"אין גבול להתעללות משרד השיכון בראשות השר זאב אלקין בציבור הישראלי. שעה שעשרות אלפי משפחות ממתינות לקורת גג הוגנת ויציבה, מחזיקים משרד השיכון ועמידר בדירות שקנו בכספי ציבור מבלי לאכלס אותן" – כך חשף השבוע (27.6) פורום הדיור הציבורי. "לאחרונה גילינו כי משרד השיכון מחזיק ב-500 מיליון שקלים המיועדים לרכישת דירות נוספות, אולם הם אינם מנוצלים. מסתבר שגם את המשאבים התקציביים הקיימים מנסים מקבלי ההחלטות 'להעלים', במקום להקצותם לטיפול בממתינים לדיור ציבורי", הדגישו הפעילים.

איור: פורום הדיור הציבורי

בישיבת וועדת הכלכלה של הכנסת בשבוע שעבר (20.6),   נחשף   כי  משרד   השיכון  כלל  לא  התכוון להשתמש בתקציב הרכש העומד לרשותו. באוגוסט אשתקד הודיעו משרדי השיכון והאוצר על רכישה של 1,700 יחידות דיור ציבורי חדשות. אף על פי כן, נכון להיום לא שימשו המשאבים שהוקצו לרכישת ולו דירה אחת. לטענת מנכ"ל משרד השיכון אביעד פרידמן, האוצר טרם העביר לרשותו סכום של   מיליארד  שקלים  שהקצה  תקציב  המדינה  לרכש דירות בשלוש השנים הקרובות. הדירות המעטות שרכש משרד השיכון מתחילת השנה מומנו מתקציבי השנה שעברה.

על פי נתוני משרד השיכון, כיום ממתינים יותר מ-6,000 אזרחים לקבלת דירה שהובטחה להם. בנוסף, קרוב ל-30 אלף אזרחים ממתינים לבירור מצבם ולטיפול בבקשתם. פעילי פורום הדיור הציבורי מחו במהלך ישיבת הוועדה. הפעילים הביעו זעם על גרירת הרגליים המכוונת של הממשלה, שנועדה לייאש את הזכאים לדיור ציבורי. "התרברבות הממשלה נעשית מתוך אידיאולוגיה ואמונה כי דיור איננו צורך בסיסי", אמר יו"ר פורום הדיור הציבורי דני גיגי. "משרדי השיכון והאוצר מודעים למשאבים התקציביים הזמינים להם, אך מתעקשים שלא להשתמש בהם לרכש. בעבר דרשנו שייבנו דירות חדשות, אך הממשלה התעקשה שאין בכוונתה לבנותן, אלא רק לרכוש אותן. כעת נודע לנו שגם אין בכוונתה לרכוש".

חברת מועצת העיר ת"א-יפו, שולה קשת (שלישית משמאל) בהפגנה בדרישה לפינוי התחנה המרכזית (צילום: אנחנו העיר)

תוכניות התחדשות הן הכרחיות ורצויות, אך לא יכול להיות שהעירייה תמשיך לקדם אותן באופן אנטי-עירוני, הדוחק את האוכלוסיות המוחלשות מתל אביב-יפו. לכן יזמתי לפני כמה חודשים דיון במליאת המועצה, בו ביקשתי לדון מחדש בתוכנית לשדרות ירושלים. הצעתי, בין היתר, ש-10% מהדירות תהיינה בהישג יד – כלומר בשכירות מופחתת – ו- 10% נוספים יוקצו לדיור ציבורי.

באופן לא מפתיע, הקואליציה של חולדאי דחתה באופן אוטומטי את ההצעות שלי לתיקון התוכנית, ואישרה להפקיד אותה, כלומר להמשיך ולקדם את אישורה.

ואז הפתעה: בשבוע שעבר, בשקט, גיליתי שבמסגרת הדיון הסופי למתן תוקף לתוכנית, הגיש מהנדס העיר "התנגדות עצמית": מינהל ההנדסה החליט לתמוך בהצעתי להוסיף דיור בהישג יד, והמליץ לוועדת התכנון להפוך 40 דירות לדירות להשכרה לטווח רחוק בהנחה של 40% ממחיר השוק. לשמחתי, ועדת התכנון קיבלה את המלצת מהנדס העיר, והתוכנית תתוקן.

כך, אחרי מאבק ארוך של כמעט שנה, הצלחנו מהאופוזיציה לעשות תיקון קטן. אני מספרת זאת לא רק כי אני גאה בעמדה שלי ושל חברי בסיעה "אנחנו העיר", עו"ד מוריה שלומות ועו"ד אמיר בדראן, המעורבים באופן יומיומי במאבקים של אוכלוסיות מוחלשות בעיר נגד ג'נטריפיקציה. אני מספרת זאת גם כדי להפריך את האגדות שמספרים שותפיו של חולדאי בקואליציה, כאילו רק מי שתומך בראש העירייה יכול להשפיע על העיר שלנו. אני מספרת זאת בעיקר כקריאה לכל תושבת ותושב שמרגישים אכזבה מהמערכת וחושבים שאבדה תקוותנו. אין ייאוש בעולם, אז בטח אין ייאוש בתל אביב-יפו. בע"ה נמשיך לעשות ולהצליח, כי ההגינות והצדק איתנו.

שולה קשת

תושבי דרום תל-אביב מפגינים בגינת לוינסקי בדרישה לפנות את התחנה המרכזית (צילום: אנחנו העיר)

לידתה של התחנה בחטא. בבסיס הקמתה עמד הרצון לעשות רווחים על גבי תחבורה ציבורית והוא היתרגם לבניית מבנה התחנה המרכזית השני בגודלו בעולם (שני רק למומבאי). יזמי התחנה ומתכנניה לא הכירו תחבורה ציבורית, ואולי לא התנסו בה בחייהם. אם היו מבינים לנפשם של נוסעי אוטובוס הם היו יודעים שהם אינם שואפים לבלות בתחנות, אלא משתדלים לצאת מהן מהר ככל הניתן. אם היו מכירים מערכות תחבורה יעילות, הם היו יודעים שהן מאורגנות כרשת ואין בהן צורך במקום התכנסות אחד. אם היו מתעניינים בשכונה עליה הטילו את התחנה, היו מבינים שאין שום הגיון בהזרמת המוני אוטובוסים ברחובותיה הצרים.

השגיאות התחבורתיות הפכו במהירות למפגע סביבתי קשה. כבר לפני שנים חשפנו בכנסת את הנתונים הקשים של זיהום האוויר סביב התחנה. הזיהום הזה פוגע בחיים ובבריאות של השכנים ושל הנוסעים כאחד. וכמו תמיד – מפגע סביבתי הופך גם למפגע חברתי והאזור כולו הפך למוקד של בעיות והזנחה.

במשך שנים היו המצוקות הקשות של תושבי שכונות הדרום כר פורה לפוליטיקאים ציניים מימין. שפי פז ומאי גולן עשו קריירה מהמצוקות האלה, וליתר דיוק מסימונם של מבקשי המקלט כאחראים להן. מנגד, מאבקם הממושך של תושבי השכונות – שולה קשת וחברותיה מתנועת "אחותי" ומארגון "כוח לקהילה" – נגד מפגע התחנה המרכזית נתקל במשך שנים רבות בקיר של אטימות מצד העירייה והממשלה.

בשנים האחרונות נוצר סדק בקיר הזה. בפגישות שקיימתי עם גורמי המקצוע במשרדי הממשלה ובעירייה נוכחתי לראות שהם מתחילים להבין את האבסורד. התחנה המרכזית היא לא רק מוקד של חורבן סביבתי, בריאותי וחברתי. היא גם שגיאה תחבורתית קשה: אוטובוסים מאבדים זמן יקר ביציאות ובכניסות, נוסעים משתדלים להימנע מלהגיע ונשים חוששות לביטחונן האישי עקב ההזנחה.

התפכחות אנשי המקצוע יצרה, לראשונה מזה שנים, הזדמנות להסרת המפגע הקשה ביותר בדרום תל-אביב. היא פוגשת עתה שתי דמויות בתפקידי מפתח ושתיהן גם מאותה מפלגה: ראש העיר רון חולדאי ושרת התחבורה מרב מיכאלי. את ההזדמנות הזו אסור להם להחמיץ. יש לפנות את התחנה המרכזית עכשיו – לא רק כמהלך מחויב מקצועית, אלא כמהלך הנכון והדרוש מבחינה פוליטית וערכית. מהלך של תיקון אמיתי של העוול שנגרם לתושבי הדרום.

אסור לחולדאי ומיכאלי לפספס את ההזדמנות להוציא המוני האוטובוסים שגודשים את התחנה המרכזית וחונקים תושבות ותושבים למסופים פתוחים חלופיים, כדוגמת מסוף סבידור הצנוע והיעיל. אולם היום שאחרי חשוב לא פחות. אסור לכרוך את פינוי האוטובוסים בעסקה עם אותה חברה שהזניחה את התחנה שנים ארוכות והביאה אותה למצבה הנוכחי. עסקה שכזו תועיל לרווחי החברה אבל תפגע באינטרס הציבורי.

במקום פצע מדמם שזיהם והרס את שכונות הדרום, מתחם התחנה המרכזית החדשה צריך להפוך לאבן שואבת המספקת צרכים מגוונים של האזור: שטחים ירוקים, פעילות תרבות פנאי, מבני ציבור ודיור חברתי. דרום תל-אביב יכולה לזכות למתחם מרגש של התחדשות עירונית אמיתית, כמו אלה שמוקמים בעולם במפעלי תעשיה, תחנות כוח ותחנות רכבת נטושות. את הפצע הכואב אפשר לרפא במעשה סוציאליסטי ודמוקרטי אמיתי. מיכאלי וחולדאי – הכדור בידיכן/ם.

דב חנין

ג'ון בלמי פוסטר, עורך הירחון המרקסיסטי "מונת'לי רוויו" (צילום: קרן רוזה לוקסמבורג)

בראשית דבריו איזכר פוסטר את הדילמה שהציגה רוזה לוקסמבורג בדבר "סוציאליזם או ברבריות", והבהיר, כי הדילמה עמה מתמודדת האנושות כיום היא: "מהפכה אקולוגית או הרס אקולוגי". הרס אקולוגי, אמר, הוא גורל גרוע מברבריות, שכן משמעותו היא השמדה. הבחירה אליה מובילה אותנו כיום המערכת הקפיטליסטית היא השמדה אקולוגית. במסגרתה חלקים מסוימים, העניים יותר של כדור הארץ, יהיו אלה שייפגעו ויושפעו ראשונים, אך בסופו של דבר יושפע ממנה העולם כולו.

לטענתו, בעשור שחלף מאז פרסום ספרו נפוצה ההכרה כי מהפכה אקולוגית היא כורח המציאות, וכי פתרונות רפורמיסטיים לא יספיקו. לאחר הכשלון של ועידת האקלים ב-2009, החלה לחלחל ההכרה כי המדינות המתועשות לא יעשו דבר על מנת לבלום את סכנת ההרס האקולוגי. לכן על תנועות המונים להתארגן ולדרוש מהפכה של ממש, ולא להסתמך על הסכמים וולונטריים נתמכי תאגידים, שההבטחות הכלולות בהן ריקות מתוכן. בעקבות דו"ח הפאנל הבין–ממשלתי לשינוי האקלים מ-2018, אמר פוסטר, ראינו תנועה אקלימית הולכת וגדלה, ניסיון להציע "גרין ניו דיל" – על כל מגבלותיו – וגלי מחאה של "המרד בהכחדה" שבשיאם סגרו את לונדון. אולם תנופת התארגנות זו נבלמה בשל משבר הקורונה. משבר אשר כשלעצמו, כפי שהצביע פוסטר, קשור ישירות בהרס הסביבה בידי האדם.

המחשבה כי פיתוחים טכנולוגיים או מעבר לאנרגיות חלופיות יבלמו את המשבר וזאת ללא שינוי המבנה החברתי שגרם לו, טען פוסטר, היא נאיבית: הקפיטליזם, על שיטות הייצור, הצריכה והצבר ההון שלו הוא ליבת המשבר, והוא שמונע את פתרונו. פוסטר הדגיש כי משבר האקלים הוא רק חלק ממשבר אקולוגי כולל: מבין תשעת הגבולות הפלנטריים, חצינו כבר את הקו האדום בנוגע לשינוי האקלים, אך גם ביחס למחזורי החנקן והזרחן ולהכחדת המינים. הפגיעה באיזון הביולוגי תוביל, אם לא תיבלם, גם למחסור במי שתייה, להתחמצנות אוקיאנוסים, לכריתת יערות ועוד. חשיבה דיאלקטית מראה לנו כי ככל שאנו מגדילים את היקף הכלכלה, כך אנו מפעילים עוד לחץ על מערכת פלנטרית מוגבלת. המשבר, אפוא, הוא תוצר של המבנה הכלכלי של החברה הקפיטליסטית.

בנקודה זו בדבריו נדרש פוסטר לרעיון הקרע המטבולי של מרקס. לפי רעיון זה, תהליך הייצור מחולל חילוף חומרים בין בני האדם לכדור הארץ, וכי בשינוי כדור הארץ, אנו משנים את חילוף החומרים בינינו לבינו. הקרע המטבולי שיצר הקפיטליזם הוא ניכור בין בני האדם לבין הטבע. הקרע המטבולי מושרש בייצור ויחסנו לטבע מתווך באמצעות שיטת הייצור הקפיטליסטית וההיגיון הפנימי שלה. מרקס, שסבר כי עלינו להגן על כדור הארץ למען הדורות הבאים, טען כי הסוציאליזם יספק הגנה זו. אין ביכולתו של הקפיטליזם לפתור את הקרע המטבולי ואת הניכור בין האדם לבין הטבע, שכן הוא הגורם המחולל אותם. לפיכך, רק ניתוח מרקסיסטי מסוגל להבין באמת את המשבר האקולוגי. ב"הקפיטל" מגדיר מרקס את הסוציאליזם כרגולציה רציונלית של המטבוליזם בין בני אדם לבין הטבע באופן אשר יישמר אנרגיה מחד גיסא, ויאפשר פיתוח אנושי מאידך גיסא. השקפתו של מרקס קידמה התפתחות אנושית בת קיימא כמפתח לסוציאליזם, וכיום ברורה ביתר שאת חשיבותה.

סוגיית האימפריאליזם עלתה גם היא בדיון: פוסטר הזכיר כי ידוע לכל שהמדינות העניות ייפגעו קשה יותר בשלב הראשון של משבר האקלים. מבחינה מדעית, מדינות חצי הכדור הדרומי יפגעו יותר ממדינות חצי הכדור הצפוני. זאת חרף אחריותן של המדינות העשירות בחצי הכדור הצפוני למרבית הפליטה של גזי החממה. תגובתן האיטית למשבר נובעת ככל הנראה מעובדה זו. במשרד החוץ האמריקאי אף מתקיימים דיונים, לא בשאלה כיצד למנוע את האסון האקולוגי, אלא איך לנצלו לשם הגברת כוחן של ארצות המערב. הפגיעה בחצי הכדור הדרומי תתבטא, לדברי פוסטר, במהלך תקופה היסטורית קצרה יחסית, במאות מיליונים של פליטי אקלים.

המהפכה האקולוגית היא, כשם שהגדיר זאת מרקס ב"מניפסט הקומוניסטי" – "שינוי מהפכני של החברה כולה". בסיס השינוי יהיה "הפרולטריון הסביבתי". מרידות הפועלים הגדולות, כפי שניתח פרידריך אנגלס, מתרחשות כאשר תנאי העבודה והתנאים הסביבתיים – מזון, סניטציה, דיור – מתדרדרים. על רקע שילוב זה מתגבש מאבק מעמדי חריף, כאשר עבור הנאבקים לא משנה אם המאבק פרץ בשל תנאים כלכליים או אקלימיים, אלא משנה הידיעה שיש להפנותו נגד המערכת שדרדרה אותם. פסימיות, סיכם פוסטר, אינה אופציה, שכן האפשרויות הן מהפכה או חורבן. התפתחות אנושית בת קיימא היא היעד – והדרך אליה היא הסוציאליזם.

אדם אלי

המאמר פורסם בגיליון השבוע של "זו הדרך" (עמ' 7):

http://maki.org.il/he/wp-content/uploads/2020/12/G47_2020.pdf

רחוב בכרם התימנים (צילום: פיקוויקי)

לאחר כיבוש יפו וגירוש התושבים הפלסטינים במלחמת 48' המשיכו יהודים לגור בשכונה. לתושבים הוותיקים הצטרפו יהודים נוספים שהגיעו מתימן, מעיראק ומסוריה. חלקם הוסיפו להתגורר בשכירות בבתי הפלסטינים שהופקעו והועברו לבעלות המדינה, וחלקם התיישבו בבתיהם הנטושים של הפלסטינים. רוב התושבים התפרנסו בשוק הכרמל כפועלים או סוחרים זעירים, או בעירייה כפקידים בדרגה נמוכה וכעובדי ניקיון.

התשתיות ההרוסות הפכו את החיים בכרם התימנים ובמנשייה הסמוכה לבלתי–נסבלים. מתוך המצוקה צמחו ארגוני פשע שונים, שראשיהם הפכו גיבורי התרבות של השכונה. בשנות ה-60 כל מי שהיה ביכולתו לעזוב יצא את השכונה. תושבים שרכשו דירות לפני 1948, ובעיקר אלה שגרו בדיור ציבורי, פינו את בתיהם תמורת פרוטות. עשור זה היה שיאה של תקופת "הטרנספר השקט" שביצעה העירייה ליהודים מהמדינות הערביות לכיוון דרום ת"א והערים השכנות – בעיקר בת ים וחולון.

אחרי 1967, הפכה כרם התימנים הנטושה למחצה ליעד עבור פועלים פלסטינים. החלו ללון בה פועלים פלסטינים שהגיעו מהגדה המערבית ומרצועת עזה לעבוד בעיר – במיוחד בשוק הכרמל, אשר יותר מהכפיל את היקפו באותה תקופה. החיכוך בין התושבים העניים שנשארו בשכונה לבין הפועלים הפלסטינים, שישנו בהמוניהם בבתי השכונה ובמחסני השוק, צבר תאוצה וגרם למתיחויות. מאיר כהנא נהג לבקר בשכונה לעיתים קרובות והתקבל בה בכבוד. אך עם האינתיפאדה הראשונה וביטול אישורי הכניסה של הפועלים הפלסטינים לעבוד בישראל, החליפו אותם בכרם קבוצות עניות אחרות: עובדות סיעוד פיליפיניות (על שמן נטבע הכינוי "כרם הפיליפינים"), מכורים לסמים ונשים בזנות.

עם זאת, תושבי השכונה ידעו גם פריחה תרבותית בשנות ה-70. יוצרים רבים שגדלו וצמחו בכרם התימנים פרצו לתודעה הישראלית. בין אלה ניתן למנות את הלהקות צלילי הכרם וצלילי העוד, את דקלון, אהובה עוזרי, זוהר ארגוב ושמעון טוויל (שימי תבורי). שני האחרונים עבדו כצבעים בשכונה לפני שהתפרסמו כיוצרים.

פלישת כרישי הנדל"ן לשכונה

במהלך שנות ה-90 עם הזדקנות האוכלוסייה הענייה של הכרם, החלו בעלי הון להשקיע בנדל"ן בשכונה. במקביל ייבשו העירייה והממשלה את דירות הדיור הציבורי. כמה מהתושבים הבינו בעוד מועד את המתרחש וקנו את דירות הדיור ציבורי בהן התגוררו, רגע לפני שאיבדו את זכויותיהם. חלקם מחזיקים עדיין בנכסים, אך רובם הגדול מכרו מאז את הנדל"ן היקר לתושבי חוץ. גם השטחים הציבוריים בשכונה מצטמצמים בהדרגה. תהליך הג'נטריפיקציה מיושם.

ההון הנדל"ני בשכונה עדיין זקוק לצעירים ולמוסדות תרבות בשכונה, שכן הם מקור המשיכה המרכזי אליה. עם זאת, מוסדות התיירות ובראשם דירות airbnb מעלים את מחירי הדיור ומקשים על סטודנטים וצעירים להתגורר בשכונה ולבנות בה חיי קהילה.

המצב כיום

במהלך השנים עשתה עיריית ת"א–יפו כל שביכולתה להשקיט ולדכא התארגנויות תושבים. דוגמא בולטת היא העובדה שהבחירות הדמוקרטיות האחרונות לוועד השכונה התקיימו לפני יותר מ-22 שנים. יו"ר הוועד הנבחר, שבינתיים הלך לעולמו, קודם לתפקיד בכיר בעירייה וכך הבטיחה לעצמה האחרונה שקט תעשייתי. בינתיים קידמה העירייה יוזמות נדל"ן על חשבון התושבים. מגדלי יוקרה נבנו לאורך חוף הים על חשבון בית ספר ושטחי ציבור ששימשו לפעילות נופש ופנאי – גינות ציבוריות, מגרש כדורגל מקצועי, ספורט ימי ועוד. כך, רוב השטחים הציבוריים הקיימים היום בשכונה אינם משרתים את תושביה.

עם זאת, בשנים האחרונות קם בשכונה ועד פעולה של תושבים, ומתוכו צמח ארגון תושבי כרם התימנים. בשנה האחרונה מקיים הארגון פגישות סדירות, ומטרתו העיקרית היא להחזיר לידי תושבי השכונה כמה שיותר שטחים ומשאבים ציבוריים. הארגון נאבק לצמצום התופעה של airbnb, מסייע לצעירים למצוא דיור בשכונה, שומר על איכות הסביבה, פועל להרחבת התחבורה הציבורית בשכונה ומארגן שירותי קהילה ופנאי למען האוכלוסייה הוותיקה והחדשה. כמו כן, מפעיל ארגון התושבים רשתות תקשורת בווטסאפ ובפייסבוק בהשתתפות 17,000 תושבים, ילידי האזור וידידי השכונה ברחבי העיר והארץ.

ליאור קיי אבישי

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב

המטרה המוצהרת של 'המרד בהכחדה' היא לאלץ ממשלות ברחבי העולם להתמודד עם משבר האקלים. אילו דרישות אתם מציבים?

המשבר הוא פוליטי–חברתי. אם נמשיך לדבוק בתפיסה 'עסקים כרגיל', נוביל לקריסת כל המערכות תומכות החיים שמאפשרות לנו להתקיים כציביליזציה. אם המעבר לכלכלה נטולת פחמן יהיה איטי מדי אנחנו עלולים לחצות את ה'טיפינג פוינט', הנקודה שמעבר לה אין יכולת לשלוט בתהליכים. תהיה קפיצה כה מהירה בטמפרטורות בעולם שלא נדע לעצור. הכחדת המינים הצפויה היא בעיה לא רק משום שאכפת לנו שמין של חרק ייעלם. הבעיה היא שאותה התחממות תנתק את שרשרת המזון שממנה אנחנו מתקיימים.

מחאה של פעילי המרד בהכחדה במרכז תל–אביב בחודש שעבר (צילום: המרד בהכחדה)

עלינו להחליט לאן פנינו: האם אנחנו ממשיכים לדהור אל עבר פי תהום או שאנחנו מצליחים ללחוץ על הברקס. זו לא בקשה צנועה – זו בקשה טוטאלית. צריך להיות מאד אופטימי כדי לחשוב שהתאגידים הגדולים יענו לה. לכן האסטרטגיה שלנו איננה בקשה, אלא ניסיון לקבוע עובדות. ליצור מומנטום שמשתק את 'העסקים כרגיל' ומשבש את אורח החיים, ומחייב אנשים להבין שזה לא משבר קטן וחולף שאפשר לטאטא מתחת לשטיח. הדרישה הראשונה שלנו היא 'אמרו את האמת', כלומר להכיר במציאות הקשה. זה לא מבוסס על תחושת בטן אלא על קונצנזוס מדעי שאין ספק לגביו, על דו"חות של בכירי המדענים בעולם: משבר האקלים כבר כאן.

הדרישה השנייה שלנו היא לפעול. הפעולה צריכה להיות דרמטית ונחושה. לפי האמנות וההסכמים הבינלאומיים היעד הוא הגעה לאיזון פחמני עד שנת 2050. אך זה לא מספיק. אנחנו בתנועה אומרים שההסכמות הקיימות אינן רלוונטיות, משום שהמדע לא תלוי בנכונות וברצון של פוליטיקאים ותאגידים. הבעיה היא שיש עדיין כמה מכחישי אקלים גדולים כמו טראמפ, בולסונרו ופוטין. אלה כוחות פוליטיים שמחוברים לתאגידים ולמולטי–מיליארדרים המתנגדים לשינוי. המשבר קשור מאד בשיטה הקפיטליסטית.

אם כך, האם אתם טוענים ש"המרד בהכחדה" הוא בהכרח גם מרד אנטי–קפיטליסטי?

"כן. אני חושב שהקפיטליזם בצורתו הנוכחית הוכיח שהוא למעשה קניבליזם. הרעיון של גידול מתמיד הוא הרסני, ושורת הרווח הקפיטליסטית היא בסופו של דבר שורת נזק סביבתית. הרעיון כי מטרתו הבלעדית של תאגיד היא לייצר רווח לבעלי המניות שלו, שהוא בעצם הבסיס של הקפיטליזם, זו טעות. תפיסה זו הובילה לניצול עובדים, לזיהום ולהרס סביבתי. התנהלות זו אסור שתימשך. גם הילדים של טייקונים צריכים, בסופו של דבר, מים נקיים ואוויר שאפשר לנשום.

הדרישה השלישית שלנו היא 'פוליטיקה של תקווה'. המוסדות הפוליטיים הקיימים כמעט בכל המדינות הם מאד מוגבלים ביכולתם להתמודד עם המורכבות של המשבר. הפוליטיקאים מחוברים להון, נבחרים לקדנציות קצרות ולכן מתמקדים רק בשינויים קצרי טווח ולא עמוקים. עלינו ליצור שיטה פוליטית חדשה, שוויונית ודמוקרטית יותר. אתגר נוסף הוא שהסיפור הסביבתי מנוכס ומתויג בצד השמאלי של המפה הפוליטית. הימין צריך להבין שאין לכך שום הצדקה, משום שהמשבר והשלכותיו ישפיעו על כולנו.

מצד אחד אתה אומר שמשבר האקלים אינו סוגיה פוליטית של ימין מול שמאל, ומצד שני אתה מצביע על האשמים העיקריים: התאגידים הגדולים והפוליטיקאים הקשורים בהון. זו עמדה מובהקת של השמאל הסוציאליסטי.

השמאל הישראלי הוא לא ממש סוציאליסטי. החלוקה בין שמאל וימין בארץ מוגדרת בעיקר על סמך היחס לשטחים ולשאלות לאומיות. בשאלות של 'יחסינו לאן', כמעט כולם בפוליטיקה הנוכחית מחוברים להון ואין ביניהם הבדל ממשי. אנחנו מנסים להימנע מהשיוך לשמאל, למרות שאם תבחן מי אומר דברים דומים לנו – אז כן, אלה אנשים בשמאל. בתנועה חברים גם אנשי ימין – אלה המבינים את המסר של המרד בהכחדה, שהוא מעבר לפוליטיקה.

מה האסטרטגיה הפוליטית שלכם, אם כך?

עד היום, האקטיביזם הסביבתי כשל. כבר 40 שנה אנחנו יודעים שהעולם מתחמם ומבינים את חומרת המצב, ועדיין לא הצלחנו לשנות את כיוון ההתפתחות. חתימה על עצומות וארגון צעדות לא שינו דבר. האסטרטגיה שלנו היא אי–ציות אזרחי המוני ולא אלים. זו הדרך היחידה לזכות בתשומת הלב הציבורית ולשבש את 'העסקים כרגיל'. באנגליה הצליחו הפעילים, רובם צעירים מאד, לשתק את לונדון באמצעות השתלטות על כיכרות וגשרים למשך שבועיים, ואלפים מהם נעצרו. כשהם חוסמים בגופם את הכניסה לבנקים, לפרלמנט, למוקדי קבלת ההחלטות – קשה היה להתעלם מהם. אנחנו מנסים לשחזר את זה ברחבי העולם.

מה המבנה הארגוני של "המרד בהכחדה"? האם יש הנהגה? מי מקבל את ההחלטות?

'המרד' היא תנועה גלובלית עם מבנה מבוזר מאד. אין בעצם חברות פורמלית בתנועה. 'המרד' התחיל באנגליה, במחאות נגד משבר האקלים באוקטובר 2018. בקנה מידה עולמי, מתקבלות ההחלטות בבריטניה ובעוד כמה מדינות אירופיות. מצב זה חיוני לתקן עכשיו כשהתנועה היא גלובלית. אנחנו מצביעים על הצורך בדה–קולוניזציה שלה, כך שלא האירופים יכתיבו את המסרים והפעולות לדרום הגלובלי. אנחנו מעוניינים להשתחרר מדפוסים אלה. זה טרם קרה, אבל זו המטרה הנכונה.

אסף טלגם

מהו חוק אוויר נקי

את חוק אוויר נקי (2008) גיבשה קבוצת חברי כנסת, בהובלת ח"כ דב חנין (חד"ש), ועמותת "אדם טבע ודין". הוא נכנס לתוקף לפני שמונה שנים, ב-1 בינואר 2011. חוק זה נחשב אחד החוקים הסביבתיים המשמעותיים והמקיפים ביותר שנחקקו אי פעם בישראל.

החוק נועד להוביל לשיפור איכות האוויר וכן למנוע ולצמצם את זיהום האוויר, בין השאר באמצעות קביעת איסורים וחובות בהתאם לעקרון הזהירות המונעת. זאת, לשם הגנה על חיי בני האדם, בריאותם ואיכות חייהם, ולשם הגנה על הסביבה, לרבות על משאבי הטבע, על המערכות האקולוגיות והמגוון הביולוגי; למען הציבור ולמען הדורות הבאים ובהתחשב בצרכיהם.

לפי החוק, 150 המפעלים הגדולים במשק – מגזרי תעשיית האנרגיה, המינרלים, הכימיקלים, הפסולת והתעשייה הביטחונית – נדרשו להקים תחנות ניטור לטובת מערך נתוני זיהום ארציים שנתוניו מפורסמים באופן שוטף. כל אחד מהמפעלים הללו חויב בהשגת היתר פליטה שפרטיו יהיו נתונים לעיון הציבור ולהערותיו.

היתרי הפליטה מחודשים מדי שבע שנים. ביטול היתר פליטה, בשל הפרת הוראותיו או מסירת פרטים כוזבים, יוביל לסגירתו של המפעל. על הנפקת ההיתרים נגבית אגרה, אשר מתומחרת בהתאם להיקף הזיהום של הגוף מבקש ההיתר.

נתניהו – כמו אורבן בהונגריה

לדברי יו"ר "שומרי הבית", יוני ספיר: "צוות הרגולציה שהקים משרד ראש הממשלה משמעו ביטול דה–פאקטו של המשרד להגנת הסביבה וריקון סמכויותיו. יש כאן תהליך שבו המדינה מרכזת סמכויות רבות בידי מעטים בגישה שהיא אנטי–סביבתית ופרו–כלכלית מובהקת. זו גישה שאינה רואה את טובת האזרח והסביבה נגד עיניה, אלא את טובת אילי ההון".

הוא הוסיף: "הדרישה של הטייקונים צפויה להיכנס לחוק ההסדרים הקרוב". "מדובר בתהליך דומה לזה שהתרחש בהונגריה בהנהגת ויקטור אורבן: קעקוע יסודות הדמוקרטיה וריכוז כוח בלתי מוגבל בידי מעטים המשרתים את התעשיינים ואילי ההון וזונחים את הציבור הרחב", הדגיש.

לפי ההצעה המתגבשת, המהלך יוציא את סמכויות הרגולציה הסביבתית מידיו של המשרד להגנת הסביבה ויעביר אותן לוועדה במשרד ראש הממשלה.

ועדה זו, האמורה בהגדרתה להביא בחשבון שיקולים כלכליים ואחרים נוסף לשיקולים סביבתיים, היא זו שתהא אחראית למתן היתרי פליטת מזהמים, לפיקוח על המפעלים המזהמים ולאכיפת חוקי הגנת הסביבה.

מובן שאין זה אומר כי המשרד להגנת הסביבה נקי מפגמים. דוח מבקר המדינה שראה אור ביוני האחרון מתח ביקורת קשה ביותר על תפקוד המשרד להגנת הסביבה במפרץ חיפה, בכל הקשור במתן היתרי פליטה, בפיקוח ובייחוד באכיפה.

המבקר מצא כי המשרד להגנת הסביבה הפקיר את התושבים לזיהום ולמחלות קשות. "אבל עבור עידן עופר, יצחק תשובה ומשרתיהם בממשלה – גם המעט שמצליח לעשות המשרד המוחלש להגנת הסביבה, זה יותר מדי", נמסר מ"שומרי הבית".

יצוין כי במכתב ממשרד ראש הממשלה נכתב בין היתר כי המדיניות הסביבתית של המשרד להגנת הסביבה היא מחמירה מדי בגלל הדרישה (המעוגנת בחוק אוויר נקי) להשתמש בטכנולוגיה המיטבית, כמו גם בגלל דרישות לניטור הזיהום. כמובן, ששינוי הנהלים יעניק יד חופשית בענייני זיהום לאסדות זיקוק הגז, לבתי הזיקוק במפרץ חיפה ובאשדוד, למפעלי ים המלח ולכל יתר המפעלים המזהמים והמופרטים.

שינוי הנהלים הקיימים משמעותו הקלה משמעותית בשימוש בחומרים מזהמים. תינתן ליצרנים יד קלה על הזרמת שפכים וחומרים מסוכנים לים, וכך עלולה להיווצר מעין פסקת התגברות על חוק אוויר נקי. כאשר יינתנו היתרי פליטה נדיבים למפעלים מזהמים בישראל, לרבות לבתי הזיקוק במפרץ חיפה ובאשדוד. ההגבלות על אסדות הגז, שנועדו להקטין זיהום, יאבדו לחלוטין את משמעותן.

לפי "מעריב" (9.9), לאחרונה ובצעד חסר תקדים, נערכה ישיבה בהולה בהשתתפות בכירים במשרד להגנת הסביבה וראשי הארגונים הסביבתיים בישראל. אנשי המשרד תיארו את הרפורמה שמבקש לקדם ראש הממשלה, בנימין נתניהו (הנלחם מזה שנים נגד החוק אוויר נקי בטענה שהוא "פוגע בתחרות") והדגישו שהיא מסכנת את עצם קיומו של המשרד. "נתניהו מבקש להפוך את המשרד להגנת הסביבה מגוף מפקח עם שיניים לטובת בריאות הציבור לגוף עקר, בתירוץ של 'ייעול הרגולציה' לטובת המפעלים המזהמים ביותר בישראל", אמר לעיתון אחד מבכירי המשרד.

א"ד

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב

חבל לכיש הוצג כ"נס החלוצי" האולטימטיבי וכפאר היצירה ההתיישבותית בארץ הצעירה. התכנון נעשה לפי פרדיגמות ודגמים עולמיים כ"משושי קריסטלר" ו"מדרגי יישובים של אוגוסט לש". שרון בוחנת מפעל יישובי זה לאחר יותר משנות יובל, ולא חוסכת ביקורתה ממנו. ספרה הוא עיבוד של עבודת הדוקטורט שלה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב.

החוקרת מספקת ציטוטים של המתכננים, הגיאוגרפים והסוציולוגים דאז, וכך ממקדת את ביקורתה החברתית והמוסדית. כך, למשל, מצטטת שרון את דבריו של אברהם ציגל, איש משרד הפנים דאז: "מאוקטובר 1954 ועד אוגוסט 1956, הייתה עלייה מצפון אפריקה שניתן היה לכוון אותה לאזורי פיתוח. העלייה הפולנית כוללת בעלי מקצוע שצריכים להישאר בערים ובאזורי החוף" (1957). במקרה אחר, בחרה לצטט את ראש הממשלה דוד בן–גוריון באומרו כי "המוסדות המיישבים שולחים אותם לגור בחבל לכיש, והם הולכים כי אין להם ברירה. הם לא יודעים מה צפוי להם. הם לא יודעים מכת המסתננים, הם לא יודעים שהאויב יארוב להם לילה–לילה. אבל הם הבונים, הם מפריחי השממה, והם מחזקי הביטחון שלנו. הם מיישבים את המרחבים הריקים" (1955).

המוסדות המתכננים שבויים היו באוטופיה של "הפרחת השממה". זו התבררה כשגויה וכמצויה בדמיון המתכננים יותר מאשר במציאות: ה"שממה" הייתה, למעשה, יישובים ערביים קיימים וקרקעות מעובדות, גם אם נטושים בעקבות המלחמה של 1948. ובלשונה של שרון: "אני רואה בפרויקט לכיש חלק מתהליך של קולוניאליזם התיישבותי, שבו המדינה והמוסדות המיישבים שלחו אוכלוסייה מוחלשת לאזורים פריפריאליים, שרובם המכריע, היא קרקע ערבית לשעבר".

האדריכל אריה שרון, סבה של המחברת, שהכין את תכנית האב הראשונה לישראל ב-1951, עסק בתכנונם של עשרות יישובים. היו אלה, בעיקר, יישובי עולים חסרי הכשרה חקלאית, אך גם קיבוצים, היאחזויות נח"ל (אמציה, נחושה), מרכזים כפריים קטנים ועיר "עתידית" אחת (קריית גת).

תכנון חבל לכיש אמור היה להיות תיקון למחדלים תכנוניים בנגב המערבי (כמו אופקים, שדרות ונתיבות). זאת באמצעות הקמת יישובים מגוונים עם אוכלוסייה ותיקה בצד עולים חדשים. לחבל נשלחו גם מדריכים ומומחים לסייע לחקלאים החדשים, וכן נעשו ניסיונות בגידולים מגוונים.

שרון, כמו קודמיה, מציינת את המטרות העיקריות להקמת החבל על יישוביו ואוכלוסייתו: יצירת מדרג עירוני משופר (עיר מרכזית, ומסביבה עיירות ויישובים כפריים); פיזור אוכלוסין מוצלח יותר באזור השפלה המזרחית; יצירת מוקדי שירותים, תעשייה ומִנהל חדשים; סגירת פרצות בגבולות המזרחיים נגד "הסתננות" פליטים פלסטינים ו"עירוב" אוכלוסיות.

התכנון וביצועו נכשלו עד להתמחות חקלאית והתייצבות כלכלית וחברתית של בני הדורות השלישי והרביעי: לפחות בעשורים הראשונים סבלו יישובי החבל ממחסור במקורות תעסוקה; מגידול דמוגרפי נמוך ואף שלילי; ומהיעדר עורף עירוני משמעותי עבור העיירות.

בקולוניאליזם ההתיישבותי חלה בעשורים האחרונים תפנית לעבר טיפוס חדש של יישובים – אלה המאכלסים תושבים אמידים הנמנים עם המיאון העליון. בתפנית זו אין פתרון או בשורה אורבניים, חברתיים וכלכליים. יישובים אלה הם חד–לאומיים או חד–אתניים, ואחראים לתופעת האתנוקרטיה המרחבית. כאלה הם, לדוגמא, כפר ורדים, רשף, שוהם, כרמי יוסף, ובייחוד התנחלויות בשטחים הכבושים. כך יוצרים ג'נטריפיקציה, התנחלות, הסתגרות חברתית ובידול כלכלי במקום מרחבים גיאוגרפיים שוויוניים יותר.

דן יהב

סמדר שרון, ", תכנון ויישוב חבל לכיש בשנות ה-50", פרדס הוצאה לאור, חיפה, 2018.

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב

בישראל, סלעי הפוספט נמצאים בעיקר בנגב הצפוני והמרכזי, והם חלק מ"חגורת הפוספט הים–תיכונית". כריית הפוספט נעשית כיום באופן בלעדי בידי חברת כי"ל–רותם בשלושה אתרים עיקריים: בקעת צין, אורון ומישור רותם. כי"ל–רותם שייכת לקונצרן כימיקלים לישראל המופרט שבבעלות משפחת עופר. עידן עופר, העומד בראש ממלכה זו, חי בלונדון.

אין תחרות רבה בעולם בתחום הדשנים הזרחניים, ועל כן הרווח מהפוספטים גבוה. 95% מתעשיית הפוספט הישראלית מופנים לייצוא בעבור תמלוגים למדינה שנקבעו בפקודת המכרות ועומדים על 2% בלבד משווי סלעי הפוספט. בשנת 2012 נגבו כ-5.4 מיליון דולר בתמלוגים, כאשר התוצר למשק מתעשייה זו נאמד בכמיליארד דולר.

אין להקל ראש בחשיבות הייצוא מישראל לכלכלת המדינה, אך כמו במקרים רבים אחרים, רוב הרווחים מעשירים את כיסי משפחות הטייקונים, ואזרחי ישראל כלל לא נהנים מהרווחים המגיעים מאוצרות הטבע של מדינתם. יתרה מזאת, העלויות למדינה בשל הרס הסביבה והטיפול בהררי הסיד הרדיואקטיבי ובבריאות האנשים – גבוהות בערך פי 30 מאשר התמלוגים שחברת כי"ל–רותם משלמת.

ושדה בריר? משפחת עופר מנסה לשים את ידה עליו למעלה מ-20 שנה. 15,000 דונם אלה ממוקמים כשלושה ק"מ מזרחית לכסייפה וכשלושה ק"מ מערבית לערד. הרוח לרוב נושבת ממערב למזרח, ולכן תושבי ערד עלולים לסבול מאבק רדיואקטיבי. לפי הערכות, כשבעה אנשים צפויים למות בכל שנה בערד בשל זיהום האוויר שיגרום האבק.

באופן לא מפתיע, נתניהו מעורב בסיפור באופן אישי. לאורך הדיון על הקמת המכרה, קיבל משרד הבריאות כמה חוות דעת המבהירות את הסכנה הבריאותית לתושבים באזור. בתגובה, הציגה משפחת עופר חוות דעת פרטית המראה כי שום סכנה אינה נשקפת. לפי התחקיר של ערוץ 10 (ינואר 2011): "הכדור חזר למשרד הבריאות, ששוב הזהיר מסכנת האבק. אלא שבעקבות לחץ של החברה, הוחלט לפנות ליועץ חיצוני שיקבע את משמעות הדוחות. איש אינו מוכן להסביר מה או מי גרם לשינוי ההחלטה. לחדשות 10 נודע כי מי שכפה את מינוי היועץ היא לא אחרת מלשכת ראש הממשלה".

האדמה בה רוצה משפחת עופר לכרות נמצאת מתחת לכפר בדואי גדול, אל–פורעה. באל–פורעה רבתי (הכולל גם את הכפרים זערורה ואל–ע'זה) חיים כ-15,000 תושבים. המדינה הכירה בכפר רק ב-2006, אולם תכנית המתאר ליישוב מתעכבת יותר מעשור בשל המחלוקת סביב תכנית כריית הפוספטים בשדה בריר. כדי לכרות את הפוספט, מבקשת המדינה, בשירות משפחת עופר, לעקור 10,000 אזרחים ערבים–בדואים ממקומם. עקירת תושבים ומחיקת כפרים הן חלק מהתנהלות המדינה כיום נגד אזרחיה הערבים. היא מחפשת כל תירוץ אפשרי "לנקות" את הקרקע מיושביה הערבים ולרכזם ביישובים עירוניים עניים שנבנו למטרה זו.

ב"דה מרקר" (ינואר 2016) מצוטט חליל ג'ברי, תושב אל–פורעה: "אנשים מיואשים. הם יודעים שהקמת המכרה אושרה למרות המלחמה של תושבי ערד, למרות כל ההמלצות נגד, למרות המומחה מחו"ל ולמרות עמדת משרד הבריאות. אם שני שרי בריאות לא הצליחו לשנות כלום, אז אנשים אומרים: 'מי אנחנו שבשבילנו ישנו החלטה?'. אבל גם אם יהיה מכרה במרחק מטר מפה, איש לא יעזוב את האדמה. כל תושבי אל־פורעה נולדו פה. אף אחד לא קנה את האדמה או עבר לפה, ואנחנו נישאר. אם יהיה לנו סרטן, יהיה סרטן".

הייתי כמה פעמים באל–פורעה כדי לשוחח עם התושבים. המדינה משקיעה המון כסף בכפר, אך הכסף מיועד לתהליכים של הרס הקהילה המקומית ולא למען שגשוגה. נציגי המדינה פועלים כבר עשור בשירות הטייקונים, מספרים שקרים לתושבים על שכניהם, וכך גורמים לייאוש, לחוסר אמון ולהיעדר אמונה. התושבים כבר אינם יודעים על מי לסמוך.

לביקורי האחרון הצטרפה ד"ר שרית עוקד, תושבת ערד וממובילות המאבק נגד מכרה שדה בריר. ד"ר עוקד הסבירה את משמעות הכרייה: "כאשר הפוספט באדמה, אין לו קרינה רדיואקטיבית. אך כשמתחילים לחפור, נפלט רדון, גז רדיואקטיבי. הוא יהרוג אתכם, יגרום למחלות לילדים שלכם. אם לא נעצור את המכרה עכשיו, אתם לא תוכלו ולא תרצו להישאר כאן. בסין החזירו אנשים לקרקע שהפוספט נכרה ממנה. לכפרים הללו קוראים היום 'כפרי המוות'".

ההפגנה שארגַּנו בצומת ערד נגד המכרה בתחילת פברואר, בה השתתפו יהודים מערד (חרדים וחילונים), וערבים–בדואים מאל–פורעה הייתה מרשימה ומיוחדת. הפגנה כזו מפחידה את נתניהו. הוא עסוק מאוד ב"הפרד ומשול", והפגנה זו הייתה מפגן כוח של חיבור. עבורי, הייתה זו גם חוויה להיות שותפה בארגונה. ח"כ דב חנין (חד"ש, הרשימה המשותפת) וסגן השר יעקב ליצמן (יהדות התורה) פעלו מאחורי הקלעים, פעילים מקומיים מערד וחברי כנסת ומנהיגים ערבים מהנגב השתתפו.

קשה אמנם לנצח בקרב שבו אינטרסים של הון–שלטון חוברים למדיניות לאומנית, אך הקרב טרם הוכרע, ואנחנו ממשיכים להיאבק.

יעלה רענן

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב

הפגנה של תושבי פתח תקווה נגד "תכניות הפיתוח" של העיר (צילום: מטה מאבק)

חוסר התחשבות בגורמים מקומיים

נציגים של ועדי פעולה מ-32 ערים שונות בארץ הקימו מטה מאבק בתכניות הבנייה הממשלתית. בין הערים: כפר סבא, אשדוד, אור יהודה, באר יעקב, בת-ים, חדרה, לוד, ירוחם, ראש העין, ירושלים, תל-אביב, נתניה, רמת-גן ועוד. יעל אלפסי, תושבת ראש העין ופעילה במטה המאבק, סיפרה בריאיון ל"דה מרקר": "תושבי ראש העין חיים בשכונות שאי-אפשר לצאת מהן בבוקר מרוב גודש. יש לנו תחנת רכבת שכדי להגיע אליה צריך מכונית, וברחובות השכונות ילד לא יכול ללכת לבית ספר […] לא מספיק לתכנן את בתי המגורים, צריך לחשוב על הסביבה שמחברת אותם זה לזה" (16.8).

שר האוצר כחלון, מנגד, רואה דווקא בחיוב את הקמתה של ועדת-על העוקפת את הוועדות המקומיות. בינת שוורץ, העומדת בראש מִנהל התכנון במשרד האוצר, התבטאה כך במסיבת עיתונאים בפברואר האחרון: "קודם, לוועדה המחוזית לא הייתה תחרות. עכשיו הם חייבים להתייעל, כי הם יודעים שאם הם לא יתפקדו כמו שצריך, התכניות יופנו לותמ"ל – והן לא רוצות להישאר ללא עבודה".

בשם התחרות שמקדם משרד האוצר בין ועדות מקומיות לוועדה ארצית, בטענה שזו תביא לייעול הבנייה בישראל, נזנחים האינטרסים והדרישות של התושבים, ובמיוחד המחשבה על הדורות הבאים. לעתים ראשי הערים מתנגדים לתכניות הבנייה המואצות של הותמ"ל. איציק ברוורמן, ראש עיריית פתח-תקווה, הדגיש בראיון לגל"צ (22.8) כי "להעמיס  על  נתיבי  התחבורה  הקיימים  עוד  אלפי  יחידות דיור זה טירוף". במקרים אחרים, כמו בתל-אביב או בהרצליה, התושבים טוענים לשיתוף פעולה מסוכן בין ראשי  הערים והוועדה הארצית, וחשים שנבחרי הציבור, המוניציפליים והארציים כאחת, בגדו בהם.

תושבים נגד מגדלים

במסגרת אותן תכניות, אושרה בניית 8 מגדלים בהרצליה. הנמוך שבהם בן 17 קומות; הגבוה – 67. תכנית זו נקראת "קריית שחקים", ובנוסף אליה אושרו עוד שתי תכניות: האחת – כ-1,600 יחידות דיור בשטח בו ממוקם שדה התעופה הרצליה, והשנייה – תכנית פינוי-בינוי של מכון טיהור השפכים בעיר והחלפתו במגדלים. תכנית אלה הן חלופה לתכנית אחרת, שכללה בניית שכונת מגורים בתוך מתחם אפולוניה על קרקע מזוהמת, תוך סירוב של הקבלנים והעירייה לבדוק את היקף זיהום הקרקע והמים במתחם. מאבקם של תושבי הרצליה בתכנית אפולוניה שנחל, ככל הנראה, הצלחה, מתחדש על רקע תכניות הבנייה החדשות, שגם הן אינן מציעות התחדשות עירונית ממשית, פתרונות למשבר התחבורתי וחלופות אקולוגיות.

בערים הגדולות צצו בעיות בעקבות גלי בנייה במסגרת תמ"א 38. חזי ויסוקי, ממובילי מטה המאבק בנתניה, סיפר בריאיון ל"דה מרקר": "בונים לנו כלובים עם ארבעה קירות, לא בונים סביבת מגורים. יש לתכנן רשת תחבורה המתאימה להולכי רגל ורוכבי אופניים, רחובות המתאימים לתחבורה ציבורית, שטחי תעסוקה ורחובות מסחריים" (16.8).

ביד אליהו, נערכה בשבוע שעבר (25.8) הפגנה נגד תכנית פינוי-בינוי ברחוב לה גוארדיה, הרחוב המרכזי של השכונה. התכנית טומנת בחובה הריסה של מבנים ותיקים והקמה של 4 בניינים חדשים בני 8 קומות, ובסך הכל 275 דירות. הבניינים מתוכננים להכיל גם מרכז מסחרי בקומת הכניסה, חניונים תת-קרקעיים ומחסנים.

תושבת השכונה וממובילות מטה המאבק, סטלה אבידן, מציינת בשיחה עם "זו הדרך": "השכונה אומרת כן להתחדשות עירונית, ולא לתכנית הדורסנית של עיריית ת"א ומשרד השיכון. תחבורה ציבורית אין בכלל, אבל אישורי בנייה כבר יש. אנו דורשים לעצור את התכניות הדורסניות שעיריית ת"א מקדמת ברחוב לה גוארדיה עד הצגת תסקירי חברה וסביבה ותכנון תכנית תחבורתית. מטרת עיריית ת"א היא אגירת נכסים מניבים לעצמה וקבלת היטלי השבחה".

בהפגנה, חולקו כרוזים הנושאים את שמה של השכונה, ומבשרים כי "נרצחה בשנות השבעים לחייה על-ידי שודדי קרקעות ששיתפו פעולה עם קברניטי העיר" ו"נקברה תחת גוש בטון מסחרי, פקוק, מזוהם, רועש, חשוך, צפוף ויקר".

י"ל

הרשימה מתפרסת בגיליון השבוע של 'זו הדרך'