השר המיועד לביטחון לאומי איתמר בן גביר בחברון, השטחים הפלסטינים הכבושים, 20 בנובמבר 2022 (צילום: דף הפייסבוק של בן גביר)
הרחבת סמכויות המשרד לביטחון פנים תמומש באמצעות נטילת הפיקוד על מנגנוני אכיפה ממשרדי ממשלה ומצה"ל והענקתם לשר הכהניסט. כך צפוי בן גביר לפקד על שתי המיליציות החמושות "מג"ב איו"ש" ו"המשמר הלאומי הישראלי" (המשמעותית ביניהן היא הראשונה, אליה יועברו סמכות הפיקוד מצה"ל). עיקר פעילות מג"ב איו"ש היא אכיפת הכיבוש ודיכוי התושבים הפלסטינים. זאת באמצעות הקמת מחסומים, דיכוי הפגנות ומחאות ונישול תושבים מבתיהם ומאדמותיהם. המהלך יאפשר לבן גביר עצמאות כמעט מלאה בכל הקשור לפיקוד על כוחות מג"ב בשטחים הכבושים.
לפי ההסכם צפויה המדינה להקים גם "משמר לאומי" רחב היקף על בסיס מתנדבים – שוטרי משמר הגבול לשעבר. יצוין ש"ממשלת השינוי" החלה בהקמת הגוף ביוני השנה, ובברכת השר לביטחון הפנים היוצא, עומר בר-לב. ייעודו של "המשמר הלאומי" על פי הגדרת מייסדו, ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט, "לטפל בהפרות סדר בתחומי מדינת ישראל". עוד יקבל בן גביר לידיו את הסיירת הירוקה, האחראית על נישול האוכלוסייה הערבית-בדואית בנגב. כיום נמצאת הסמכות לכך בידי זרוע האכיפה של רשות הטבע והגנים (הכפופה למשרד לאיכות הסביבה), וכן בידי הרשות לאכיפה במקרקעין (הכפופה למשרד הפנים).
בניגוד לשר המים או שר הדיגיטל הלאומי שכיהנו בממשלות נתניהו הקודמות, התואר החדש אינו ריק מתוכן נתניהו לא המציא את התפקיד, וכמו בישראל, מכהן שר לביטחון לאומי גם בג'מייקה, בטרינידד-טובגו, בבליז, בדרום סודאן, בגאנה, בסומליה ובברמודה.
צמד המילים "ביטחון לאומי" מוכר למדי לקוראי העיתונות בישראל. "אזהרות המסע" של המטה לביטחון לאומי (המל"ל) מתפרסמות לעיתים קרובות בכלי התקשורת. בישראל גם ניתן ללמוד על הביטחון הלאומי בכמה מוסדות להשכלה גבוהה. אוניברסיטת חיפה, למשל, מציעה תוכנית לימודים מיוחדת הזמינה רק לאנשי כוחות הביטחון (משטרה, שב"כ, צבא…). המכון למחקרי ביטחון לאומי של אוניברסיטת תל-אביב, "בית הלורדים" של פורשי מערכת הביטחון, נוהג להעביר מסרים לעיתונות המקומית והזרה.
תולדה של המלחמה הקרה
אך מהו אותו "ביטחון לאומי"? כיצד צמח המושג? דוקטרינת הביטחון הלאומי התפתחה בסוף שנות ה-50 בארה"ב, על רקע המלחמה הקרה בינה לבין ברית המועצות. הדוקטרינה היא "יכולת המדינה להגן על אזרחיה ועל ערכיה הפנימיים מפני איומים פנימיים וחיצוניים. הביטחון הלאומי מושתת על שלל מרכיבים המקנים למדינה את היכולת להגן על קיומה, על כלכלתה, על חיי תושביה, על שלמותה הטריטוריאלית, על ביטחון הפנים שלה, על מעמדה בקרב אומות העולם, על המאזן הדמוגרפי בה, על התפיסה האידיאולוגית השלטת בה ועל הביטחון בגבולותיה".
כל אחד ממרכיבי הגדרה עושה שימוש בטרמינולוגיה לאומית כדי להסית את תשומת לב הציבור מהעיקר: "ביטחון לאומי" אמור להגן על… הכלכלה הקפיטליסטית. ומה הכוונה ב"שלמות טריטוריאלית" במדינה כמו ישראל? הרי היא המדינה היחידה בעולם ללא גבולות מסומנים. בפועל – היא שולטת בכל השטח שבין הים לירדן. ומה בנוגע ל"תפיסה האידיאולוגית השלטת" הנהפכת אט-אט מיהודית ודמוקרטית ליהודית ותיאוקרטית?
הצבא כמרכיב המרכזי בדוקטרינה
המרכיב המרכזי בדוקטרינה הוא "ביטחון". ומי אמור "לשמור" על הביטחון (כולל זה "הלאומי")? כוחות הביטחון ובראשם הצבא. ניסוי הכלים הגדול של דוקטרינת הביטחון הלאומי התחולל באמריקה הלטינית מתחילת שנות ה-60 ועד תחילת שנות ה-90, כלומר לאחר ניצחון המהפכה הקובנית ב-1959.
באותן שנים, פעל סמוך לתעלת פנמה "בית הספר של אמריקה". לא מדובר בדיוק במוסד לימודי, אלא בבסיס ענק שהפעיל צבא ארה"ב, ובו אימן רבבות קצינים בצבאות אמריקה הלטינית וחינכם על עקרונות "הביטחון הלאומי". אלה כללו בין היתר הכשרה בעינויים, ברצח ובחטיפה. המטרה של המעצמה האימפריאליסטית הייתה להבטיח את שליטתה בחצרה האחורית נוכח "האיום הקומוניסטי" בדמותה של קובה המהפכנית.
ממשלות שנבחרו באופן דמוקרטי במרכז אמריקה ובדרומה נפלו אז טרף קל לאמריקאים שחפצו לממש את "הביטחון הלאומי" בארצם על גבי גופותיהם של מאות אלפי נרצחים ו"נעדרים". כמה פלסטינים שילמו וישלמו בחייהם על מימוש עקרונות "הביטחון הלאומי" של ישראל?
]]>
אפשר להגיד שגדלתי בצבא, או לפחות ברוחו. אבא שלי, שהיה קצין בקבע במהלך רוב ילדותי, היה לוקח אותי ואת אחותי הגדולה לסופי שבוע בבסיס. שם הייתי מחזיק נשק, נכנס לטנקים, ואוסף תרמילי כדורים מהרצפה. כילד קטן, אין דבר יותר מגניב מזה. מצד שני, גדלתי בלי סבא. מגיל צעיר מאוד, בכל שנה ביום הזיכרון, במקום להיות בטקס של הבית ספר הייתי הולך לקבר של סבא שלי, שנפל במלחמת יום כיפור. גדלתי עם התהילה של הצבא, וגם עם השכול שלו.
הסרבנים נוה שבתאי לוין, עינת גרליץ, אביתר רובין ושחר שורץ כפי שצולמו אתמול (ראשון) בכניסה לבקו"ם בתל השומר (צילום: מסרבות)
עם השנים התחלתי להיות יותר מודע, וללכת להפגנות נגד הכיבוש עם אימא שלי. כשהייתי בתיכון התחלנו ללכת לשייח' ג'ראח, שם פגשתי משפחות שעומדות לאבד את כל מה שיש להן, ואולי להיזרק לרחוב יחד עם כל ילדיהם, בגלל שעיריית ירושלים עובדת עם המתנחלים כדי לטהר אותה מפלסטינים. ראיתי גדר שמתנחלים בנו בתוך חצר בית של פלסטינים, ששוטרים שמרו עליה, ולא נתנו לאף אחד להיכנס – עד שתלשנו אותה בכוח מהאדמה. בשייח' עיכבו וחקרו אותי, רק בגלל שהרמתי דגל פלסטין. כמעט כל שבוע שם השוטרים חוטפים באלימות למפגינים דגלים.
למרות שגדלתי במשפחה צבאית מאוד, שהצבא בה היה פרה קדושה, ולמרות שבבית ספר תמיד היו אומרים לנו כמה החיילים הם גיבורים – אף פעם לא באמת רציתי להתגייס. חוסר הרצון הפך יותר ויותר ל"סירוב" להתגייס ככל שגדלתי ולמדתי מה באמת חיילים עושים. למדתי שישנה מערכת שלמה – צבאית, כלכלית ואידיאולוגית – שתפקידה לשמר את הכיבוש ואת דיכוי הפלסטינים.
השנה, בשמחת תורה, עשרות מתנחלים רעולי פנים יצאו לשטח במסאפר יטא, השליכו אבנים לעבר התושבים הפלסטינים, על בתיהם, ועל ילדיהם. שמשות של מכוניות נופצו, אנשים נפצעו, כולל ילד בן שלוש שנפגע בראש מאבן שזרק מתנחל. האירוע הזה לא בא משום מקום, הוא היה עוד יום במציאות האלימה שבה חיים תושבי מסאפר יטא – בה התקפות של מתנחלים הם עניין יום-יומי.
אבל איפה הצבא בסיפור הזה? זה שאני אמור להתגייס אליו. איפה החיילים הגיבורים שאנחנו שומעים עליהם כל הזמן? המציאות היא שכמעט בכל מקרה של אלימות מתנחלים, הצבא, במקרה הטוב לא עושה כלום, ובמקרה הרע מאפשר, תומך, ואף מספק נשק ותמיכה למתנחלים. זה הכיבוש – האלימות הזו היא לא באג, אלא פיצ׳ר.
למדינה, לצבא, ולמתנחלים יש את אותה מטרה – במסאפר יטא ובשאר השטחים הפלסטינים הכבושים – יצירת רצפים טריטוריאליים בשליטה ישראלית מלאה שחותכים את הגדה. המוטיבציה הזו – של השליטה הטריטוריאלית והרחקת הפלסטינים – היא שמובילה לטרנספר הגדול ביותר מאז 67 שמתרחש עכשיו במסאפר יטא. הצבא והמתנחלים הם שותפים שווים בפרויקט הזה.
הכיבוש ודיכוי הפלסטינים קשורים באופן הדוק לקפיטליזם הישראלי ולשלטון ההון. הכיבוש הוא מכשיר רווחי עבור ההון הישראלי. חברות נשק ישראליות מכניסות מיליוני שקלים ממכירת נשק למשטרים חשוכים כמו תימן ואיחוד האמירויות. נשק שנמכר אחרי שנוסה בעזה ובשטחים – ומשווק על בסיס הסבל, העוני והמוות שהוא יצר.
הכיבוש הוא מקור לרווח גם בעוד צורה – ככלי לניצול העובדים הפלסטינים. תאגידים ובעלי הון ישראלים מעסיקים פלסטינים בשטחים ובתוך ישראל בתנאי ניצול קשים, בשעות עבודה ארוכות ובשכר רעב, ולעובדים הפלסטינים אין הרבה איך להתגונן. וכך בעלי ההון מרוויחים עוד על גבי דיכוי העם הפלסטיני.
הנראטיב שהמדינה דוחפת לנו דרך מערכת החינוך מייצג תפיסה קולוניאליסטית וצרה מאוד של ההיסטוריה והמציאות של מדינת ישראל. היא מלמדת אותנו על איך שבנינו מדינה בזכות חלוצים גיבורים, מבלי לדבר על מה ומי היו פה לפני. היא מלמדת אותנו על הערים והישובים שבנינו, אבל לא על איך שקנינו אדמות של פלסטינים מתחת לרגליים שלהם וגירשנו אותם מהן. היא מאחדת בצורה שקרית את האינטרסים שלנו, האזרחים היהודים, עם בעלי ההון במקום עם הפלסטינים. היא מנסה לגרום לנו לחשוב שהכיבוש משתלם לנו, העובדים היהודים, כדי לחסל כל סיכוי של סולידריות אמיתית עם הפלסטינים וסיום הכיבוש – מה שיפגע להם בכיס.
אנחנו חיים במדינה שמצד אחד קוראת לעצמה נאורה וליברלית, ו"הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", ומצד שני משליטה שלטון אפרטהייד רצחני ומבצעת פשעי מלחמה בצורה שיטתית. מדינת ישראל מיישמת מדיניות יומיומית של הריסת בתים של פלסטינים, הרג של חפים מפשע, הרג עיתונאים, פריצות לבתים, מאסרים המוניים, מעצרי ילדים, ענישה קולקטיבית, הקמת התנחלויות, הטלת מצור על עזה ועוד ועוד. המדינה הזו מנצלת את הכאב שלנו, על כל האנשים שאהבנו שמתו בגלל המציאות האכזרית הזאת, כדי לייצר עוד תעמולה.
כבני אדם אנחנו מוכרחים להתנגד למציאות הזאת. כבני אדם חובה עלינו לסרב להריסות בתים, למעצרי ילדים ולמציאות הדורסנית בה חיים הפלסטינים, כבני אדם חובה עלינו אנחנו לתקן את עוולות העבר של הכיבוש והנכבה. כעובדים, חובה עלינו להראות סולידריות ושותפות עם העובדים הפלסטינים, ולהילחם בבעלי ההון שמרוויחים על גבי כולנו.
כמלש״בים ההזמנות שלנו היא לא רק ״לשרת״ את המדינה ואת הצבא. זו ההזדמנות שלנו לשרת את המאבק למען צדק, שלום, שוויון, וחופש. כמלש״בים, בין אם דרך קב״ן, ועדת מצפון או כלא, אנחנו מסרבים להתגייס לצבא הכיבוש. חובה עלינו להילחם למען עתיד טוב יותר. זה לא יהיה קל. אנחנו הולכים כנגד כוחות חזקים מאוד. אבל בכל מקום שבו יש דיכוי, יש גם אחווה וסולידריות, ואת זה אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו.
נוה שבתאי לוין
עוד בנושא: https://zoha.org.il/115185
]]>
שוטרים בהתקפה ברוטלית על מסע הלוויה של העיתונאית שירין אבו-עאקלה בחצר בית החולים הצרפתי בי-ם (צילום: ואפא)
כמות דברי האיוולת בדבריו הקצרים של מפקד משמר הגבול לשעבר מעוררת תדהמה. חברי הכנסת כסיף וטיבי פעלו במסגרת תפקידם הפרלמנטרי והפוליטי – הכולל מאבק בכיבוש. אמנם הייתה פגיעה, אך היא בוצעה דווקא בידי "שומרי החוק" שבאחריותו ובסמכותו של שבתאי. הקורבנות האמיתיים הם שני הח"כים ואלפי הפלסטינים שהשתתפו במסעות הלוויה בירושלים של העיתונאית שירין אבו-עאקלה (14.5) ושל המתפלל הצעיר ואליד א-שריף (16.5). האחרון מת בסוף השבוע מפצעיו לאחר שספג כדור ספוג בראשו במסגד אל-אקצא. בהקשר זה ראוי להוקיע גם את האלימות שספגו הסטודנטים הערבים והיהודים שהשתתפו באירוע לציון יום הנכבה באוניברסיטת תל-אביב (15.5) מידי המשטרה ואנשי הקבוצה הפשיסטית "אם תרצו".
ברצף אירועים שנפרס על פני כמה ימים בלבד, השתמשה המשטרה בכוח ברוטלי, עצרה עשרות עצורים ופצעה רבים. על-כן, לא נותר מקום לספק: המשטרה אכן שומרת על סדר, אך זה סדר קולוניאלי ואנטי-דמוקרטי. תכליתו לשמור על הכיבוש ולמגר כל התנגדות וכל מחאה כלפיו.
תזכורת לרב-ניצב שבתאי: תפקידה של המשטרה הוא לשמור על החוק בשירות האזרחים. המחויבות האובססיבית והאלימה שלה לרמיסת כל דגל פלסטין מונף (ביחוד בירושלים "המאוחדת לנצח"), היא בעוכרי השמירה על חוק: הרי לא קיים בחוק הישראלי כל איסור על הנפתו.
השר לביטחון פנים ומראשי מפלגת העבודה, הקולונל (מיל.) עומר בר-לב, מעניק גיבוי מלא להתנפלויות האלימות של שוטרים על מפגינים. אך לא די לו. כעת הוא דורש לקבל סמכויות גם להטלת צווי מעצר מנהלי בדומה לשר הביטחון. נוכח המדיניות הדורסנית של המשטרה ושל הצבא, אנו דורשים: בר-לב, לך הביתה!
נמרוד עובד
]]>
כיצד באה לידי ביטוי האפליה החוקית בין ישראלים לפלסטינים בשטחים הכבושים?
העבודה שלי כעורכת דין המייצגת פעילים ישראלים בצד פלסטינים מספקת לי נקודת מבט על האפליה החוקית המובנית בין שתי האוכלוסיות, שהיא חלק ממשטר הכיבוש. המעבר מייצוג העצור הישראלי לייצוג העצור הפלסטיני הוא מעבר בין שתי מערכות משפט.
לעתים מדובר בשני פעילים, ישראלי ופלסטיני, שנעצרו ממש באותו מקום ובאותה פעילות. מי שעוצר את הפלסטיני הוא הצבא, מי שעוצרת את הישראלי היא המשטרה. את הישראלי מביאים בפני שופט תוך 24 שעות. כשמדובר בעצור פלסטיני, יש לצבא סמכות להחזיק בו 96 שעות עד הבאתו בפני שופט. זו רק ההתחלה. מבחינת הארכות המעצר, הגדרות העבירה, העונשים, ואחוז הגשת כתבי האישום – ההבדלים הם גדולים ומובהקים.
במערכת המשפט הישראלית יש הפרדת רשויות בין המחוקק, המשטרה ובית המשפט. במשטר הצבאי בשטחים אין שום הפרדה. הצבא הוא גם המחוקק, גם הרשות המבצעת וגם מערכת המשפט. השופטים הם קצינים, התביעה היא התביעה הצבאית ואפילו הקלדנים והמתורגמנים הם חיילים. בית המשפט הוא שטח צבאי לכל דבר ועניין.
בתי המשפט הצבאיים כפופים לאלוף פיקוד המרכז. הוא הריבון בשטח והצווים שלו מחליפים את החקיקה. בשטחים, כדי להגדיר עבירה חדשה, לדוגמא, לא צריך שלוש קריאות בכנסת – מספיקה החלטה של האלוף. הצבא מגדיר מי עבריין ומי לא עבריין, ומהם סדרי הדין.
פשיטה על תאי האסירים הפלסטינים בכלא עופר בשטחים הכבושים, ינואר 2019 (צילום: דוברות שב"ס)
תוכלי לתת דוגמא?
אתן שתי דוגמאות בולטות לאפליה בין ישראלים לפלסטינים. לפני כחודש, בתקופת המסיק, עצר הצבא שני פעילים ישראלים ופעיל פלסטיני. כולם נעצרו על אותה עבירה ונחקרו. לשני הפעילים הישראלים הוצע להשתחרר מיד בתנאי שיחתמו על הרחקה מהגדה, אך הם סירבו ותוך 24 שעות הובאו בפני שופט. השופט החליט לשחרר אותם ללא תנאים. הפלסטיני, לעומת זאת, נשאר במעצר 96 שעות. כעורכת דין, עשיתי שימוש בהחלטה לשחרר את שני הפעילים הישראלים וביקשתי לקבוע דיון בעניינו של העצור הפלסטיני. לבסוף הוא שוחרר. זה מקרה מובהק בו אין אבחנה משפטית עניינית, אלא אבחנה בין ישראלים לפלסטינים.
דוגמא נוספת: לפני שבועיים נעצרו שלושה פעילים ישראלים בדרום הר חברון. בעקבות המעצר פשטו כוחות הכיבוש על דירה בה אחסנו את הציוד שלהם, ללא צו חיפוש. לטענת הצבא, לא היה צורך בצו חיפוש משום שמדובר בדירה של פלסטיני. למחרת ביקש הצבא צו חדירה לחומרי מחשב, כי הוא החרים, למעשה, ציוד של ישראלים.
כיצד נראה ומתנהל בית המשפט הצבאי?
אני עובדת כעורכת דין בבתי המשפט בעופר ובסאלם זה שלוש שנים. בית המשפט הצבאי הוא מרחב מיליטריסטי שמייצר אי-נוחות. יחסית לעצורים ובני משפחותיהם, אני מגיעה לשם מעמדת כוח. כאשר בני משפחה של עצור מגיעים, מכניסים אותם לכלוב עד לדיון בעניינו של הבן, הבת, האח או האב. במהלך הדיון מכניסים אותם לדיון לכמה דקות וזהו. בעיני, בית המשפט הצבאי הוא התגלמות הכיבוש.
הדיונים, כמובן, מתנהלים בעברית – שפה שרוב העצורים אינם מבינים. בעיני זו זכות בסיסית להישפט בשפתך שלך, כדי שתבין את ההליך המשפטי המתנהל נגדך. לכל הפחות, מישהו צריך לתרגם את דבריך נאמנה. נכחתי בדיונים רבים בבתי משפט צבאיים בהם דברי הנאשמים תורגמו באופן מעוות מאוד, מה שפוגע בזכותם להליך הוגן. איך ייתכן הליך הוגן כשאינך יכול לדבר עם השופט? יש לבתי המשפט הנחיות לתרגם את כתבי אישום לערבית, אך בפועל זה קורה רק כאשר עורכי הדין מתעקשים על כך. לעתים, מי שיושב בכלא במשך חודשים אפילו לא יודע מה האישומים נגדו.
רבים נעצרים רק כי השתתפו בהפגנה…
לפי החוק הצבאי, כל התקהלות של יותר מעשרה משתתפים בנושא מדיני חייבת לקבל רישיון מהמפקד הצבאי – אחרת היא בלתי-חוקית. בכך, למעשה, מופללים כל מחאה או מפגש בעלי אופי פוליטי. לפי החוק, הפלסטינים צריכים לקבל היתר מהכובש כדי למחות נגדו. כמובן, פלסטינים הנאבקים נגד הכיבוש לא מוכנים לשתף פעולה עם תנאי זה.
כאשר הפגנה מוכרזת כבלתי-חוקית, הצבא לא מפזר אותה באופן הדרגתי ומדוד כפי שנהוג בהפגנות בתל אביב או בירושלים המערבית. הפיזור מתחיל ברימוני הלם וברימוני גז. במחאת בלפור הפכה המכת"זית סמל האלימות המשטרתית, אבל זה כלום לעומת הדיכוי שמופעל נגד הפגנות בשטחים.
כשיש הפגנה שמשתתפים בה גם פעילים ישראלים, הצבא ניצב בפני בעיה. הוא לא בטוח במסגרת איזו מערכת חוקית לפעול. הפתרון הוא בדרך כלל הכרזה על שטח צבאי סגור. המשמעות היא שמי שלא יתפנה מהשטח יפוזר בכוח או ייעצר. אף אחד לא מפעיל ביקורת על סבירות ההחלטה להכריז על שטח צבאי סגור. גם אם האירוע מגיע בסופו של דבר לבית משפט, השופט אינו מתערב בשיקול הדעת של המפקד הצבאי בשטח.
כיצד עיצב הניסיון בבתי המשפט הצבאיים את השקפתך?
אני תופסת את עצמי כמגינה על זכויות אדם ועל הנרטיב של העצורים הפלסטינים. התפקיד שלי בבית המשפט אינו רק לשחרר אנשים ממעצר או להביא לזיכויים, אלא גם להשמיע את קולם ולהציב את המעצרים בתוך הקשרם הפוליטי. כוונתי היא שצריך לספר את כל הסיפור ולא להתייחס רק לחלקים הרלוונטיים מבחינה משפטית. אם פלסטיני נעצר משום שהתגונן כשהותקף בידי מתנחל, צריך להדגיש את ההקשר: המתנחל השתלט על אדמתו הפרטית של הפלסטיני.
לעצם העניין, מערכת דורסנית שלא רואה את הפלסטינים כבני אדם סופה להתייחס גם לאזרחיה שלה באותו האופן. בעיני, הכיבוש הוא מקור העוול וממנו קצרה הדרך לעוד הפרות של זכויות אדם. אך אין צורך לחכות שהדיכוי יגיע לאזרחים ישראלים – בדיכוי ובאפליה צריך להיאבק כאן ועכשיו.
]]>
הרכבל מעל חפירות המתנחלים במזרח ירושלים (הדמיה: במקום)
בג"ץ קבע עוד בפברואר כי על המדינה להגיב לטענותיהם של ארגוני הסביבה ותנועות השלום נגד התוכנית, ולהסביר מדוע קודם הפרויקט בהליך מהיר כפרויקט תחבורתי אף שהוא מוגדר כאתר תיירות. שרות התחבורה והסביבה, מירב מיכאלי ותמר זנדברג, הודיעו שהן מתנגדות לרכבל שתכליתו להדק את הסיפוח והכיבוש בירושלים המזרחית.
תוכנית הרכבל, אשר אושרה בידי ממשלת נתניהו ב-2018, עוררה התנגדות ציבורית חריפה. לפי התוכנית, יוצבו לאורך מסלול הרכבל 15 עמודי ענק בגובה של עד שמונה קומות, ועל הכבלים המתוחים ביניהם יעבור הרכבל שיפגע בנופים של אגן העיר העתיקה. הרכבל, שייצא ממתחם התחנה, יעבור בדרכו להר ציון מעל גיא בן הינום, גיא היסטורי שבו לא בוצע מעולם פיתוח מודרני, ויפגע בקו הרקיע של ירושלים.
מהר ציון ימשיך הרכבל לאורך החומות עד מתחם קדם, שייבנה כעשרים מטר מחומות העיר העתיקה ויפגע גם הוא בחזותן. את התוכנית השנויה במחלוקת קידמו משרד התיירות והוועדה לתשתיות לאומיות (ות"ל). בשל מאפייניו התחבורתיים יקודם הפרויקט לא בהליכי התכנון הרגילים, מה שפוגע ביכולתו של הציבור להתנגד לתוכנית.
תוכנית רשלנית
"תוכנית הרכבל היא תוכנית רשלנית שלא הייתה צריכה לבוא לאוויר העולם", נמסר מארגון הארכיאולוגים עמק שווה. "ארגוני סביבה, משתמשי תחבורה ציבורית, מורי דרך וארכיאולוגים – כל הארגונים המקצועיים הרלוונטיים לרכבל התייצבו נגדו והצביעו על הכשלים של התוכנית. אך בגלל שהממשלה בחרה לדלג על ועדות התכנון, קולם לא נשמע. את תוכנית הרכבל, שתפגע באופן אנוש בירושלים, צריך להוריד מהשולחן או לכל הפחות להחזיר אותה בהליכי התכנון הרגילים, שיאפשרו לערער על הכשלים".
גם דו"ח הכדאיות הכלכלית שהזמינו יזמי הרכבל מראה, שבמידה שהקמת הרכבל תתייקר בכשליש מהאומדן שניתן, לרכבל אין כדאיות כלכלית. עוד קובע הדו"ח, כי אם הנכנסים לעיר העתיקה מהשערים הצפוניים (שער שכם, שער האריות ושער הפרחים – כלומר, השערים דרכם נכנסים לעיר העתיקה הפלסטינים שתחת כיבוש) לא ישתמשו ברכבל, לא תהיה לו כדאיות כלכלית.
בשירות המתנחלים
לפי ארגון המתכננים "במקום", מציעה התוכנית להקים רכבל ממתחם התחנה הראשונה בירושלים המערבית, מעל גיא בן הינום, אל הר ציון ומשם למתחם "עיר דוד" שהקימו מתנחלים בירושלים המזרחית. הרעיון המרכזי העומד בבסיס הקמת רכבל לעיר העתיקה בירושלים הוא הפיכתה של "עיר דוד" לשער הראשי לעיר העתיקה, תוך הזרמת מיליוני תיירים מהארץ ומהעולם למקום.
אלא ש"עיר דוד" נמצאת בשכונה הפלסטינית סילוואן בוואדי חילווה. בשכונה זו מתגוררים יותר מ-4 אלפים תושבים, המשוועים לתכנון הולם אשר יספק את צורכיהם בכל תחומי החיים: מגורים, מוסדות חינוך, גינות משחק ועוד. השכונה מעולם לא הוכרה בידי מדינת ישראל, למרות שבתים רבים בה נבנו עוד לפני 1967. תוכניות שנערכו לגבי המקום קבעו ייעודי קרקע של שימור וארכיאולוגיה ומגוון סוגים של שטחים פתוחים עם הגבלות בנייה משמעותיות. תוכניות אלה מקשות מאוד על התושבים בחיי היומיום כיוון שאינן מאפשרות שירותים ציבוריים חיוניים.
הרכבל מתוכנן לעבור ממש מעל גגות הבתים בוואדי חילווה, ויסודות העמודים המאסיביים מתוכננים לקום מתחת ליסודות הבתים הקיימים. הוראות ההפקעה מנוסחות בערפול, כך שעתיד הבתים הקיימים אינו ברור וקשה לתושבים לדעת איך להתגונן. התחנה הסופית של הרכבת מתוכננת מעל "מרכז קדם" – מרכז מבקרים שמתכננים המתנחלים להקים ב"עיר דוד". לדברי "במקום", הרשויות נוקטות צעדים חריגים כדי לאפשר בניית רכבל בתוך גן לאומי, וזאת ללא שיתוף הציבור וללא התייעצות עם אנשי מקצוע.
נמרוד עובד
]]>
עוד פנתה יו"ר הקונפדרציה, שראן בורו, לאו"ם על מנת לעדכן את רשימת התאגידים הישראליים והזרים הפועלים בהתנחלויות בשטחים הפלסטיניים הכבושים ולהחמיר את החרם שהוטל עליהם. לדברי בורו, "מן הכרח לעדכן את רשימת התאגידים הפועלים בהתנחלויות. האו"ם חייב לעשות כל שביכולתו כדי לעשות צדק עם העם הפלסטיני". כמו כן קראה בורו למזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש להכריז על השנה הקרובה כשנת חידוש תהליך השלום. לדבריה, "יש לפעול להכרה במדינה הפלסטינית העצמאית מצד כל המדינות, ולשים קץ לכיבוש הישראלי הממושך".
פועלים פלסטינים במחסום בדרכם לישראל, ינואר 2021 (צילום: אקטיבסטילס)
האסיפה הכללית של ארגון העובדים הבינלאומי, שהתכנסה כעבור כמה ימים, קבעה כי בשנה הקרובה יפעל הארגון להרחבת רשימת התאגידים הישראליים והבינלאומיים המרוויחים מהכיבוש הממושך של השטחים הפלסטיניים. זה גם אחד הנושאים שיעמדו במרכז ועידת הארגון החמישית שתתקיים בנובמבר 2022 במלבורן שבאוסטרליה, בה צפויים להשתתף אלפי נציגים של איגודים מקצועיים מכל העולם. יצוין שאחד מסגני יו"ר האסיפה הכללית של הארגון הוא יו"ר האגף הבינלאומי בהסתדרות, משה פרידמן, שכיהן עד לאחרונה ובמשך שנים רבות כיו"ר ארגון עובדי צה"ל.
דו"ח חמור, מציאות קשה
הקונפדרציה הבינלאומית פרסמה ביוני האחרון דו"ח ארוך על מצבם של הפועלים הפלסטינים בשטחים הכבושים, כולל אלה המועסקים בישראל.
מהדו"ח הארוך (44 עמודים בגרסאות באנגלית ובערבית) עולה תמונה קשה של ניצול, הפרת חוקי עבודה, התעמרות ופגיעה בבריאותם של הפועלים הפלסטינים. הדו"ח, הנושא את הכותרת "זכויות עובדים במשבר", מכיל נתונים ועדכונים לגבי השלכות מגפת הקורונה על המשק הפלסטיני ועל עובדיו – כולל המועסקים בישראל שמספרם נאמד בכ-130 אלף, ובהם כ-90 אלף בעלי רישיון העבודה.
הדו"ח אנו מסתפק בפרסום שורה ארוכה של נתונים, שרוב הישראלים אינו מודע להם. הוא כולל גם עדויות של פועלים פלסטינים המועסקים בערי ישראל ובהתנחלויות בשטחים, המספרות על החמרת מצבם בעת הקורונה.
מוחמד, פועל בן 23 שעבד במשך שנתיים באזור התעשייה ברקן, סיפר למחברי הדו"ח כי השתכר כ-180 שקל ליום עבודה בן שמונה שעות – הרבה מתחת לשכר מינימום. הוא נאלץ לוותר, לפי דרישת מעסיקיו, על ציוד מגן פן יאבד את אישור העבודה. סאמר, בן 33 ולשעבר סטודנט למדעי המחשב, הועסק במשך שנתיים במפעל מתכת בג'לג'וליה והשתכר פחות משכר המינימום הקבוע בחוק הישראלי. ימי העבודה של סאמר התחילו ב-06:00 בבוקר ולפעמים הסתיימו ב-21:00 – ללא תשלום שעות נוספות.
הפתרון: מדינה פלסטינית עצמאית
עיקרי המלצות הדו"ח המקיף הן להפסיק את ההעסקה בישראל באמצעות מתווכים, הגובים חלק ניכר משכרם הדל של הפועלים הפלסטינים; שמירת זכויות העובדים, כפי שקובעות האמנות הבינלאומיות; אכיפת חוקי העבודה – בייחוד תשלום שכר מינימום; שמירת בריאותם של העובדים ובטיחותם בעבודה; והענשת המעסיקים הישראלים העוברים על החוק.
בורו מציינת כי "השורש לניצול המחפיר של הפועלים הפלסטינים נעוץ בכיבוש. הפתרון הוא הקמת מדינה פלסטינית בצידה של ישראל, שתוכל לקדם כלכלה עצמאית ללא תלות בעבודה בישראל".
אין זה מקרי שההסתדרות אינה מתרגמת או מפיצה את הדו"ח, אשר הופק בארגון בו היא חברה בכירה. היא אף אינה מוזכרת בו, למרות שהיא אמורה להגן על זכויותיהם של כלל העובדים במשק הקפיטליסטי הישראלי.
זה עשרות שנים מצדדת ההסתדרות בכיבוש ואף לוקחת חלק בקמפיין הבינלאומי של הממשלה נגד החרם על ההתנחלויות. קיימת אף חלוקת עבודה, במסגרתה פועלת ההסתדרות לקדם את מדיניות הכיבוש ולהסיר את החרם בארגונים בהם משרד החוץ אינו מסוגל לפעול.
אפרים דוידי
]]>
שר הביטחון גנץ נושא הצהרה משותפת עם מקבילו האמריקאי אוסטין (צילום: לע"מ)
איומים על איראן הפכו עניין של מה בכך. ממשלת השינוי, שראשה הכריז כי היא ניצבת "עשר מעלות ימינה" מהממשלה הקודמת, מתכוננת למלחמה שישראל לא ידעה כמותה.
באוקטובר אמר שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן: "הסכם גרעין כשלעצמו לא מספק תרופה לאתגרים הביטחוניים הייחודים לאזור. יתר על כן, כמה מהמדינות החברות באו"ם מפרות את ההסכם. ארבע מתוך חמש ההפרות החמורות של ההסכם היו במזרח התיכון".
מילים לחוד ומעשים לחוד
ממשלת ישראל טוענת כי היא מבקשת למנוע הפצה של נשק גרעיני, אך מילים לחוד ומעשים לחוד. ישראל היא המדינה היחידה שהצביעה נגד קריאת העצרת הכללית של האו"ם לפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני (6.12). ההחלטה קוראת למדינות המזרח התיכון "להימנע מפיתוח, ייצור, ניסוי או רכישת נשק גרעיני, ולא לאפשר להציב בשטחן או בשטחים שתחת שליטתן נשק גרעיני". עוד ביקשה העצרת הכללית ממדינות האזור "להכניס את כל פעילותן הגרעינית תחת פיקוח ובקרה של הוועדה הבינלאומית לנשק אטומי". ההחלטה עברה ברוב מוחץ של 178 נגד 1 (ישראל). שתי מדינות נמנעו: קמרון וארה"ב. איראן הצביעה בעד ההחלטה, אך נציגה אמר כי פירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני לא יוכל להתקיים בפועל "כל עוד ישראל, בתמיכת ארה"ב, מסרבת ליטול בו חלק".
כמו כן קראה העצרת הכללית של האו"ם למדינות המזרח התיכון להצטרף להסכם למניעת הפצת נשק גרעיני. ישראל, שאינה צד בהסכם למניעת הפצת נשק גרעיני, היא אחת מתשע מדינות המחזיקות בארסנל גרעיני. ברשימה המפוקפקת נכללות גם ארה"ב, רוסיה, בריטניה, צרפת, סין, הודו, פקיסטן וצפון קוריאה. ישראל מעולם לא הודתה באופן רשמי כי יש
ברשותה נשק גרעיני. הצעה נוספת אותה אישרה העצרת הכללית של האו"ם קוראת לישראל להצטרף להסכם למניעת הפצת נשק גרעיני ולאפשר לפקחים בינלאומיים מטעם הוועדה לנשק אטומי להיכנס לשטח מתקני הגרעין שלה. בהחלטה נכתב: "ישראל נותרה המדינה היחידה במזרח התיכון שעדיין לא הצטרפה להסכם למניעת הפצת נשק גרעיני". הצעה זו אושרה ברוב של 157 תומכות מול שש מתנגדות: ישראל, איי מרשל, מיקרונזיה, פרו, קנדה וארה"ב. 24 מדינות נמנעו.
מאז 1967 נותרו בעולם חמישה אזורים נקיים מנשק גרעיני: אמריקה הלטינית (דרום ומרכז אמריקה) והאיים הקריביים, דרום האוקיינוס השקט, דרום-מזרח אסיה ומרכז ודרום אפריקה. אזורים אלה מכסים את מרבית הדרום הגלובלי, וכוללים 60% מכל המדינות החברות באו"ם. לדברי מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש, להסכם בדבר פירוז גרעיני במזרח התיכון יהיו השפעות חיוביות רבות. הסכם זה עשוי לעצור את מרוץ החימוש האזורי ולשחרר משאבים רבים למאבק באתגרים כמו נגיף הקורונה ומשבר האקלים.
עוד איומים נגד איראן
בתחילת החודש אמר ראש המוסד דוד ברנעכי הסכם גרעין "גרוע" בין המעצמות לאיראן יהיה בלתי נסבל עבור ישראל, ונשבע כי הרפובליקה האסלאמית לעולם לא תשיג נשק גרעיני. "לאיראן לא יהיה נשק גרעיני, לא בשנים הקרובות, לעולם לא. זו התחייבותי, זו התחייבות המוסד", אמר ברנע באירוע בבית הנשיא. "הסכם גרוע, שאני מקווה שלא יושג, הוא בלתי נסבל עבורנו", הוסיף. "
כשנשאל במהלך ריאיון טלוויזיוני ששודר באותו יום בדבר תוכניות אפשריות לתקיפת אתרי הגרעין באיראן, אמר מפקד חיל האוויר עמיקם נורקין כי הצבא הציב בעדיפות גבוהה את ההכנות לאפשרות זו. אולם נורקין לא הגיב ישירות כאשר שאל אותו כתב חדשות 13 האם יכול חיל האוויר לנטרל לגמרי את האיום האיראני. "אנחנו צריכים תמיד להיות מוכנים לאופציה צבאית ולכן זו נמצאת בעדיפות גבוהה", אמר.
רוי רוזנברג
עוד בנושא: https://zoha.org.il/109133
]]>
מתנחלים תוקפים פלסטינים בחסות צבא הכיבוש (צילום: סוכנות הידיעות וואפא)
מהדו"ח עולה כי המדינה מאפשרת למתנחלים בשטחים הכבושים לשהות בקרקעות שנגזלו מפלסטינים באלימות. עשרות המאחזים ו"החוות החקלאיות" – שהם התנחלויות לכל דבר ועניין שהוקמו ללא אישור פורמלי של הממשלה או ללא תוכניות המאפשרות את הבנייה בהן – זוכים בתמיכה של הרשויות הישראליות ואינם מפונים.
המדינה מורה לצבא להגן על המאחזים ו/או מממנת את השמירה עליהם. היא אף סללה דרכים והקימה לרובם תשתיות מים וחשמל, ותומכת בהם באמצעות משרדי הממשלה, החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית העולמית והמועצות האזוריות בגדה. עוד מסבסדת המדינה מיזמים כלכליים במאחזים – כולל מתקנים חקלאיים, תמיכה בחקלאים חדשים וברעיית עדרים, הקצאת מים והענקת הגנה משפטית בעתירות שהוגשו בדרישה לפינויים.
בעבר הצהירה המדינה כי בכוונתה לאכוף את החוק על המאחזים בעתיד, ואף התחייבה לכך בפני הקהילה הבינלאומית – אלא שהבטחות אלה לא מומשו. במארס 2011 הודיעה המדינה כי מעתה תבחין באופן רשמי בין מאחזים שהוקמו על אדמות שנרשמו כ"אדמות מדינה", כלומר על אדמות שהיא הכריזה עליהן ככאלה או על אדמות סקר, לבין מאחזים שהוקמו על קרקע פלסטינית פרטית – שרק אותם היא טענה שבכוונתה לפנות. הבחנה זו, שאין לה שום בסיס חוקי, אושרה בבית המשפט העליון. "ממילא, בסופו של יום נותרו כמעט כל המאחזים במקומם", נכתב בדו"ח.
הכשרת אלימות פיסית כלפי פלסטינים
מעשי אלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים תועדו מאז ראשית הכיבוש באין ספור דו"חות ובאלפי עדויות. לתיעוד מקיף ומתמשך זה לא הייתה כמעט השפעה. אלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים הפכה מזמן חלק בלתי נפרד משגרת הכיבוש בגדה המערבית. מעשי האלימות כוללים: מכות, יידוי אבנים, איומים, הצתת שדות, השחתת עצים וגידולים חקלאיים, גניבת יבול, ירי, פגיעה בבתים והרס מכוניות, ובמקרים נדירים גם רצח. בשנים האחרונות מרחיקים מתנחלים ב"חוות חקלאיות" באלימות רועי צאן וחקלאים פלסטינים משדותיהם, מאדמות המרעה וממקורות מים ששימשו אותם במשך דורות, יוזמים חיכוכים אלימים על בסיס יומיומי, מטילים אימה על רועי הצאן הפלסטינים ומפזרים את עדריהם.
צבא הכיבוש, כמדיניות, נמנע מעימותים עם מתנחלים אלימים למרות שלחיילים הסמכות והחובה לעכב אותם ולעוצרם. ככלל, הצבא מעדיף להרחיק פלסטינים מאדמותיהם החקלאיות או משטחי המרעה במקום להתעמת עם מתנחלים. זה נעשה באמצעות הוצאת צווי שטח צבאי סגור המוחלים רק על הפלסטינים, ואף באמצעות ירי של גז מדמיע, רימוני הלם, כדורי מתכת מצופים גומי ואש חיה. ברוב המקרים צופים החיילים מן הצד באלימות המתנחלים, אך בחלק מהמקרים משתתפים החיילים עצמם במעשים.
גם בדיעבד, לאחר תקיפות של פלסטינים בידי מתנחלים אלימים, עושה מערכת אכיפת החוק הישראלית כמיטב יכולתה להימנע מטיפול בהן. היא עורמת קשיים על הגשת תלונות, ובמקרים הבודדים שבהם נפתחות חקירות – היא ממהרת לטייח אותן. כתב אישום נגד מתנחל שפגע בפלסטיני מוגש במקרים חריגים ביותר – לרוב בגין עבירות שוליות. גם אז, העונשים הנגזרים בגינן, במקרה הנדיר שבו הנאשם מורשע, הם סמליים בלבד.
לדברי בצלם, "אלימות המדינה – הרשמית והלא רשמית – היא חלק בלתי נפרד ממשטר האפרטהייד הישראלי. השימוש בקרקע נעשה כמעט רק לצורך פיתוחם והרחבתם של יישובים יהודיים קיימים ולצורך הקמתם של יישובים חדשים. במקביל קוטע המשטר הישראלי את המרחב הפלסטיני, מנשל פלסטינים ודוחק אותם למובלעות קטנות וצפופות".
יוסי אבו
]]>
אורן פלד, מזכיר חד"ש בירושלים, נושא דברים בהפגנה ברחוב בלפור הדרישה להתפטרותו של בנימין נתניהו, 1 בספטמבר 2020 (צילום: זו הדרך)
לא אשתוק על כליאה המונית של מיליוני פלסטינים, בזה שאמנע מלחשוף את המציאות הברורה בה עצם הצהרה על התנגדות למדיניות הכיבוש היא עילה לכליאה בארץ הזו של כל מי שתחת חוק גיוס חובה. לא אשתוק על ריגול המוני אחר מיליונים באמצעות הצגות ומסירת מידע כוזב לצבא כמו שכל כך רוצה המערכת שנעשה כדי שנתחמק מלהגיד את עמדתנו. לא אשתוק על מדיניות ניצול ודיכוי של העמל והמשאבים של בני העם הפלסטיני על ידי תשלום קנס של 2,500 שקל לגוף הכי ממומן בארץ הזו בשביל להימנע מכליאה. המעשה היחיד שאני מסוגל, הוא להגיד את האמת לאורך כל הדרך, כי רק האמת תפיל את הכיבוש. לכן אני נכלא.
צריך להגיד את האמת, על ההיסטוריה של המקום הזה, על מעשי הטבח והגירוש שהיו בעבר ועד למעצרים המינהליים, הטיהור האתני והירי ההמוני בהווה. זה לא מעשה נעים, תאמינו לי שזה סיוט מתמשך כשמשחקים עם מועד הכליאה למשך חודשיים ולהפסיד ימי עבודה ולימודים. אבל אנחנו נדרשים כעת לעשות כצו מצפוננו. כל מי שאוהב באמת את המקום הזה, כל מי שאוהב באמת את האנשים שחיים על האדמה הזאת, צריך לשנוא את הכיבוש, עיוות ההיסטוריה, גזל האדמות והדיכוי.
אני אוהב את המקום הזה ואוהב את האנשים שחיים פה ולכן בחרתי לסרב ולכן אבחר לסרב גם בעתיד. העובדה הברורה היא שכאשר קצין פוגע בצורה חמורה במפגינים ורודף עיתונאי פלסטיני הוא נשאר בתפקידו, ולעומת זאת עצם אמירת המילים אני לא מוכן לשרת דיכוי של עם שלם עולה בכליאות חוזרות, כמו במקרה של שחר פרץ וערן אביב שנכלאים שוב ושוב לתקופות ארוכות בגלל עצם היותם חזקים מספיק בשביל להגיד את אשר על ליבם ולא לפעול בניגוד לצו מצפונם.
אורן פלד
]]>
חנות שנהרסה בשבוע שעבר בידי כוחות הכיבוש בשכונה הפלסטינית סילוואן בירושלים המזרחית (צילום: אקטיבסטילס)
"המדינה היהודית" ו"הסכסוך" הם לכן שני צדדים של אותו מטבע. משמעות הקמת מדינת ישראל הייתה, מניה וביה (ממנה ובה) פירוק החברה הערבית בפלסטין. הטרנספר הגדול, הפקעת רכוש הנפקדים – הנעדרים והנוכחים, הכפרים והערים שהוחרבו, הממשל הצבאי, טבח כפר קאסם… כולם מונומנטים להכרעות שכבר נעשו.
אחרי 67' הועברו שיטות ההתנחלות לשטחים כבושים חדשים: הגדה המערבית ורצועת עזה. הדרה, דיכוי התנגדות, נישול וייהוד הם שלבים בתהליך העיכול: בהפיכת שטח ערבי ליהודי. המתנחלים, שלוחי המדינה, תופסים את הקרקע, הצבא מגן עליהם והחקיקה והמשפט מכשירים את מה שהחוק הבינלאומי אוסר. שלושה מוקשים עם פתיל קצר הונחו בינתיים, עוד לפני אישור התקציב, לרגלי "ממשלת השינוי". אלה הם ההתנחלות אביתר, החוק למניעת איחוד משפחות פלסטיניות ופינוי פלסטינים מבתיהם בשייח' ג'ראח ובסילוואן.
תרמית אביתר
ההסכם שהושג באביתר אינו אלא תרמית. בתמורה לפינוי זמני, עכשיו, של המתנחלים, תחליט הממשלה בעתיד קרוב שהאדמות, השייכות לתושבי כפר ביתא, אינן שטח פלסטיני. זאת, למרות שמחנה צבאי שהוקם בהן בעבר הסתמך על "צו תפיסה" שמשתמשים בו כאשר המדינה מפקיעה שטח בבעלות פרטית. או אז יוכרז השטח כאדמת מדינה ותוקם עליו "התנחלות חוקית" – אוקסימורון, כיוון שהחוק הבינלאומי אוסר כל התנחלות בשטח כבוש. לפיד, גנץ, מיכאלי, הורוביץ ועבאס יתמכו בהסכם בתירוץ שבינתיים מפנים מתנחלים. כשיבואו להכשיר את השרץ, זה יהיה ברגע אחר. עד אז, או שביבי כבר לא יאיים, או שהורוביץ ועבאס כבר לא יהיו בממשלה. אולי תהיה עד אז ממשלה עם הליכוד (אם או בלי ביבי) או שיפרוץ משבר חדש. מה שבטוח שלא יקומו לתחייה ארבעת הפלסטינים שנהרגו באש צה"ל בהפגנות המחאה שנערכו נגד ההתנחלות: זכריה חמאייל בן 28, מורה לערבית; מוחמד חמאייל בן 15; ד"ר עיסא ברהם, משפטן בן 41; ואחמד בני שמסה בן 16. בטוח גם שהם לא יהיו האחרונים להיהרג במאבק העיקש הזה נגד הכיבוש.
גזענות דמוגרפית
המוקש השני: "החוק למניעת איחוד משפחות". מדובר בהוראת שעה (חוק זמני) משנת 2003 המחודשת, כמו מצב החירום, מדי שנה בהצבעה בכנסת. חוק זה הוא חלק מתפיסת יהדותה של המדינה. הוא חל רק על אזרחים ותושבים ישראלים שנישאו לפלסטינים תושבי ירושלים המזרחית, הגדה המערבית או רצועת עזה, ואינו מאפשר לבני או לבנות הזוג לרכוש מעמד בישראל. פרוש הדבר שזכויות רבות נמנעות מהם ומצאצאיהם: מילדיהם דורשים בדיקת דנ"א להוכחת אבהות. הם לא יכולים לקבל רישיון נהיגה או לצאת לחו"ל מנתב"ג, זכויותיהם בביטוח לאומי ובתעסוקה מוגבלות, ועוד. בגלל החוק הזה, חיים אלפי אזרחים בנפרד מבני זוגם ומילדיהם. לעיתים מוותרים אזרחים ישראלים על אזרחותם כדי לחיות עם משפחותיהם.
זאת בשעה שכל נכד של סב או סבתא יהודיים יכול להתאזרח אוטומטית באמצעות "חוק השבות" הגזעני, ולאזרח בישראל בן זוג לא יהודי (כל עוד אינו פלסטיני). הוראת חוק זמני זה היא, לכאורה, מנימוקי ביטחון – כדי למנוע תנועה בין ישראל לשטחים הכבושים. כל זאת כאשר מדי יום נכנסים לישראל מעל ל-120 אלף עובדים פלסטינים. התכלית האמיתית של הוראת השעה היא דמוגרפית: הקטנת מספר הפלסטינים בישראל. תוקפו של חוק מפלה זה, בהיותו זמני, יפוג השבוע. אם יצביעו רע"ם ומרצ נגדו, עשויה ממשלת בנט להסתמך על הליכוד כדי לחדשו. אולם אם יתנגד ביבי להצביע עם הממשלה, לא יימצא לו רוב.
נישול וצביעות
המוקש השלישי עלול להצית מרי בירושלים ואף לגרום להתלקחות אלימה בגדה, בעזה ובקרב פלסטינים אזרחי ישראל. מדובר בנישול תושבים פלסטינים מבתיהם בשכונות שייח' ג'ראח וסילוואן בירושלים המזרחית בידי המשטרה ואגודות מתנחלים. אחרי 48' הפקיעה ישראל את רכוש הפלסטינים שגורשו וברחו משטחה וחילקה אותו ליהודים. לעומת זאת, ישראל לא ויתרה על נכסים יהודיים בשטח שנכבש ב-48' בידי ירדן בירושלים המזרחית. ירדן יישבה במזרח ירושלים פליטים פלסטינים, חלקם בבתים שהיו שייכים ליהודים. ב-1970, אחרי סיפוח ירושלים, נחקק "חוק הסדרי משפט ומנהל" לפיו יכולים יהודים שאיבדו את נכסיהם במזרח ירושלים לקבלם חזרה באמצעות האפוטרופוס הכללי.
אך לא יורשי התושבים היהודים במזרח ירושלים הם התובעים כיום את נכסי משפחתם במזרח העיר. היורשים פוצו מזמן. על התהליך השתלטו עמותות מתנחלים (בעיקר "עטרת כהנים" ו"נחלת שמעון") שקנו את זכויות ההקדשים הישנים בכספים רבים שהגיעו מחו"ל ופועלים בעזרת האפוטרופוס, בתי המשפט והמשטרה, למען הקמת התנחלויות יהודיות אקסקלוסיביות במעבה השכונות הערביות. המתנחלים מאיימים על מאות משפחות, שחלקן כבר סולקו וחלקן עדיין נאבקות בבתי המשפט. בשבועות הקרובים אמורים היועץ המשפטי ובית המשפט העליון לומר את דברם בנושא, הזוכה בתשומת לב עולמית. כל זה קורה על רקע פעילותן האלימה והמסיתה של העמותות התורניות בערים המעורבות בישראל בחודש מאי, ועל רקע זעקת הקוזק הנגזל של ישראל נגד פולין שקבעה חוק התיישנות לגבי תביעות רכוש יהודי מימי מלחמת העולם השנייה.
אין שום תקווה שמערכת המשפט הציונית תצא נגד חוקים גזעניים שחוקק הרוב הציוני. אין לנו תקווה גם מהממשלה החדשה, אשר מלבד החלפת נתניהו אינה מבשרת שינוי כלשהו במדיניות כלפי הפלסטינים.
אבישי ארליך
]]>