התנועות החברתיות הנאבקות למען האדמות וארגוני המובטלים. אנו מקדמים את הרעיון לפיו ללא הנהגה מאוחדת למחאה, יהיה קשה להשיג הישגים ממשיים. ניכרת התקדמות בכיוון זה, אבל הקצב הוא איטי, איטי מדי. הנהגה

מאוחדת היא צו השעה, כי היא תוכל לרכז את כל הכוחות ואת כל הדרישות ואף לנהל מו"מ – במידת הצורך. המצב מורכב למדי כי זו תנועה המונית ומהפכנית המתקדמת ללא הנהגה מוסכמת. הקמתה היא תנאי בל יעבור להפלת המשטר הצבאי.

ב-25 באוקטובר הכריז הגנרל אל-בורהאן על מצב חירום, פירק את הממשלה ושם במעצר את ראש הממשלה עבדאללה חמדוק. לאחרונה השיבו הגנרלים את חמדוק לתפקיד, אך הוא שב והתפטר. נדמה שהייתה שמחה בקרב המפגינים עם התפטרותו…

אכן הייתה שמחה רבה, כי המפגינים ובייחוד הצעירים ראו בהתפטרות הישג למחאה. בעיני המפגינים חמדוק הוא משתף פעולה עם הצבא ותומכיו האסלאמיסטים. בעת הפלת משטרו של הרודן עומר אל-בשיר ב-2019 בעקבות ההתקוממות העממית, חמדוק הציג את עצמו כחלופה ראויה, אבל מייד החל לנהל מו"מ עם קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי כדי לקדם רפורמות ניאו-ליברליות שגרמו להחרפת הבעיה של יוקר המחייה. בלחץ הציבור הוא ניסה לכרסם בכוחם של אנשי הצבא, נכשל וכך התחוללה ההפיכה הצבאית באוקטובר האחרון. לאחרונה, עם שובו לתפקיד הוא נקלע למצב בלתי-אפשרי. הוא חייב היה להתמודד בו-זמנית עם לחצי הפיקוד הצבאי, ההתערבות הגוברת של מדינות זרות והמאבק העממי המתעצם. מדינות המפרץ וכמה מעצמות מערביות אמנם ניסו למנוע את ההתפטרות – כי כל עוד הצבא שולט בסודאן, אין שום סיכוי להשיב את השקט על כנו – אך הן נכשלו. לדידן, המשך השלטון הצבאי רק מעמיק את המחאה, וזו נותנת דוגמא לעמים אחרים באזור כי ניתן להיאבק ואף לנצח.

חיילים קזחים ברחובות העיר אקטאו (צילום: חזית השמאל)

טענה זו מומחשת בצורה הטובה ביותר במחאות הנוכחיות בקזחסטן. תוך ימים ספורים הפכו הפגנות ספונטניות נגד עליית מחירי הגז למחאה לאומית נגד השלטון. כיוון שלאחר תחילת הדיכוי האלים ניתק המשטר את האינטרנט ברחבי המדינה וכך הקשה על דרכי הקשר והשגת המידע, אהיה זהיר מאוד במידע ובמספרים שאביא להלן.

קודם כל, ברור כי הרקע למחאה הוא משבר הקורונה – האבטלה הגבוהה, עליית המחירים (שבעקבותיה פרצה מחאה קטנה שדוכאה בקיץ), ירידה בנגישות לחינוך (עלייה גבוהה במחירי ההשכלה – ע"ס) והמצב הקטסטרופלי של מערכת הבריאות. תופעות אלו נחשפו בכלל מדינות חבר העמים.

אך בשונה מרוב מדינות חבר העמים, בקזחסטן יש תנועת עבודה מחתרתית, מאורגנת וחזקה, שמצליחה לארגן עובדים לשביתות המוניות. נוסף על כך, ממשלת קזחסטן בראשות הנשיא טוקאייב ניסתה לספק פתרון מקומי לבעיות במקום להציע רפורמות רחבות היקף. זאת, על אף שטוקאייב הבטיח להקל את מנגנון הדיכוי המדיני עם עלייתו לשלטון. מצבור העובדות הללו הוביל לפיצוץ חברתי.

המחאה פרצה באופן ספונטני לחלוטין. שום מפלגה או ארגון פוליטי לא הובילו אותה או התיימרו לקחו אחריות. אבל המחאה גם איננה הומוגנית.

אפשר לחלק את המוחים לשלוש קבוצות: הראשונה – פועלי התעשייה וחברי ארגוני העובדים המחתרתיים, שהובילו את השביתות במהלך המחאה. עובדים אלה היו הראשונים למחות והובילו הפגנות המוניות ובלתי-אלימות. לפי כמה מהסרטונים, שוטרים ואנשי כוחות הביטחון אפילו עברו לצדם של המפגינים. המוקד הגיאוגרפי של מחאת הפועלים היא בערים אקטאו וז'נאוזן – שתי ערים צעירות המתבססות על תעשיות הנפט והגז. נוסף לכך יש לציין את השתתפותם של כורי הפחם והנחושת ממחוז קרגנדה. מוחים אלה הם בעלי הזהות המעמדית הברורה ביותר.

הקבוצה השנייה של המוחים מורכבת מתושבי הערים הגדולות. זו קבוצה הטרוגנית, שכוללת בורגנות זעירה ואינטליגנציה בצד שליחים ועובדים זמניים מאזורי הכפר. קבוצה זו הצטרפה למחאה אחרי הפועלים המאורגנים, וסיפקה תוספת כוח חשובה. הבורגנות העירונית, כמובן, לא תמכה במחאות ואף גינתה אותן.

הקבוצה השלישית מורכבת מאלה שהחליטו להרוויח על חשבון המחאה באמצעות שוד, ביזה ואלימות – גם כלפי המפגינים. התנהגותה של קבוצה זו דחפה חלקים גדולים מהבורגנות הזעירה להיאחז במדינה ובמשטר כמגינים של זכות הקניין.

המחאות התאפיינו בסיסמאות חברתיות ובדרישות מעמדיות: הגדלת המשכורות, הגדלת הסבסוד הממשלתי והורדת מחירים. השובתים במפעלים שמו דגש רב בתנאי העבודה ובדרישות חברתיות. האופי המעמדי של המחאה הוא תוצאה של השפעת תנועת העובדים, ששימרה ובנתה את יכולות המאבק המעמדי בתנאים של איסור מוחלט על עבודה מאורגנת.

חברות הכרייה בקזחסטן שייכות ברובן לבעלי הון זרים, בעיקר מסין ומרוסיה. בעלי הון אלה מנצלים את חוקי העבודה הקזאחיים, המוטים באופן קיצוני לרעת העובדים, וקובעים משכורות נמוכות מאוד ותנאי עבודה קשים. ניצול זה הוביל לחיזוק התפיסה המעמדית בקזחסטן. סתירה נוספת היא זו שבין עיר לכפר, שהעמיקה בשנים האחרונות כתוצאה מתהליך העיור הנרחב בדרום המדינה.

שני הניגודים הדיאלקטיים הללו – בין ההון הזר למעמד העובדים ובין העיר לכפר – נמנים עם הסיבות לחוסר ההומוגניות של תנועת המחאה, ולהבדלים הגדולים בהתנהגות המוחים באזורים שונים. לדוגמא, שוד וביזה התרחשו בעיקר בדרום המדינה.

נקודת המשבר במחאה הייתה הירי באלמאטי. לא ברור מי פתח ראשון בירי, אך היה ירי גם מכיוון המפגינים. בהנהגת המחאה לא יודעים מי ירה, אך כולם מסכימים שהיורים מכיוון המוחים לא היו מוכרים לאף לא אחד מהארגונים. לפי לבושם, נראה כי היורים הגיעו מאזורי הגבול הכפריים והמיושבים בדלילות. לא ברור האם הירי היה מאורגן ומתוכנן מראש, אך ברור שהוא סיפק לממשלה עילה רשמית להכרזה על מצב חירום. אז החל הדיכוי האלים של המחאה, כולל הכנסת כוחות צבא רוסיים במסגרת ברית ההגנה המשותפת.

עד להכרזת מצב החירום ותחילת הדיכוי האלים, נראה היה שההמחאה מנצחת, והממשלה אף נאלצה לפזר הבטחות חברתיות רחבות, כולל ויתור על הרפורמה במחירי הגז. אך לאחר כניסת הכוחות הזרים, ניצחונות המחאה עומדים בסימן שאלה. בעלי ההון הסינים והרוסים, נגדם נאבקה המחאה, הפעילו את משקלם הפוליטי למען יישום דיכוי אלים, וכעת הם לוחצים על הממשלה לא לקיים את הבטחותיה.

נראה היה כי המחאה מסמנת שינוי פוליטי וחברתי בקזחסטן, אבל ההתערבות של "הז'נדרם הרוסי", יחד עם דחיפה משמעותית מבעלי ההון הסינים לדיכוי המחאה, הובילו את קזחסטן הישר אל ידיהם של "הידידים" האימפריאליסטים מרוסיה מסין.

תרגם מרוסית וערך: עידן סלוצקר

עוד בנושא:

המשטר בקזחסטאן טוען ש-164 בני אדם נהרגו במחאות ההמוניות בשבוע האחרון

סטודנט ישראלי נהרג באלמתי; עדות מחדר המתים: מאות מפגינים נהרגו במחאות ההמוניות בקזחסטאן

קומוניסטים ברוסיה דורשים לסלק את החיילים המסייעים בדיכוי המחאות ההמוניות בקזחסטאן

עשרות הרוגים במחאות ההמוניות בקזחסטאן: פוטין שולח חיילים כדי לסייע בדיכוי הרצחני

מחאות המוניות הובילו להתפטרות הממשלה קזחסטאן: המפגינים דורשים צדק חברתי

גבריאל בוריק במסיבת הניצחון ההמונית שנערכה בשבוע שעבר ברחובות סנטיאגו, בירת צ'ילה (צילום: אל סיגלו)

בוריק התמודד מטעם "החזית הרחבה" – מערך כוחות שמאל ובהם המפלגה הקומוניסטית. מולו התמודד איש הימין הקיצוני, חוזה אנטוניו קאסט (55). המפלגה הקומוניסטית בירכה את בוריק בעקבות נצחונו וקראה לו להמשיך בדרכו של הנשיא הסוציאליסטי סלבדור איינדה ולחולל רפורמות כלכליות וחברתיות עמוקות במדינה.

אך מלאכתו של הנשיא הצעיר לא תהיה קלה: למפלגות הימין כמחצית מהמושבים בפרלמנט ובסנאט. זה גם מצבו של אלברטו קסטיליו, הנשיא השמאלי שנבחר ביוני ש"ז בפרו (שכנתה הצפונית של צ'ילה). רבים חוששים שבוריק יאלץ להגיע לפשרות כדי לקדם את מדיניותו. במסיבת הניצחון הכריז הנשיא החדש: "ייתכן מאוד שבשלטון נעשה שגיאות – צאו לרחובות כדי לתקנן".

ערש הניאו-ליברליזם וקברו

כדי לחולל את המהפך בפוליטיקה הצ'ילאנית נדרשו שנתיים של מאבקים חברתיים נחושים, כולל במהלך משבר הקורונה. בעקבותיהם נבחרה אסיפה מכוננת שתפקידה לנסח חוקה חדשה למדינה הדרום-אמריקאית במקום החוקה של משטר פינושה הפשיסטי (1990-1973). רוב הנציגים שנבחרו לאסיפה הם אנשי שמאל ונציגי העמים המקוריים ("אינדיאנים").

בוריק לא הסתיר את איבתו לעידן פינושה ולמורשתו הקפיטליסטית הניאו-ליברלית העקובה מדם. "צ'ילה הייתה ערש המשטר הניאו-ליברלי בעולם וכאן נקבור את הניאו-ליברליזם", הכריז הנשיא החדש במהלך מערכת הבחירות. זו הייתה הסיסמא של התקוממות העממית שפרצה ב-2019, וגם המצע המשותף  לו   ולמועמד הקומוניסטי ממוצא פלסטיני, דניאל חדואה, שהתמודד

מולו ביולי האחרון, בבחירות המקדימות שנועדו לקבוע את זהות המועמד של השמאל המאוחד בבחירות לנשיאות.

לא קלה תהיה דרכו של בוריק למימוש הבטחותיו. זאת נוכח הכוחות הפנימיים בצ'ילה שינסו לבלום כל שינוי, ועל רקע המשבר הכלכלי והחברתי הפוקד את אמריקה הלטינית בעקבות מגפת הקורונה, וגם בשל הקוטביות הפוליטית הקיימת בכל מקום בין השמאל לימין הקיצוני הניאו-ליברלי. כך היה בבחירות שנערכו השנה בפרו ובהונדורס ואשתקד בבוליביה, וכך מסתמנות גם מערכות הבחירות האמורות להתקיים בשנה הקרובה בברזיל ובקולומביה.

שתי מערכות בחירות מכריעות

ניצחון של השמאל בבחירות שיתקיימו באוקטובר 2022 בברזיל עשוי לשנות את יחסי הכוחות הפוליטיים ביבשת. נשיא ברזיל לשעבר אינסיו "לולה" דה סילבה יתמודד כמועמד משותף של מפלגתו, מפלגת העובדים, ושל הקומוניסטים מול הנשיא הימני הכושל ז'איר בולסונרו. אתגר נוסף יהיה לנצח בסנאט ובפרלמנט הפדרליים ובפרלמנטים האזוריים. לולה קידם בעבר חקיקה של צדק חברתי וסביבתי, אך נתקל בהתנגדות קשה מצד הרוב הימני בפרלמנט ובסנאט. יצוין כי לולה טרם הכריז רשמית על מועמדותו, אבל בסקרים שפורסמו בסוף השבוע הוא מוביל עם 46% תמיכה, לעומת פחות מ-20% לטובת בולסונרו.

גם לראש עיריית בוגוטה ולוחם הגרילה לשעבר גוסטבו פטרו סיכוי של ממש לנצח בבחירות שייערכו בקולומביה בחודש מאי הקרוב. פטרו שותף בקואליציה רחבה של השמאל ("הברית ההיסטורית למען קולומביה" שמה) הכוללת עשרות מפלגות ותנועות שמאל, תנועות סביבתיות וארגונים של העמים המקוריים, ובהם המפלגה הקומוניסטית ואף הפלג השמאלי של המפלגה הליברלית הוותיקה.

לרשימה זו יש להוסיף את הבחירות שנערכו בסוף נובמבר בהונדורס, בהן נבחרה לנשיאות, לראשונה בתולדות המדינה, אישה: מועמדת השמאל קסיומרה קסטרו. היא ניצחה את נסרי עספורה, פוליטיקאי ממוצא פלסטיני ומועמדו של הנשיא הימני היוצא חואן אורלנדו הרננדס. לפי התוצאות הרשמיות זכתה קסטרו ב-54% מקולות הבוחרים לעומת 34% בהם זכה עספורה. מועמד המפלגה הליברלית הוותיקה, יאני רוזנטל, זכה בפחות מ-12% מהקולות.

זהו ניצחון כפול: קסטרו אינה רק האישה הראשונה שנבחרה לנשיאות, אלא גם הנשיאה הראשונה מטעם החזית השמאלית "ליברה". בכך שברה קסטרו את השיטה בהונדורס, במסגרתה החזיקה תמיד בשלטון אחת משתי המפלגות הבורגניות הגדולות: הלאומית והליברלית. קסטרו מסרה כי בכוונתה לקדם רפורמות חברתיות וכלכליות, להכיר בנישואים בין בני אותו מין, לבטל את איסור ההפלות "וחשוב מכל: להשליך לפח ההיסטוריה את מורשתו של הנשיא המושחת הרננדס". בשנה האחרונה נערכו הפגנות גדולות נגד הנשיא היוצא, בהן דרשו המונים את התפטרותו.

הרננדס היה ראש הממשלה הראשון שביקר בישראל לאחר הקמת "ממשלת השינוי" בראשות נפתלי בנט, והוא מגדיר עצמו "ידיד קרוב" של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו. נגד הרננדס הפרו-אמריקאי אף מנוהלת כעת חקירה בארה"ב בנושא סחר בסמים. אחיו יושב שם בכלא מאותה סיבה.

ניצחונות השמאל בצ'ילה, בפרו, בבוליביה ובהונדורס, והסיכויים לניצחונות נוספים בבחירות בברזיל ובקולומביה, הם חלק מגל שמאלי השוטף את היבשת. ניצחונות אלה עשויים לשנות את המפה הפוליטית של אמריקה הלטינית מן הקצה אל הקצה.

אפרים דוידי

מנהיג המפלגה הקומוניסטית של הפדרציה הרוסית, גנדי זיוגנוב (צילום: המפלגה הקומוניסטית הרוסית)

לדברי הברית, הפתרון הקומוניסטי למשבר הקורונה הוא הנהגת חיסוני חובה לכל האוכלוסייה. המפלגה הקומוניסטית של הפדרציה הרוסית, לעומת זאת, אינה חתומה על גילוי הדעת ואף רוכבת על גל ההתנגדות לחיסונים. עוד הסביר גילוי הדעת של "ברית המרקסיסטים" את הסכנות החברתיות הכרוכות באי-התחסנות ובהתפשטות ההתנגדות לחיסונים. לפי גילוי הדעת, תפיסות אלה הן תוצאה של התנהלות לקויה של שלטון פוטין מול המגיפה ושל הכאוס במערכת הבריאות, וכן של היעדר שקיפות במדיניות החיסונים.

"ברית המרקסיסטים" תוקפת מנקודת מבט מעמדית את תיאוריות הקונספירציה הרווחות בקרב מתנגדי חיסונים. רבות מתיאוריות אלה מקורן בתפיסות אנטישמיות, אנטי-מדעיות ואנטי-קומוניסטיות. לצד תמיכתה של "ברית המרקסיסטים" בחובת חיסונים לכלל האוכלוסייה, היא מבקרת את הנהגת ה"תו הירוק". לטענתה, לאחר השלמת מבצע החיסון לכלל האוכלוסייה לא יהיה צורך במגבלות מסוג זה. גילוי הדעת אף מזהיר כי השלטון עלול להשתמש ב"תו הירוק" ככלי של "הפרד ומשול", תוך טשטוש החלוקה האמיתית הקיימת בחברה – בין בעלי ההון לעובדים. אך כל עוד לא הושלם מבצע החיסון הכללי, "התו הירוק הוא הכרחי".

לטענת "ברית המרקסיסטים", חובת החיסונים איננה מדיניות קפיטליסטית. ההיפך הוא הנכון – חובת החיסונים הונהגה בכל המדינות הסוציאליסטיות, והייתה כלי יעיל במאבק במגיפות. גילוי הדעת מציין כי ברית המועצות הנהיגה חובת חיסונים על אזרחיה, ובכך מנעה את התפשטותן  של מגיפות הדבר והחצבת שהכו בשאר חלקי העולם. "הסירוב להתחסן הוא מהלך אנטי-חברתי ולא סולידרי, שכן אדם שאינו מתחסן מסכן את בני ביתו, את חבריו ואת עמיתיו לעבודה", הדגישו.

גם בישראל עלה הדיון על חובת החיסונים לסדר היום הציבורי. גם כאן, זריעת הבהלה וההפחדה מפני החיסונים מזיקות ומערימות קשיים על המאבק במגיפה. על הממשלה להכריז על חובת חיסונים לכלל האוכלוסייה, אשר תגובה במערכת הסברה והנגשה של מידע רפואי על החיסון ועל מגפת הקורונה – זאת לצד הבטחת תגמול כלכלי למתחסנים.

לצד זאת יש להיאבק במפיצי הפאניקה ותיאוריות הקונספירציה, שכן הם מחבלים במאבק במגיפה – ואת המחיר משלמת החברה כולה. ההתחסנות אינה זכות, אלא חובה אזרחית וחברתית. סולידריות היא הדרך הישירה לסיום המגיפה, כמו גם לניצחון במאבקים נגד הכיבוש ונגד הניצול הקפיטליסטי.

עידן סלוצקר

עוד פנתה יו"ר הקונפדרציה, שראן בורו, לאו"ם על מנת לעדכן את רשימת התאגידים הישראליים והזרים הפועלים בהתנחלויות בשטחים הפלסטיניים הכבושים ולהחמיר את החרם שהוטל עליהם. לדברי בורו, "מן הכרח לעדכן את רשימת התאגידים הפועלים בהתנחלויות. האו"ם חייב לעשות כל שביכולתו כדי לעשות צדק עם העם הפלסטיני".  כמו כן קראה בורו למזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש להכריז על השנה הקרובה כשנת חידוש תהליך השלום. לדבריה, "יש לפעול להכרה במדינה הפלסטינית העצמאית מצד כל המדינות, ולשים קץ לכיבוש הישראלי הממושך".

פועלים פלסטינים במחסום בדרכם לישראל, ינואר 2021 (צילום: אקטיבסטילס)

האסיפה הכללית של ארגון העובדים הבינלאומי, שהתכנסה כעבור כמה ימים, קבעה כי בשנה הקרובה יפעל הארגון להרחבת רשימת התאגידים הישראליים והבינלאומיים המרוויחים מהכיבוש הממושך של השטחים הפלסטיניים. זה גם אחד הנושאים שיעמדו במרכז ועידת הארגון החמישית שתתקיים בנובמבר 2022 במלבורן שבאוסטרליה, בה צפויים להשתתף אלפי נציגים של איגודים מקצועיים מכל העולם.  יצוין שאחד מסגני יו"ר האסיפה הכללית של הארגון הוא יו"ר האגף הבינלאומי בהסתדרות, משה פרידמן, שכיהן עד לאחרונה ובמשך שנים רבות כיו"ר ארגון עובדי צה"ל.

דו"ח חמור, מציאות קשה

הקונפדרציה הבינלאומית פרסמה ביוני האחרון דו"ח ארוך על מצבם של הפועלים הפלסטינים בשטחים הכבושים, כולל אלה המועסקים בישראל.

מהדו"ח הארוך (44 עמודים בגרסאות באנגלית ובערבית) עולה תמונה קשה של ניצול, הפרת חוקי עבודה, התעמרות ופגיעה בבריאותם של הפועלים הפלסטינים. הדו"ח, הנושא את הכותרת "זכויות עובדים במשבר", מכיל נתונים ועדכונים לגבי השלכות מגפת הקורונה על המשק הפלסטיני ועל עובדיו – כולל המועסקים בישראל שמספרם נאמד בכ-130 אלף, ובהם כ-90 אלף בעלי רישיון העבודה.

הדו"ח אנו מסתפק בפרסום שורה ארוכה של נתונים, שרוב הישראלים אינו מודע להם. הוא כולל גם עדויות של פועלים פלסטינים המועסקים בערי ישראל ובהתנחלויות בשטחים, המספרות על החמרת מצבם בעת הקורונה.

מוחמד, פועל בן 23 שעבד במשך שנתיים באזור התעשייה ברקן, סיפר למחברי הדו"ח כי השתכר כ-180 שקל ליום עבודה בן שמונה שעות – הרבה מתחת לשכר מינימום. הוא נאלץ לוותר, לפי דרישת מעסיקיו, על ציוד מגן פן יאבד את אישור העבודה. סאמר, בן 33 ולשעבר סטודנט למדעי המחשב, הועסק במשך שנתיים במפעל מתכת בג'לג'וליה והשתכר פחות משכר המינימום הקבוע בחוק הישראלי. ימי העבודה של סאמר התחילו ב-06:00 בבוקר ולפעמים הסתיימו ב-21:00 – ללא תשלום שעות נוספות.

הפתרון: מדינה פלסטינית עצמאית

עיקרי המלצות הדו"ח המקיף הן להפסיק את ההעסקה בישראל באמצעות מתווכים, הגובים חלק ניכר משכרם הדל של הפועלים הפלסטינים; שמירת זכויות העובדים, כפי שקובעות האמנות הבינלאומיות; אכיפת חוקי העבודה – בייחוד תשלום שכר מינימום; שמירת בריאותם של העובדים ובטיחותם בעבודה; והענשת המעסיקים הישראלים העוברים על החוק.

בורו מציינת כי "השורש לניצול המחפיר של הפועלים הפלסטינים נעוץ בכיבוש. הפתרון הוא הקמת מדינה פלסטינית בצידה של ישראל, שתוכל לקדם כלכלה עצמאית ללא תלות בעבודה בישראל".

אין זה מקרי שההסתדרות אינה מתרגמת או מפיצה את הדו"ח, אשר הופק בארגון בו היא חברה בכירה. היא אף אינה מוזכרת בו, למרות שהיא אמורה להגן על זכויותיהם של כלל העובדים במשק הקפיטליסטי הישראלי.

זה עשרות שנים מצדדת ההסתדרות בכיבוש ואף לוקחת חלק בקמפיין הבינלאומי של הממשלה נגד החרם על ההתנחלויות. קיימת אף חלוקת עבודה, במסגרתה פועלת ההסתדרות לקדם את מדיניות הכיבוש ולהסיר את החרם בארגונים בהם משרד החוץ אינו מסוגל לפעול.

אפרים דוידי

שר הביטחון גנץ נושא הצהרה משותפת עם מקבילו האמריקאי אוסטין (צילום: לע"מ)

איומים על איראן הפכו עניין של מה בכך. ממשלת השינוי, שראשה הכריז כי היא ניצבת "עשר מעלות ימינה" מהממשלה הקודמת, מתכוננת למלחמה שישראל לא ידעה כמותה.

באוקטובר אמר שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן: "הסכם גרעין כשלעצמו לא מספק תרופה לאתגרים הביטחוניים הייחודים לאזור. יתר על כן, כמה מהמדינות החברות באו"ם מפרות את ההסכם. ארבע מתוך חמש ההפרות החמורות של ההסכם היו במזרח התיכון".

מילים לחוד ומעשים לחוד

ממשלת ישראל טוענת כי היא מבקשת למנוע הפצה של נשק גרעיני, אך מילים לחוד ומעשים לחוד. ישראל היא המדינה היחידה שהצביעה נגד קריאת העצרת הכללית של האו"ם לפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני (6.12). ההחלטה קוראת למדינות המזרח התיכון "להימנע מפיתוח, ייצור, ניסוי או רכישת נשק גרעיני, ולא לאפשר להציב בשטחן או בשטחים שתחת שליטתן נשק גרעיני". עוד ביקשה העצרת הכללית ממדינות האזור "להכניס את כל פעילותן הגרעינית תחת פיקוח ובקרה של הוועדה הבינלאומית לנשק אטומי". ההחלטה עברה ברוב מוחץ של 178 נגד 1 (ישראל). שתי מדינות נמנעו: קמרון וארה"ב. איראן הצביעה בעד ההחלטה, אך נציגה אמר כי פירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני לא יוכל להתקיים בפועל "כל עוד ישראל, בתמיכת ארה"ב, מסרבת ליטול בו חלק".

כמו כן קראה העצרת הכללית של האו"ם למדינות המזרח התיכון להצטרף להסכם למניעת הפצת נשק גרעיני. ישראל, שאינה צד בהסכם למניעת הפצת נשק גרעיני, היא אחת מתשע מדינות המחזיקות בארסנל גרעיני. ברשימה המפוקפקת נכללות גם ארה"ב, רוסיה, בריטניה, צרפת, סין, הודו, פקיסטן וצפון קוריאה. ישראל מעולם לא הודתה באופן רשמי כי יש

ברשותה נשק גרעיני. הצעה נוספת אותה אישרה העצרת הכללית של האו"ם קוראת לישראל להצטרף להסכם למניעת הפצת נשק גרעיני ולאפשר לפקחים בינלאומיים מטעם הוועדה לנשק אטומי להיכנס לשטח מתקני הגרעין שלה. בהחלטה נכתב: "ישראל נותרה המדינה היחידה במזרח התיכון שעדיין לא הצטרפה להסכם למניעת הפצת נשק גרעיני". הצעה זו אושרה ברוב של 157 תומכות מול שש מתנגדות: ישראל, איי מרשל, מיקרונזיה, פרו, קנדה וארה"ב. 24 מדינות נמנעו.

מאז 1967 נותרו בעולם חמישה אזורים נקיים מנשק גרעיני: אמריקה הלטינית (דרום ומרכז אמריקה) והאיים הקריביים, דרום האוקיינוס השקט, דרום-מזרח אסיה ומרכז ודרום אפריקה. אזורים אלה מכסים את מרבית הדרום הגלובלי, וכוללים 60% מכל המדינות החברות באו"ם. לדברי מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש, להסכם בדבר פירוז גרעיני במזרח התיכון יהיו השפעות חיוביות רבות. הסכם זה עשוי לעצור את מרוץ החימוש האזורי ולשחרר משאבים רבים למאבק באתגרים כמו נגיף הקורונה ומשבר האקלים.

עוד איומים נגד איראן

בתחילת החודש אמר ראש המוסד דוד ברנעכי הסכם גרעין "גרוע" בין המעצמות לאיראן יהיה בלתי נסבל עבור ישראל, ונשבע כי הרפובליקה האסלאמית לעולם לא תשיג נשק גרעיני. "לאיראן לא יהיה נשק גרעיני, לא בשנים הקרובות, לעולם לא. זו התחייבותי, זו התחייבות המוסד", אמר ברנע באירוע בבית הנשיא. "הסכם גרוע, שאני מקווה שלא יושג, הוא בלתי נסבל עבורנו", הוסיף. "

כשנשאל במהלך ריאיון טלוויזיוני ששודר באותו יום בדבר תוכניות אפשריות לתקיפת אתרי הגרעין באיראן, אמר מפקד חיל האוויר עמיקם נורקין כי הצבא הציב בעדיפות גבוהה את ההכנות לאפשרות זו. אולם נורקין לא הגיב ישירות כאשר שאל אותו כתב חדשות 13 האם יכול חיל האוויר לנטרל לגמרי את האיום האיראני. "אנחנו צריכים תמיד להיות מוכנים לאופציה צבאית ולכן זו נמצאת בעדיפות גבוהה", אמר.

רוי רוזנברג

עוד בנושא: https://zoha.org.il/109133