שדיר תנועת ש"ס במערכת הבחירות האחרונה (צילום מסך)

מפתיע כי דרעי רואה את עצמו מועמד ראוי לשר האוצר על רקע הרשעתו בעבירות מס בינואר השנה. בשנת 1999 הורשע כזכור בלקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים ונדון לשלוש שנות מאסר. אך אין הדבר צורם במיוחד בהתחשב בכך שראש הממשלה המיועד עומד בימים אלה לדין בגין שלושה סעיפי אישום, הכוללים עבירת שוחר ושלוש עבירות של מרמה והפרת אמונים.

משרתיו הנאמנים של ההון

יהיה מי שיהיה שר האוצר, ניתן לקבוע בוודאות כי שני המועמדים לתפקיד יאמצו את הקו הניאו-ליברלי הרע והמוכר, בו דוגל משרד האוצר זה עשורים. הן דרעי והן סמוטריץ' התבטאו אינספור פעמים בזכות חיזוק המשטר הקפיטליסטי, ושניהם מחויבים לאינטרסים של בעלי ההון. לכאורה, סמוטריץ' קיצוני הרבה יותר מעמיתו מש"ס. במהלך מערכת הבחירות לכנסת ה-25 הציגה מפלגתו מצע כלכלי מפורט מבית היוצר של מכון קהלת השמרני, הממומן בידי בעלי הון אמריקאים אוונגליסטים ידידי טראמפ.

לעומת זאת, ש"ס (שכהרגלה לא טרחה לפרסם מצע) מציגה את עצמה כ"המפלגה החברתית היחידה". בקמפיין הבחירות שלה הבטיח דרעי להקצות מיליארד ש"ח מתקציב המדינה להנפקת "תווי מזון לרעבים". אך אין לטעות – במשך עשרות שנים תמכה ש"ס באופן פעיל במדיניות הכלכלית הקפיטליסטית והניאו-ליברלית בישראל. בכך, היא נושאת באחריות להידרדרותם של כ-1.6 מיליון ישראלים למצב של חוסר ביטחון תזונתי (זאת על פי סקר של המוסד לביטוח לאומי מדצמבר אשתקד).

ש"ס אף הציבה במשרד האוצר "משגיח כשרות" מטעמה בדמותו של ח"כ יצחק כהן, אשר כיהן כ"שר במשרד האוצר" וכסגן שר האוצר. סגן השר כהן זכור כמי שנהג לעלות לדוכן הכנסת ולגונן בלהט על כל צעד ניאו-ליברלי בו נקטה הממשלה. באחד מנאומיו האחרונים במשכן (אוגוסט 2020) תקף כהן את ח"כ אלכס קושניר (ישראל ביתנו). כהן מתח ביקורת על מדיניותה החברתית של ממשלת נתניהו, והפטיר לעבר קושניר: "אני אלמד אותך משהו – אתה עדיין עולה חדש, אתה עדיין עם מבטא רוסי כבד, אתה עדיין בא מתרבות שחינכה אותך לאנטישמיות. תירגע, אתה כבר בארץ ישראל".

כמו באמריקה האולטרה-קפיטליסטית

תפיסותיו הכלכליות של סגן השר כהן רחוקות מלהיות "חברתיות". על כך ניתן ללמוד מנאום אחר שנשא, הפעם ב"כנס התאגידים": "החזון שלי הוא  ששוק ההון הישראלי יממן פרויקטים לאומיים במקום תקציב המדינה. לדוגמא, מימון סלילת כבישים, הקמת מערכות רכבות וכדומה. אני מאמין שהרגולציה צריכה לתמוך בפיתוח שוק ההון ובבורסה, זאת על מנת לאפשר גיוס הון. לכן נקטו משרד האוצר והממשלה צעדים של דֵה-רגולציה, כדי להבטיח מקורות מימון אשראי בנוסף לבנקים. מטרתנו לעודד תחרות ולהוריד מחירים עבור יזמים". מרגרט תאצ'ר לא הייתה מנסחת זאת טוב יותר.

כאמור, ש"ס לא פרסמה מצע ועמדותיה בנושאים כלכליים וחברתיים מעורפלות לכאורה. בפועל, ש"ס משרתת את הסדר החברתי הקיים והבלתי צודק, והצגתה כמפלגה חברתית היא לא יותר מאחיזת עיניים. גם הצעתו של דרעי להעניק לרעבים "תווי מזון כמו באמריקה" כלולה באותה תרמית.

דרעי כבר היה בסיפור הזה. בעיצומו של משבר הקורונה פעל להקצות 700 מיליון שקל למימון מיזם לחלוקת תלושי מזון באמצעות הספק שזכה במכרז, שופרסל. אולם לקראת הבחירות לכנסת ה-24 (מארס 2021), הועברו הכספים לשר הפנים דרעי ולא למשרד הרווחה, למשרד הבריאות או למועצה הלאומית לביטחון תזונתי. את המשאבים שניהלה חילקה ש"ס בעיקר לאוכלוסייה התומכת בה, ובחברה הערבית, בה אחד מכל שלושה ילדים חי בעוני, לא שמעו כלל על המבצע.

אפרים דוידי

עוד בנושא: https://zoha.org.il/116641

הממשלה היוצאת הבטיחה להיאבק ביוקר המחיה. אולם במקום תוספת שכר, קיבלו האזרחים אינפלציה משתוללת הפוגעת במוחלשים ביותר. בנט, יחד עם לפיד ושר האוצר ליברמן, המשיכו במדיניות הקפיטליסטית הניאו-ליברלית בה דגלה ממשלת נתניהו – ואף החריפו אותה.

הממשלה מוכיחה פעם אחר פעם, כי היא מעדיפה את האינטרסים של בעלי ההון על פני רווחת האזרחים. אל מול הפקרות שלטון ההון, חשפה רשימת חד"ש-תע"ל תוכנית למלחמה ביוקר. התוכנית מציעה 10 צעדים מיידיים למאבק ביוקר המחיה ולהעלאת השכר:

העלאה מיידית של שכר המינימום ל-40 ש"ח לשעה. כשליש מהעובדות והעובדים בישראל משתכרים עד שכר המינימום, סכום אותו מסרבת הממשלה לעדכן מאז 2017. בכנסת קיים רוב להעלאת שכר המינימום – ויש לעגנו בחקיקה מיד.

מחאה של עובדי ההסתדרות ושל מדריכים בנוער העובד והלומד, 7 בספטמבר 2022 (צילום: ההסתדרות)

הבטחת חינוך חינם לכל אזרח מהגן ועד האוניברסיטה. על המדינה לשאת בהוצאות החינוך של ילדינו עד לסוף לימודיהם האקדמיים. זו טענה מופרכת ש"מדינת הסטארט-אפ" חסרה משאבים למימון חינוך חינם לכל!

הורדת הריבית הרצחנית שקובע בנק ישראל. בשם ה"מאבק באינפלציה", ולשמחת הבנקים, מוסיף הבנק המרכזי להעלות ללא הרף את הריבית. כך הוא עורם עוד ועוד תשלומים על גבם של מיליונים: נוטלי משכנתאות, אזרחים באוברדרפט, סוחרים וחקלאים.

תשלום תוספת יוקר עבור כלל העובדים במשק – התייקרות המחירים מרוששת את הציבור ואת כוח הקנייה שלו. לכן דרושה תוספת יוקר לשכר של כל העובדים במשק. תפקידה: להצמיד את השכר לעליית המדד בהיקף של 100% מההתייקרות.

פתיחה מחדש של כל ההסכמים הקיבוציים הענפיים והמפעליים. זאת כדי להבטיח תוספת ריאלית לשכר העובדים – באופן בלתי תלוי בעליית המדד. הדרך להיאבק באינפלציה היא לקצץ ברווחי ההון ולהעבירם לעובדים.

העלאת כלל קצבאות הביטוח הלאומי, בדגש על קצבת הנכות והזקנה. בעודפי תקציב המדינה מונחים עשרות מיליארדי שקלים, ועל המדינה להחזירם לציבור.

מענק סיוע חירום למשרד הבריאות. הממשלה האחרונה אמנם הגדילה את תקציב משרד הבריאות בעקבות משבר מגפת הקורונה, אך התוספת ממש לא מספיקה. יש להציב את בתי החולים בפריפריה בעדיפות גבוהה, שכן הם זקוקים למשאבים בדחיפות.

הפסקה מיידית של גירוש דיירים מהדיור הציבורי. זאת בצד קידום בניית דיור ציבורי עבור כלל האזרחים. השתוללות מחירי הדיור נובעת מהפקרת ענף הבנייה לחסדי השוק הפרטי. על המדינה להפעיל את הכלים העומדים לרשותה ולהעניק לרוכשים ולשוכרים אפשרויות דיור ריאליות. בנוסף, יש לאפשר לכפרים וליישובים הערביים להתפתח לפי תוכניות מתאר מוסדרות, לשים קץ להריסת הבתים, ולבטל את חוק קמיניץ הגזעני.

העברת תקציבים לחברה הערבית. התקציבים שהקצתה הממשלה להשקעה בחברה הערבית תקועים ב"צינורות" משרד האוצר וטרם הגיעו ליעדם. יש לגבש תוכנית חומש נוספת לצמצום פערים בין החברה הערבית ליתר הציבור. זה הכלי המרכזי למאבק בעוני ובפשיעה בחברה הערבית.

הכיבוש גובה את המחיר היקר מכל. מדי שנה מקצה המדינה עשרות מיליארדי שקלים ל"תקציב הביטחון", קרי: מימון המשך השליטה הנפשעת בעם הפלסטיני, הרחבת מפעל ההתנחלויות, וחימוש הצבא לסבבי תוקפנות נוספים. כספים אלה מוכרחים לעמוד לשירות אזרחי המדינה ולא לשמש לתחזוקת מעגל הדמים.

מחד"ש-תע"ל נמסר בהקשר זה, כי מועמדי הרשימה "מתחייבים לקדם יעדים חברתיים-כלכליים, ולעמוד מול הממשלה במאבק משולב – בכנסת ובקרב הציבור".

נמרוד עובד

נתניהו ודרעי, איש איש בדרכו, (ובסיוע סקרים רבים), גילו כי הציבור ברובו, ובייחוד העובדים והגמלאים, מודאגים מיוקר המחיה ומהכרסום בהכנסותיהם. אחד הפתרונות שמציע נתניהו הוא סגירת מכון התקנים (לדרישת המעסיקים) במטרה "להילחם ביוקר".

אריה דרעי: בארה"ב הרעב נוח יותר לבעלי ההון (צילום מסך מתוך תשדיר הבחירות של ש"ס)

אולם קשה לזהות מדיניות כלכלית-חברתית כלשהי מבעד לסיסמאות הריקות שמבטאים נציגי ש"ס והליכוד בסרטונים שהם מפרסמים ברשתות החברתיות. זאת, מאחר שמדיניות כזו לא קיימת, ולא התקיימה מעולם. כדרכה מזה עשרות שנים, מסרבת מפלגת הליכוד לפרסם מצע.

ש"ס, מצדה, לא טרחה לפרסם מצע רשמי מאז נוסדה לפני 38 שנים. עם זאת, האתר של מפלגה זו מציין כי "ש"ס פועלת למען עולם התורה הספרדי בארץ ופועלת לחיזוק בתי הספר של 'מעיין החינוך התורני'; להבטחת תקציבים לישיבות וכוללים; ולמען צרכי קהל הבוחרים של התנועה. יו"ר התנועה הרב אריה מכלוף דרעי, ממייסדי התנועה, כיהן מטעמה כשר הפנים, כשר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל וכחבר בקבינט המדיני ביטחוני".

תלושי מזון בהיעדר מדיניות רווחה

בפני דרעי מונחות שתי בעיות: ראשית, כיצד לבדל את עצמו ממושא הערצתו ופטרונו נתניהו (מבלי לכרסם בכוחו האלקטוראלי); שנית, הידיעה כי במסריה הדתיים-מסורתיים, אין אפשרות לגייס לשורותיה של ש"ס מצביעים חילוניים. לכן, שב דרעי ומדקלם את קלישאת "המפלגה החברתית היחידה", ומיהר להשיק לאחרונה קמפיין בחירות תחת הכותרת "רעבים לשינוי".

אולם דרעי נאלץ להתמודד עם קושי נוסף ומשמעותי לא פחות: למרות שנות פעילות רבות בכנסת, אין באמתחת ש"ס קבלות עבור עשייה חברתית. במשך שנים פעלה התנועה להציב את מנהיגיה הפוליטיים כסגני שר האוצר (המצדד דרך קבע במדיניות ניאו-ליברלית) וכשרי רווחה. בשנים בהן ריצה דרעי את מאסרו, כיהן יו"ר ש"ס דאז אלי ישי כשר הרווחה במשך ארבע שנים. בתום כהונתו, התרברב כי פעל "לפתוח את בית התמחוי הגדול בישראל". שחצנותו של ישי תואמת את הקו הפטרוני בו נוקטת הנהגת ש"ס, אשר מינתה את עצמה משכבר לדוברת עניי ישראל. למעשה, המחישו הדברים את כשלונו המהדהד של ישי – הרי מדיניות רווחה מתפקדת מייתרת את הצורך בהקמת בתי תמחוי.

בשבוע שעבר פרסמה ש"ס סרטון בו נראה דרעי קורא לחלק ל"רעבים" תלושי מזון כפי שעושה ארצות הברית. בדומה לישי, הוא הוסיף ושיבח את "הישגו" העיקרי כשר בממשלה הקודמת: חלוקת תלושי מזון לנזקקים בעת משבר הקורונה. ארה"ב הפיצה תלושי מזון לראשונה במהלך המשבר הגדול שפקד את הכלכלה הקפיטליסטית בשנות ה-30. חלוקתם נמשכת עד היום, ועל פי נתונים רשמיים משתמשים בהם דרך קבע כ-43 מיליון אזרחים אמריקאים (מתוך 330 מיליון אזרחים ותושבים).

תלושי מזון הם משרידיה האחרונים של מדיניות הרווחה שהציג הנשיא רוזוולט בשנות המשבר הכלכלי, והגיעה לשיאה בתחילת שנות ה-60. עלות הנפקת התלושים השנתית עומדת על למעלה מ-50 מיליארד דולר, אותם מעביר הממשל האמריקאי לתעשיית המזון ולבעליה. התלושים לא תקפים לרכישת תרופות, מוצרי היגיינה או ויטמינים.

מדיניות הרווחה האמריקאית לא כוללת קצבאות ילדים, ולא מקנה לאזרחיה חופשה שנתית בתשלום, חופשת לידה בתשלום או שירותי בריאות ממלכתיים. לכן, ראוי לשאול מדוע מעוניין דרעי בכך שישראל תהיה "כמו אמריקה"?

אין טיפש כבעל הניסיון

הממשל האמריקאי, קובע את הזכאות לתלושי המזון על בסיס הכנסה והוצאה משפחתית. בשונה מכך, הטיל דרעי את הסמכות לחלוקת "תלושי הקורונה" על הרשויות המקומיות, אשר הקצו אותם למשפחות המקבלות הנחה בגובה 80% ומעלה בתשלום הארנונה. לא ברור מדוע הסתמך דרעי על נתוני הארנונה לקביעת הזכאות לתלושים, שכן נתוני הביטוח הלאומי ומשרד הרווחה עמדו ועומדים לרשותו.

הזכאות לתלושי מזון על בסיס גובה ההנחה בארנונה יצרה מצב אבסורדי. המדינה חילקה את משאביה הציבוריים בצורה עקיפה והותירה קשישים, משפחות חד הוריות ובעלי מוגבלות מחוץ למעגל מקבלי הסיוע. אלא שלפי דרעי, רוב המשפחות שקיבלו את הסיוע היו בעלות שבעה ילדים ויותר.

אילו רצה דרעי להיטיב עם המוחלשים, הוא יכול היה להעביר תלושי מזון ישירות לרבבות מקבלי קצבות הבטחת הכנסה ומזונות, או לקשישים ולנכים החיים מתחת לקו העוני. כאמור, נתונים אלה קיימים במחלקות הרווחה של הרשויות המקומיות. אם ברצונו של דרעי למגר את העוני מן היסוד, הכלים לכך עומדים לרשותו: תוספות שכר (ובייחוד העלאת שכר המינימום ל-60% מגובה השכר הממוצע), הגדלת שיעורי הקצבאות, השקעה בדיור ציבורי ועוד.

אך ברור כשמש כי דרעי כלל אינו מעוניין במיגור העוני. הוא פועל באופן כמעט גלוי לחיזוק השיטה הקפיטליסטית החביבה על ראשי תנועתו. דרעי לא דורש צדק חברתי, הוא מעוניין אך ורק במצביעים נוספים – עניים ככל האפשר.

אפרים דוידי

עוד בנושא: https://zoha.org.il/115246

צוחקים כל הדרך אל הקלפי: בנימין נתניהו ויאיר לפיד, שר האוצר לשעבר בממשלתו

(צילום מסך: ערוץ 12)

זאת, שעה שהדס קליין, העוזרת האישית של בעל ההון האמריקאי-ישראלי ארנון מילצ'ן, העידה בבית המשפט בירושלים במסגרת דיון ההוכחות בתיק 1000. בתיק זה מואשם ראש הממשלה לשעבר נתניהו במרמה ובהפרת אמונים. לכאורה, מפגן העושר המיוחס לראש האופוזיציה, הכולל שמפנייה, תכשיטים יקרים וסיגרים מובחרים אינו הדרך המתאימה ביותר לפתוח קמפיין "חברתי".

אך להצגות שמעלה נתניהו בתחנת הדלק, בשוק ובמרכול מעלה אחת: הן מציבות על סדר היום הציבורי נושא ממנו בורחים הפוליטיקאים ברובם כמו מאש. מכיוונו של ראש הממשלה לפיד לא נשמעה אף מילה בנוגע ליוקר המחיה הגועש, לא כל שכן באשר לפתרון. הימין הקיצוני בישראל, ולמרבה הצער גם השמאל הציוני, אטומים לחלוטין להשלכות ההתייקרות על מיליוני עובדים ובני משפחותיהם. בעלי ההון והתאגידים הגדולים ממשיכים להכתיב את סדר היום, והפוליטיקאים בישראל ממשיכים ברובם לרקד לצלילי חלילם.

שני גושים פוליטיים  – מדיניות כלכלית אחת

סיכויי משבר היוקר לעמוד במרכז מערכת הבחירות נמוכים. אפילו נתניהו אינו מסוגל לאמץ ברצינות את המאבק ביוקר כאשר הוא מעשן סיגרים טבולים בליקר. האינטרס המעמדי, אותו משרתים חברי שני הגושים הפוליטיים המתמודדים על השלטון ("בעד ביבי" ו"נגד ביבי") מבטיח את התעלמותם מהסוגייה הכלכלית. גם שאלות יסודיות אחרות, כגון הכיבוש, האפליה המוסדית של האוכלוסייה הערבית, המדיניות הניאו-ליברלית הנמשכת זה עשרות שנים ואף המצע הקלריקלי-לאומני של כל המפלגות הציונית והחרדיות, הן סטטוס קוו ואינן נושא לוויכוח.

לכן, נדון ציבור הבוחרים בישראל להתמודד מזה שנים עם הטלת הרפש והמתקפות האישיות הבלתי פוסקות בין הצדדים. ואילו השחיתות האמיתית – זו של הקפיטליזם הפראי בישראל – נותרת מחוץ לשיח הציבורי.  הקונצנזוס סביב המדיניות הניאו-ליברלית כולל 114 חברי כנסת – כל אחד ואחת, פרט לששת חברי סיעת הרשימה המשותפת. בבחירות הקרובות, יחסי כוחות אלה מבשרים רעות עבור הדוגלים בשינוי..

העבודה ומרצ, שתי מפלגות המייצגות את הקפיטליזם הממלכתי והחברות באינטרנציונל הסוציאליסטי, הניפו דגל לבן. הן מקבלות בזרועות פתוחות את ההגמוניה של ההון הגדול ומוותרות על עקרונות היסוד שבמצען: פתרון שתי המדינות, "תיקון" חוק הלאום וחוק האזרחות, ושמירה על זכויות אדם.

שלא יהיו אי-הבנות: נושאים אלה יצופו ויעלו שוב במצעיהן לקראת הבחירות הקרובות. אולם הפניית העורף לרעיונות המוצעים בהם לא תאחר להגיע מיד לאחריהן. בכל הקשור אצל המפלגות הבורגניות, המעשים הם אלה שקובעים – להבדיל ממצעים ומדיבורי סרק. לראייה: פועלם של שרי העבודה ומרצ בשנה האחרונה במסגרת ממשלת בנט-לפיד. גם רע"מ האיסלמית שהצטרפה לקואליציה הוכיחה שוב ושוב, כי האינטרסים שלה קרובים יותר לבורגנות הערבית בישראל מאשר לקהל בוחריה, החי ברובו  בעוני.

על מאבק מעמדי ודפוסי הצבעה

לא קיים תמיד קשר ישיר בין דפוסי הצבעה לבין שיוכם המעמדי של הבוחרים, ועל כך נכתב רבות. עם זאת, המשבר שאליו נקלע (שוב!) המשק הקפיטליסטי העולמי כתוצאה ממגיפת הקורונה והפלישה הרוסית לאוקראינה נותן את אותותיו בשכר העובדים. ניסיונות בעלי ההון לשקם את צבירת רווחיהם הוציאו לרחובות עשרות מיליוני עובדים ברחבי העולם. כך קרה במדינות הפועלות בלב המערכת הקפיטליסטית המקרטעת וגם במדינות הפריפריאליות.

השיגים כגון בחירת השמאל לפרלמנט בצרפת או בקולומביה (בה נבחר לראשונה נשיא שמאלי) ניזונו ממאבקים מעמדיים-חברתיים המוניים לאורך השנתיים האחרונות. ישראל יוצאת דופן: הסתדרות המורים בלבד הרימה את הכפפה במאבק למען איכות החיים של חבריה. זאת בעוד שארגון העובדים הגדול בישראל, ההסתדרות הכללית, נחל כישלון חרוץ במו"מ עם ממשלת הימין והמעסיקים להשגת "עסקת החבילה".

חיוני שחד"ש, המובילה את הרשימה המשותפת בהתמודדות מול שני הגושים הפוליטיים ההגמוניים, תוכיח כי היא מסוגלת למלא את התפקיד בו אינו מעוניין גורם פוליטי כלשהו – ייצוג כלל העם העובד, קידום מאבקים חברתיים ומעמדיים ותרגומם למעשים שיאתגרו את הסדר הקפיטליסטי הקיים.

אפרים דוידי

ויווק צ'יבר, מעמד העובדים חיוני למאבק באליטה (צילום: "סולידר")

    המדינה הקפיטליסטית איננה וגם לא יכולה להיות ניטרלית מבחינה פוליטית. היא לעולם לא תעטה את דמותה המפורסמת של הגברת צדק, משום שאין באפשרותה לשקול דרישות שמקורן במישורים שונים על מאזני מוסר. עצם מבנה המדינה הקפיטליסטית מבטיח כי היא תמיד תהיה מוטה לעבר בעלי ההון. להטיה זו, המקועקעת בלב ליבה, השלכה פוליטית חשובה מאוד: כל עוד לא יתייצב כוח מאורגן מול ההגמוניה במדינות הקפיטליסטיות, ימשיך השלטון בהן להעמיק את אי-השוויון הקיים, ולא ינסה לצמצם אותו. המדינה הקפיטליסטית תמשיך להגן על כוחה ועל זכויות יתר עבור מעטים, במקום לנסות לנטרל אותן; היא תציב מכשולים בדרך לרפורמה לתועלת החברה, במקום להקל על דרכה.

נקודות התורפה של המדינה הקפיטליסטית

כדי לרתום את כוח המדינה למטרות מתקדמות, דרושה התנגדות פעילה המודעת לערכים ולאינטרסים של ההון. מעמד הפועלים הוא הכוח הבולט והחשוב ביותר בהתנגדות זו עקב מיקומו בלב ליבה של המערכת הקפיטליסטית. נשאלת שאלה: האם תנועת עובדים מגויסת היא הדרך היחידה להניע את המדינה לכיוון מתקדם יותר? האין באפשרותן של תנועות המוניות גדולות להניע מאבק בלא שיתוף תנועת העובדים כגורם מרכזי? בעבר הקרוב התרחשו גיוסים משמעותיים סביב מסעות בחירות דוגמת הקמפיינים של הסנטור ברני סנדרס בארה"ב ומנהיג הלייבור לשעבר ג'רמי קורבין בבריטניה. אלה יצרו התלהבות עצומה, ושחררו אנרגיה רבה מאוד שלא הייתה מוגבלת רק לזירה האלקטורלית הצרה.

להתגיסויות דמוקרטיות אלה פוטנציאל פוליטי רחב ממדים. למרות שהן אינן תנועות עובדים במהותן, הן מושכות את תשומת הלב של האליטות פוליטיות. זאת משום שהן מאיימות על ההגמוניה הכלכלית והפוליטית של בעלי ההון, ודורשות לצמצם את השפעתה. הן יכולות לטלטל את שאננותם של קובעי המדיניות, ולגרום להם להתמודד מול אתגרים אלקטורליים שאינם מוכרים להם. מצד אחד, מחוקקים הרגילים להתעלם מהציבור מחויבים עתה להיאבק על מושבם. מצד שני, מנהיגים פוליטיים המייצגים מדיניות חדשנית עשויים לסחוף אחריהם ציבור תומך כפועל יוצא של האקלים הפוליטי המשתנה. בכך טמונה חשיבות ההתגיסויות האלקטורליות הרחבות: בדומה לתנועות פועלים המנהלות מאבק, באפשרותן להלך אימים על האליטות האטומות.

התארגנות דמוקרטית המונית לגיבוי העובדים

התארגנות אלקטורלית חייבת לשתף פעולה עם תנועות העובדים, ולא – תעמוד בפני מגבלות חמורות. מטרת התנועה הדמוקרטית היא לקדם נבחרי ציבור איכותיים, וזה חשוב. הסכנה היא שהנבחרים יהיו מקורקעים בשל אילוצים מוסדיים מהם סבלו קודמיהם.

נבחרי הציבור החדשים צריכים להתמודד, בין היתר, עם הלחץ והכוח שמפעילים בעלי ההון. משום שהקמפיינים ההמוניים  לא  מאיימים  לשתק  את  הכלכלה,  כוחו  של ההון   נותר בעינו וממשיך להפעיל לחץ על המחוקקים. ייתכן שיידרשו בעלי ההון לפעול במידת זהירות, אולם נותר בידיהם מספיק כוח להגביל עד מאוד את היקף הרפורמות המוצעות. לכן, יכולתן של ההתארגנויות האלקטורליות לקדם מדיניות ציבורית מוגבלת לתחומים שאינם מאיימים על ההון – מצב המותיר רבים מהנושאים המשמעותיים מחוץ לשיח.

ובכל זאת, אין בכוונתי להשמיץ התגיסויות אלקטורליות. בעידן הנוכחי, בו תנועת העובדים העולמית כל כך חלשה וחסרת רוח קרב, בכוחה של התגייסות דמוקרטית, רדיקלית ואנרגטית לזרז התארגנויות עובדים. איחוד הציבור סביב נושאים פרוגרסיביים עשוי לנטרל את תחושת הבידוד והדמורליזציה המקרקעת את תנועת העבודה.

כאשר ירגישו איגודי העובדים כי הציבור עומד לצדם, הם יהיו נכונים להמשיך במאבק העיקש להשגת זכויותיהם. באקלים פוליטי כזה, יבינו המעסיקים כי הם חייבים לנהל משא ומתן, או לכל הפחות לרכך את התנגדותם לדרישות העובדים. תהליך זה מתחולל במיוחד במגזר הציבורי. במשך שנים הסיתו מעסיקים את הציבור נגד מורים, נגד עובדי תחבורה, נגד עובדי דואר וכו'. בעלי ההון המצוידים בתקשורת הציגו איגודי עובדים כטפילים הדואגים לאינטרסים צרים על חשבון הציבור. אולם, כאשר הציבור עצמו דורש הקצאת משאבים עבור בתי ספר או תחבורה ציבורית, איגודי העובדים המגובים לא נרתעים לאתגר את מעסיקיהם.

החתירה למפלת הניאו-ליברליזם

למרות שהדרך לרפורמות מתקדמות עוברת דרך תנועת העובדים, היא לא חייבת להתחיל שם. את המאבק עשויות להניעו תנועות רחבות וכוללות המסוגלות לאתגר את חלוקת הכוח והמשאבים הקיימת.

שאפתנות זו משותפת לרבות מהתנועות הגדולות שהתגבשו לאחרונה ברחבי העולם – "לכבוש את וול סטריט", האביב הערבי והקמפיינים של ברני סנדרס וג'רמי קורבין. התארגנויות אלה לא התבססו תחילה בתנועת העובדים. עם זאת, כל אחת מהן הייתה משמעותית בהנעת התרבות הפוליטית ובחיזוק המורל והשאפתנות הציבורית. זאת ועוד, כל אחת מהן יצרה שיתופי פעולה עם תנועת העובדים. התנועות הדמוקרטיות תורמות לתחושה קולקטיבית שהלילה האפל של הניאו-ליברליזם עשוי להסתיים בקרוב.

תרגמה מאנגלית: עדן לומרמן

אמור לי מי הם חבריך…

עם ידידיו הקרובים של ליברמן נמנים: יו"ר הדירקטוריון והבעלים של רשת הביגוד פוקס הראל ויזל, מנכ"ל דלק ודלק קידוחים יוסי אבו, המיליארדר האמריקאי-ישראלי ארנון מילצ'ן (אשר קשריו עם נתניהו נחקרים כעת תחת כתב האישום בפרשת "תיק 1000"), והמיליארדר האוסטרי מרטין שלאף שבמשך שנים היה מבוקש בישראל.

גזען, שונא עובדים וחרדים ותמיד לצד ההון (צילום מדף הפייסבוק של ליברמן)

לפני שני עשורים פתחה המשטרה בחקירה נגד שלאף בחשד, כי חברה בבעלותו העבירה מיליוני דולרים לחברה קפריסאית בשליטת ליברמן. אולם בדצמבר 2012 נסגר התיק "מחוסר ראיות". ב-2008 נחקרה מיכל ליברמן, בתו של השר, ביחידה הארצית לחקירות הונאה של המשטרה (יאח"ה), בחשד לתיווך בשוחד עבור אביה. על-פי החשד, בעלי הון שונים העבירו שוחד לאביה באמצעות חשבונות בנק שבבעלותה ושל חברות הרשומות על שמה.

ידיד נוסף של ליברמן הוא המיליארדר דן גרטלר, יהלומן ישראלי המכהן גם כקונסול כבוד מטעם הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו בישראל. ב-2017 הטיל הממשל האמריקאי סנקציות על גרטלר, זאת לאחר שקבע כי אגר את הונו באמצעות ביצוע עסקאות מושחתות.

בשנים האחרונות פועל גרטלר שוב ושוב כדי למנוע את פרסומו של תחקיר החושף עסקאות אלה. בשנים 2022-2020 חשפו עיתונאי "הארץ" גור מגידו והגר שיזף, כי מקורביו של גרטלר הזרימו עשרות מיליוני דולרים במזומן לבנק ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, וזאת חרף סנקציות שכבר הטיל עליו הממשל האמריקאי. תחקיר נוסף של עיתונאי כאן 11 אבי עמית חשף הסתבכויות נוספות של בעל ההון ידידו של ליברמן עם שלטונות ארה"ב. בשלב מסוים, נחלץ ראש המוסד לשעבר יוסי כהן לעזרתו של גרטלר וסייע בביטול הסנקציות.

ידידים נוספים של שר האוצר כוללים את יועץ חברת הרוגלה אן.אס.או. שרון שלום, אשת העסקים תמי מוזס ("ידיעות אחרונות"), מנכ"ל ישראל-קנדה ברק רוזן, האוליגרך מיכאל צ'רנוי, ואיל ההון הישראלי-רוסי ולדימיר גוסינסקי ששמו נקשר בהסתבכויות הפליליות של ליברמן.

ברשימה נמנים גם יו"ר החברה צ'יינה מוטורס וחברת התחבורה הציבורית תנופה יצחק קויפמן, והלוביסט ישראל יהושע, שהורשע במסגרת פרשת ישראל ביתנו. בדצמבר 2014 פורסמה לראשונה הפרשה בה נחשדו מקורבים למפלגה, בצד אנשי ציבור ולוביסטים, בביצוע עבירות מתן וקבלת שוחד, תיווך לשוחד, הטיית מכרזים, קבלת דבר במרמה, גנבה בידי עובד ציבור, זיוף, רישום כוזב במסמכי תאגיד ועוד.

ביולי אשתקד נדונה סגנית שר הפנים לשעבר פאינה קירשנבאום ל-10 שנות מאסר בפועל בעקבות מעורבותה בפרשה. על מנכ"ל משרד החקלאות לשעבר ומקורבו של ליברמן, רמי כהן, גזר השופט 30 חודשי מאסר. ידיד נוסף של ליברמן, הוא איש העסקים שמואל חייק, שתיווך בעבר בין נתניהו לליברמן לפני שחבר האחרון לקואליציה ומונה לתפקיד שר הביטחון.

מקורבים נוספים לליברמן הם עו"ד עלס דוברונסקי, איש הנדל"ן גד זאבי, יו"ר התאחדות מלונות טבריה אבי זנדברג, איש העסקים הירושלמי וקונסול הכבוד של מולדובה סימו טובול, משה גולברי (בעל רשת האופנה גולברי), מתאם הפעולות לשעבר בשטחים הכבושים האלוף יואב (פולי) מרדכי, איש הנדל"ן בני נחמיה והאוליגרך הרוסי יורי קנר.

גורמים נוספים שהגדיר ליברמן בהסדר ניגוד העניינים כיועצים קרובים: רו"ח מיכה לזר, עו"ד נתי שמחוני, משרד עו"ד משה דרוקר ושות', משרד רו"ח ליאון-אורליצקי (בבעלותו של ראש עיריית ירושלים משה ליאון), עדו הר טוב (מבעלי גיתם – תקשורת ויח"צ) והחוקר דוד ספקטור.

ידיד נוסף של שר האוצר הוא עו"ד ירון קוסטליץ. לפעילי שמאל רבים זכור קוסטליץ כתובע הצבאי במשפט נגד חמישה סרבני כיבוש שנשלחו לתקופות מאסר ארוכות. עם לקוחותיו של עו"ד קוסטליץ נימנים: סגן יו"ר קק"ל שלמה דרעי (אחיו של מנהיג ש"ס אריה דרעי), יו"ר קרן היסוד מודי זנדברג ויו"ר בנק הפועלים לשעבר שלמה נחמה. קוסטליץ ייצג גם לא מעט חברות גדולות ובהן משרד רואי החשבון ארנסט אנד יאנג ישראל, חברת שיכון ובינוי, חברת הכשרת היישוב, מאפיית ברמן, מאפיית אנג'ל ועוד. בשירותיו של קוסטליץ נעזרו גם ההתנחלויות בשטחים הכבושים: גוש עציון, בית־אל, עפרה ועוד.

הכל נשאר במשפחה

הסדר ניגוד העניינים חשף גם את מעורבות שלושת ילדיו של ליברמן בפרשות שחיתות. בניו של השר, קובי ועמוס ליברמן, הם בעלי החברה למד ע.ק. אחזקות.  לחברה למד ע.ק. אחזקות בבעלות בניו של שר האוצר שתי חברות בת: חברת ווילנד, המשמשת כסוכנות נסיעות של חברות תעופה בישראל ומחוץ לה; וקבוצת גני שורשים בע"מ, העוסקת בייזום והפעלה של גני ילדים. החברה למד ע.ק. מתחזקת קשר עסקי עם חברות הנדל"ן מיי טוור וסוטרה וכן קשרים עם חברות נשק וטכנולוגיה צבאית מקומיות: אלביט מערכות, סאייטו טק, מגל מערכות ביטחון בע"מ ועוד. יצוין שסאייטו טק, המתחרה באן.אס.או. בשוק הרוגלה, ידועה גם בשם קנדירו. היא הוקמה ב-2014 ומשרדיה נמצאים בתל אביב. על החברה לא ידועים פרטים רבים, שכן היא נוהגת לשנות את שמה מדי שנה. בשנים האחרונות נקשר שם החברה בעבירות בגין הפרת זכויות אדם במספר מדינות. עוד צויין בהסדר, כי קובי ליברמן, בנו של, הוא דירקטור מטעם אלפא קפיטל בחברה אינגב, שזכתה בחודש דצמבר 2019 (טרם מינויו של ליברמן לשר אוצר) במכרז של רשות החדשנות להקמת חממת חדשנות בפריפריה.

בנו השני של השר – עמוס ליברמן, מכהן כדירקטור בחברה רני צים מרכזי קניות בע"מ הנסחרת בבורסה, ומועסק במקביל בחברה צ'יינה מוטורס ואף מחזיק במניותיה באמצעות נאמן. מיכל ליברמן, בתו של השר שהוזכרה לעיל(עמ' 3),  עבדה בעבר כמנהלת חינוך בהר הרצל מטעם ההסתדרות הציונית העולמית. בשנים האחרונות היא נמצאת בחל"ת. בעלה, יונתן גלון, מנהל את קרן קיימת אנגליה בישראל. אביו של גלון, מריו זוז, הוא הבעלים ויו"ר הדירקטוריון של אלמוגים בע"מ, חברה ציבורית האמונה על בניית פרויקטים של "מחיר למשתכן" וניגשת למכרזים של מינהל מקרקעי ישראל.

אגב, השר ליברמן פרסם ספר אחד: "האמת שלי" (2004). הספר, שאינו מומלץ לקריאה, הוא גיבוב לאומני ודמגוגי. האמת של ליברמן נמצאת במקום אחר – בהסדר ניגוד העניינים שפורסם בשבוע שעבר.

אפרים דוידי

על רקע האינפלציה, הצביע הרבעון הראשון של 2022 על התכווצות מפתיעה בכלכלת ארה"ב, עם ירידה של 1.4% בתוצר (תמ"ג). מיתון זה הוא המשמעותי ביותר מאז הרבעון השני של 2020 בו נתנה מגיפת הקורונה את אותותיה הראשונים על הפעילות הכלכלית. מדובר בהאטה חדה לאחר זינוק בתמ"ג בשיעור של 6.9% ברבעון הרביעי של 2021.

לפי כלכלני הקרן, ההתכווצות בכלכלה האמריקאית נרשמה על רקע התרחבות הגירעון במאזן הסחר. זאת עקב זינוק חד ביבוא והאטה בצמיחת המלאי העסקי – "ברבעון שעליו העיבו אינפלציה גואה, מלחמה באוקראינה והתפרצות וריאנט האומיקרון".

האינפלציה משתוללת – לקראת מדד שנתי של 4%

בהמשך שנת 2022 חזויה אינפלציה בשיעור של 5.7% בכלכלות הקפיטליסטיות המפותחות, לעומת 3.9% בינואר האחרון (2.3% באוקטובר 2021). בכלכלות הקפיטליזם הפריפריאלי האינפלציה צפויה להגיע השנה ל־8.7% לעומת 5.9% בינואר האחרון (4.9% באוקטובר 2021).

ההערכה בקרן המטבע היא שהאינפלציה הגבוהה במדינות הליבה הקפיטליסטיות תימשך  ב-2023 ולאחר מכן תתחיל להאט. בישראל, מדינה פריפריאלית בקפיטליזם הגלובלי, תחזית האינפלציה בשנת 2022 נסקה בחדות – מ־1.4% ל־3.5%.

במהלך מתוכנן, שעות ספורות לפני ליל הסדר, פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כי מדד המחירים לצרכן עלה בחודש מארס ב-0.6%, ומתחילת השנה השלים עלייה של 1.5%. ב-12 החודשים האחרונים עלה המדד ב-3.5%. מחירי הדירות התייקרו בחודשיים הראשונים של 2022 בשיעור גבוה של 1.8%, עד כדי עלייה מצטברת שהגיעה לשיא של כ-15.2% בשנה האחרונה.

נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון, אמר בראיון ל"כלכליסט": "יש סיכוי שבחודשים הקרובים האינפלציה תגיע ל־4%. אבל אנו לא בסביבה של ארה"ב ואנגליה. ישנם גורמים מבניים שמאפיינים את המשק הישראלי שמסבירים מדוע האינפלציה כאן יותר נמוכה לעומת שאר המדינות".

"אינפלציה נמוכה יותר משאר המדינות"? ניכר בהחלט כי הפרופ' ירון אינו זקוק לדיור ואינו משתכר שכר מינימום. למרות הנרטיב שמנסה לשווק נגיד הבנק, ההתייקרות הפראית של הדיור בישראל אינה מתרחשת בחסותם של משבר הקורונה  והמלחמה באוקראינה.

העלייה המהירה והמתמדת במחירי המוצרים והשירותים מאתגרת את רוב-רובם של העובדים בישראל. אלא שבניגוד לקביעת מומחי הקרן – היא לא ממש מאתגרת את מעצבי המדיניות ומקבלי ההחלטות, שאינם נוקפים אצבע לבלימתה.

ניצול ושחיקה בחסות המעסיקים והממשלה

עליית המחירים ושחיקת השכר ניכרות בכל בית. האינפלציה הגבוהה תשחק במהלך השנה הקרובה גם את שכר השכירים שאינו צמוד למדד. העובדים יקבלו אמנם תוספות שכר נקודתיות, אולם ההסכמים האחרונים לתוספות בשכר בכלל המשק הושגו לפני למעלה מעשור. הגיע הזמן להוציא מהמגירות הסכמים אלה, וזה תפקידה של ההסתדרות.

חשוב לציין כי השכר הממוצע למשרת שכיר נשחק עוד בטרם התפרצה האינפלציה. בחודש מארס עמד השכר (לפני מס) הממוצע על סכום קבוע של 10,876 ש"ח – ירידה של 4% לעומת ינואר 2021 (11,334 ש"ח). כ-60% מהעובדים בישראל משתכרים מתחת לשכר הממוצע. כשליש מהם משתכרים שכר מינימום שהוא כ-5,300 ש"ח לחודש  ונותר ללא שינוי בארבע השנים האחרונות.

בתגובה לשחיקה, דרש לאחרונה יו"ר ההסתדרות ארנון בר-דוד, את הפעלתו מחדש של מנגנון תוספת היוקר לשכירים. שר האוצר אביגדור ליברמן כלל לא השיב לפנייה, ואילו נשיא התאחדות התעשיינים ד"ר רון תומר תקף בריאיון ל"מעריב" (29.4) את הצורך בהצמדת השכר להתייקרויות.

אין זה מקרי כי ממשלת בנט-ליברמן יושבת בחיבוק ידיים אל מול השתוללות המחירים, ואינה מוכנה לפצות את העובדים על יוקר המחיה הגובר. סטירה מצלצלת זו בפניהם היא יישור קו לסירובם של המעסיקים לכל הצעה לתוספת בשכר העובדים – יד רוחצת יד. במשק שבו שיעור האבטלה נמוך ובו הלחצים להעלאת השכר גוברים, מתאחדים משרד האוצר והמעסיקים ועושים יד אחת כדי למנוע תוספות ולהגביר את הניצול. כך מצליחים בעלי ההון להגדיל את הערך העודף שהם נוטלים מעבודתם של השכירים.

שני אתגרים עומדים כעת בפני מעמד העובדים בישראל: ראשית, עליו לחתור להשגת תוספות שכר ריאליות, בכל הסקטורים, בכל החזיתות וברמה הארצית. שנית, עליו להבטיח כי שכר המינימום יעמוד על לפחות 70% מהשכר הממוצע. מה שטוב לפועל, טוב לישראל.

אפרים דוידי

המלחמה הרוסית-אוקראינית, אותה יצרה ברית נאט"ו, חשפה את ממדי שליטת האימפריאליזם האמריקאי וזרועותיו על הכלכלה והשווקים העולמיים. טרם הספיק העולם להתאושש מנזקי מגפת הקורונה, שהקפיטליזם ניצל לצבירת רווחי עתק על חשבון העמים, והנה הגיע המצור הכלכלי הגדול על רוסיה כדי לשפוך עוד שמן על המדורה.

חברי המפלגה הקומוניסטית הישראלית בצעדת האחד במאי בתל אביב, 29.4 (צילום: זו הדרך)

בארצנו, ההתייקרויות מכבידות ומקשות עוד יותר על רקע מחירים מהגבוהים ביותר בעולם. זהו תוצר המדיניות הפוליטית והכלכלית שמנהיגות ממשלות ישראל – הכפופות כולן לשליטת הטייקונים על הכלכלה. זהו גם תוצר של השקעת חלק הארי מהמשאבים והתקציבים בשירות מפעלי המלחמה, הכיבוש וההתנחלות.

הכיבוש הוא מקור האסונות, מקור אי-השקט ואי-היציבות, מקור המצב הכלכלי והחברתי, מקור כל התופעות החברתיות המסוכנות שאנו עדים להן.

ממשלת ישראל מובילה את המדינה לתהום חדשה בהסלמתה את המתקפה על העם הפלסטיני, ובייחוד בירושלים המזרחית. המתקפה על מסגד אל-אקצא והתקיפה והמצור על כנסיית הקבר שבאו אחריה, הצטרפו למכות המופנות כלפי העם הפלסטיני בכל מקום – כולל הידוק המצור על רצועת עזה.

המדיניות הכלכלית הישראלית מעמיקה את הפערים – שמבוססים על אפליה נגד שכבות שונות. הדוחות הבינלאומיים מוכיחים, פעם אחר פעם, שישראל היא אחת המדינות עם הפערים העמוקים והרחבים ביותר בעולם. אפליה זו מכה ביתר שאת באזרחים הערבים, בציבור הנשים העובדות ועוד.

המפלגה הקומוניסטית הישראלית קוראת להרחבת המאבק למען שיפור תנאי העסקת העובדים: למען סיום כל צורות האפליה בעבודה, למען העלאת שכר המינימום ללא פחות מ-70% מהשכר הממוצע במשק, למען הפחתת מספר שעות העבודה החודשי והשבועי, ולמען הבטחת הסכמים קיבוציים מחייבים לעובדים במגזר הפרטי – שהפכו לטרף של ענקי המעסיקים והמונופולים.

חובת השעה לקדם מאבק ערבי-יהודי אמיתי ומשותף לסיום הכיבוש וכל צורות הגזענות והניצול המעמדי-חברתי.

תובנות ה-1 במאי עדיין תקפות – ומוכיחות את נכונותן שוב בעידן זה.

המפלגה הקומוניסטית הישראלית

אפריל 2022

הממשלה ממשיכה לגבש את תוכניתה לפגיעה בזכות השביתה, להמשך ההפרטה המסיבית (הפעם: הפרטת סניפי הדואר) ולאי-קיום הסכמים: העובדות הסוציאליות עדיין ממתינות לחתימה על הסכם קיבוצי והרופאים המתמחים טרם זכו בקיצור התורנויות. כתמיד, הפגיעה בזכויות העובדים באה על רקע כרסומה העקבי של הממשלה במרחב הדמוקרטי ועל רקע ניהול הכיבוש הרצחני.

ארבע קושיות לכבוד חג הפועלים

מה לנו וליום העובד הבינלאומי? אחד מלקחי קורות תנועת הפועלים הבינלאומית הוא הצורך החיוני בארגון המעמד ובאחדותו. העובדים בישראל ברובם אינם מאורגנים בוועדים או באיגודים, ועל כן גורלם ליפול קורבן לניצול יתר קפיטליסטי. זו החוקיות של יחסי הכוחות החברתיים הבלתי שוויוניים בחברה הישראלית. בראש הפירמידה: בעלי הון מאורגנים היטב וחמושים בממשלה הדואגת להם  ומגבה אותם. בתחתית: העובדים שהם הרוב, אך רק אחד מחמישה עובדים חבר בארגון.

מדוע חשוב להבין את מערך הכוחות החברתיים דווקא כעת? משום שה-1 במאי הוא לא רק יום של מאבק, אלא גם יום של חשבון נפש. חשבון נפש כזה חסר בארגוני העובדים, שרוב מאבקיהם (אם וכאשר הם פותחים במאבק) מתמקדים בדרישות מיידיות. השינוי הנדרש מהם: להביט בתמונה כולה ולפעול בהתאם: לחתור לאחדות מעמדית נגד ממשלת ההון, להרחיב בהתמדה את שורותיהם ולהציב אלטרנטיבה לשלטון הקפיטליסטי.

מה רוצה ממשלת בנט? כאמור, ממשלה זו משקפת את האינטרסים של השכבה העליונה של בעלי ההון. שכבה זו מזוהה בייחוד עם השולטים בהון הפיננסי, וכרוכה באופן הדוק בקפיטליזם האמריקאי. שאיפתה של קואליציה זו, בעולם הצולל למשבר כלכלי עמוק, הוא לבצר את שליטתה בשוק הגלובלי ולצבור רווחים ככל הניתן. האינטרס המשותף של הקפיטליסטים מכל קצוות תבל מתמצה בדרישות: "הגמשת שוק העבודה", "הוזלת עלויות הייצור" ו"התייעלות". אלה הן ניסוחים שמטרתם להסתיר מציאות עגומה בה העובדים מנוצלים וזכויותיהם נרמסות.

מהי מדיניות הממשלה? דווקא בתום משבר הקורונה, ועל רקע השלכותיה ההרסניות של המלחמה באוקראינה על הכלכלה והחברה, חותרת הממשלה להוזיל את העסקת העובדים ולשחוק את שכרם. זאת, כמובן, כדי להגדיל את שיעורי הרווח של בעלי ההון במערכת הפיננסית (בנקים וחברות ביטוח), במונופולים הפרטיים הגדולים (בבעלות מקומית וזרה) ובמפעלי היצוא – בייחוד בהייטק. על מזבח "הוזלת העבודה" ניתן להקריב אין-ספור קורבנות: פיטורים המוניים והעמקת האבטלה; הפרטה מסיבית; פגיעה בקצבאות ומניעת עדכונן; הקפאת שכר המינימום; ועידוד התייקרות מוצרי היסוד, הדלק והדיור.

להסביר, לארגן ולהנהיג

עד כאן ארבע קושיות ותשובות. אך ישנה קושיה חמישית וחשובה מכל היתר – איך משנים את יחסי הכוחות? התשובה חייבת לבוא כמענה חברתי למתקפה הבלתי מרוסנת של בעלי ההון וממשלתם. במונחים מספריים, מעמד העובדים הוא המעמד הרחב ביותר בישראל. עם זאת, שיעור כוחו לא נמדד רק כסך העובדים, המובטלים, הגמלאים ובני ביתם. כוחו של מעמד העובדים נמדד בעיקר לפי תודעתו המעמדית. וכאן טמונה הבעיה. התודעה הרווחת בקרב העובדים איננה תודעה מעמדית עקבית. אופייניים לה אמנם אי-שביעות רצון מהמצב הכלכלי והחברתי ולעיתים גם נכונות להיאבק, אך היא אינה כוללת תמיכה בשינוי חברתי רדיקלי.

מכשולים רבים עומדים בפני התעצמות התודעה המעמדית: עובדים רבים אינם מאורגנים ולכן משמשים מטרה קלה לניצול בידי בעלי ההון המקומיים והזרים. זאת ועוד, תודעת העובדים מעוצבת על פי רוב בידי אמצעי התקשורת המסחרית (בבעלות פרטית) או הממלכתית. אלה רוויים במסרים לאומנים, גזעניים וניאו-ליברליים. נוסף לכל, העובדים אינם מצוידים בהנהגה מעמדית עקבית.

לכן, בפני הדוגלים בחיזוק ארגוני העובדים, בהעמקת התודעה המעמדית ובשינוי חברתי מן היסוד (שהוא שלילת הקפיטליזם וקידום החלופה הסוציאליסטית), עומדות שלוש משימות עיקריות: לארגן ולהתארגן; לתווך את עיקרי הפוליטיקה המעמדית; ולגלות מנהיגות בכל מקום בו עובדים מתארגנים ונאבקים על זכויותיהם. חג אחד במאי לוחם!

אפרים דוידי

עסקת חבילה שהתחילה בחיוכים והסתיימה בקבורת חמור (צילום: ההסתדרות)

כך, ללא אישור של הכנסת, "היהלום שבכתר" בפועלו של בר-דוד הולך ומתפוגג. האוצר מצדו ממשיך לפעול כאילו קיבלה העסקה את אישור הכנסת ומונע כל תוספת שכר מעובדים המאורגנים לא רק באיגודים החברים בהסתדרות, אלא גם מאלה החברים בהסתדרות המורים או בארגון המורים, האמורים לקבל תוספת שכר במסגרת ההסכמים הקיבוציים החדשים. האוצר אף מונע תוספת שכר של מהעובדים הסוציאליים, חרף העובדה שהמו"מ כבר הסתיים וחלפה שנה וחצי (!) מתום שביתתם.

איגודים מקצועיים וועדי עובדים החברים בהסתדרות "הולכים עם ומרגישים בלי". לכן עומדים העובדים הסוציאליים להכריז סכסוך עבודה ולנקוט צעדים ארגוניים לאחר חופשת הפסח. עובדי בתי המשפט פתחו בשביתה למען תוספות שכר (זו נבלמה בידי בית הדין לעבודה), ומגזרים נוספים נערכים לפתוח במאבק לאחר החופשה.

על יוקר ותוספת

נוכח כישלונה של עסקת החבילה (אשר כונתה כאן בשם "עסקת חבלה") ועליית יוקר המחיה, החליט היו"ר בר-דוד לעשות מעשה ולשגר מכתב לאוצר ולמעסיקים. בר-דוד נוהג לשגר מכתבים לאוצר. זכור במיוחד המכתב ששלח בחודש פברואר בו התריע על "צעדים ומחאות" שינקוט בגלל היוקר הגובר. מאז, כמובן, לא היו לא צעדים, לא מחאות ולא נעליים (שהתייקרו אף הן!).

בכתבה שפורסמה באתר ההסתדרותי "דבר", הפועל תחת עינו הפקוחה של היו"ר (שבעבר אף סגר את האתר ופיטר את עורכיו בגלל ש"עסקו בפוליטיקה"), נערכה בדיקה ממנה עולה כי סל המוצרים לחג התייקר השנה ב-30% לעומת מחירו אשתקד. אלה לא מחירי הדיור (13% עלייה בשנה האחרונה), מדובר במוצרי מזון.

במכתבו הפעם כתב יו"ר ההסתדרות כי "השינויים הכלכליים בזירה המקומית והגלובלית משפיעים על רמת המחירים ועל יוקר המחיה בישראל, ויש צורך לנקוט בצעדים מתאימים על מנת להתמודד עם כך ברמה המשקית. מדד +מחירים לצרכן עלה ב-12 החודשים האחרונים ב-3.5%". לדברי בר-דוד,  "האחריות שלי כיו"ר ההסתדרות, וכמי שמייצג את האינטרסים של כלל העובדים בישראל, היא למנוע שחיקה של שכר העובדים כתוצאה מהעלייה החדה ביוקר המחיה שפוגעת ראשית בעובדים החלשים ביותר, אך גם במעמד הביניים כולו".

יו"ר ההסתדרות קורא להסדיר "מנגנון תוספת יוקר בגובה של 90% מעל שיעור אינפלציה שנתי של 3% לכל אחת מהשנים 2022 ו-2023, אשר ייבחן בדצמבר מדי שנה. הסכם כאמור יאפשר לנו לגבש כללים מוסכמים להתאמת תשלומים עתידיים לשינויים ברמת המחירים, כדי להבטיח יציבות ויכולת השתכרות הולמת לציבור העובדים בישראל".

נעזוב רגע את לשון המכתב ("עובדים חלשים", "מעמד ביניים" ושאר ירקות של המילון הקפיטליסטי) ונתייחס למהות: בר-דוד מכיר בכך שהקפאת השכר שביסוד עסקת החבילה הייתה טעות! ואם זו טעות, מדוע לדרוש פיצוי רק עבור 90% מהיוקר ולאו דווקא 100% כמתבקש? הרי לא מדובר בתוספת שכר ריאלית, אלא רק בשמירת כוח הקנייה של השכר הקיים.

היסטוריה של תוספת

תשלום תוספת יוקר בעקבות עליית מדד המחירים היה נהוג בישראל במשך שנים רבות. ליתר דיוק: מאז קום המדינה ועד לפני כשני עשורים. ההסתדרות התעקשה (לטובת המעסיקים) על פיצוי חלקי  והקומוניסטים, בצדק, דרשו פיצוי מלא.

הפעם האחרונה שהסכם תוספת יוקר יצא אל הפועל בישראל הייתה בשנת 2003, בעקבות האינפלציה הגבוהה שהגיעה ל-6.5% בשנת 2002. בהסכם שנחתם אז נקבע כי תוספת יוקר נוספת תשולם רק כאשר שיעור האינפלציה יעלה על 8%, מה שלא קרה מאז.

האינפלציה המשיכה להשתולל לאחר מכן, אבל בגלל ששיעור ההתייקרות שנקבע בהסכם בין האוצר להסתדרות היה כה גבוה (8%, בניגוד ל-3% בעבר), לא קיבלו העובדים שום פיצוי. ומי היה יו"ר האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות שהסכים לגזלה הקשה הזו? נכון, לא אחר מאשר עופר עיני.

לכתוב מכתבים לאוצר ולמעסיקים זה נחמד; לסגור "עסקאות" על חשבון העובדים זה גרוע; אבל לשבת על הכיסא ולא לעשות דבר כאשר הפערים החברתיים מעמיקים, רווחי המעסיקים מרקיעים שחקים והשכר נשחק – זה לפגוע אנושות במעמד העובדים.

אפרים דוידי