עוד הדגיש עאמר כי "ממשלת השינוי לא שינתה דבר לטובה: היא העמיקה בהתמדה את מדיניות ההתנחלויות והכיבוש. מספר הקורבנות הפלסטינים מירי חיילי הכיבוש רק גדל, ולאחרונה נודע כי בנט גרר את האזרחים למלחמה חשאית ומיותרת נגד איראן וסוריה". עוד מסר: "הממשלה שתחלוף דגלה במדיניות קפיטליסטית ניאו-ליברלית קיצונית,  שהצליחה  לעשות  את  הלא-יאמן  ועלתה  על קודמותיה. היא סירבה לפצות על יוקר המחיה הגובר, ודרדרה את מצב המורים, שיצאו בתגובה למאבק לשיפור מעמדם ושכרם".

"דווקא שר הבריאות ומנהיג מרצ ניצן הורוביץ ויו"ר רע"מ מנסור עבאס ניסו למנוע את נפילת הממשלה עד לרגע האחרון. בתום שנת שותפות עם הימין, הם נאלצים לשוב אל ציבור בוחריהם המצטמק בידיים ריקות. כמה הבטחות הפריחו לאוויר! אולם דבר לא התממש. מפלגת העבודה, מרצ ורע"מ שימשו עלה תאנה עבור ממשלה כובשת ודורסת".

מזכ"ל מק"י הדגיש כי הרשימה המשותפת הייתה "הסיעה היחידה בכנסת שעמדה במבחן: מלבד לה איש לא התנגד לכיבוש ולרמיסת זכויות אדם. חבריה וחברותיה פעלו למען קידום שוויון, צדק חברתי ושלום. לכן, גם בבחירות הקרובות תהיה הרשימה המשותפת הכתובת היחידה עבור הציבור הערבי ועבור היהודים הדמוקרטים הנאבקים באפליה ובאפרטהייד. הרשימה המשותפת היא חלופה אמיתית וצודקת מול הימין הקיצוני וגרורותיו".

יו"ר הרשימה המשותפת, ח"כ איימן עודה (חד"ש), ציין כי "הניסיון לשמר את הכיבוש גרם לנפילת הממשלה, שעשתה כל שביכולתה כדי להתעלם ממנו. סיום הכיבוש הוא האינטרס של כולנו: כל עוד הכיבוש יוסיף להתקיים לא יהיו פה לא דמוקרטיה, לא יציבות ולא שלום, שוויון וצדק חברתי".

"סיירת בראל" (צילום: דף הפייסבוק של "הוועד להצלת הנגב")

באתר האינטרנט של הארגון מכונים מתנדבי הסיירת "לוחמים", ונכתב כי הם יקבלו סמכויות כגון "חיפוש, מעצר ועיכוב. סמכויות כמעט כמו שוטר למעט סמכויות הוצל"פ או כניסה לחצרות". עוד נכתב באתר כי הסיירת היא "כוח עצמאי" וכי "לוחם יקבל סמכויות גם כשאינו צמוד לשוטר".

בכנס ההקמה של הארגון, בו השתתפו בין השאר ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ', ראש מועצת עומר פיני בדש וראש מועצת להבים יוסי ניסן, הייתה אמורה להשתתף גם נציגות של משטרת ישראל. עם זאת, ימים ספורים לפני האירוע אסרה היועצת המשפטית של מחוז דרום על המשטרה להשתתף בפעילות, וזו ביטלה את השתתפותה בכנס.

במכתב ששיגרו התנועה הרפורמית והמרכז לנפגעי גזענות לראש עיריית באר שבע נכתב: "הקמת סיירת בראל היא הפרטה פסולה של סמכות שלטונית מובהקת – שמירה על ביטחון הציבור ועל הסדר הציבורי – וחותרת תחת שלטון החוק. היא אף מעלה חשש כבד למתן גושפנקא חוקית לארגון הנסמך על השקפת עולם לאומנית וגזענית המוטה נגד ערבים, ובפרט נגד הציבור הבדואי בנגב".

אך "סיירת בראל" אינה תופעה בודדת. ב-10.3, פחות משבועיים לפני כנס הקמתה בבאר שבע, נערך כנס דומה בלוד. בכנס זה הוצג "ארגון שמירה לוד" – התארגנות של אזרחים יהודים חמושים, שקמה ביוזמה משותפת של הגרעין התורני בעיר, בית חב"ד, העירייה והמשטרה. לפי פרסומי הארגון, חלק ממטרותיו הן: "רכישת ניידת סיור עבור סיור חמוש וממונע בשיתוף משטרת לוד"; "הקמת ארגון ביטחוני"; ו"הזנקה תוך שתי דקות של עשרות חמושים שיעברו הכשרה". כלומר, מדובר במיליציה חמושה לכל דבר.

הפרטה של תפקיד השיטור

לקראת הכנס בלוד פנו האגודה לזכויות האזרח והארגון "יוזמות אברהם" אל ראש עיריית לוד יאיר רביבו ומפכ"ל המשטרה יעקב שבתאי, בקריאה לבטל את השתתפותם באירוע. בפנייה נכתב כי "הצורך בחיזוק הביטחון של תושבי העיר אינו מוטל בספק, אלא שיש לתת מענה לצורך זה באמצעות המשטרה עצמה ולא לאפשר הפרטה פסולה של תפקיד השיטור וחדירה של השקפת עולם גזענית לפעולות שיטור ואבטחה. הדבר עלול להוביל להחרפת המתח בלוד ולהסלמת אירועים עתידיים".

עוד נמסר: "תהליכים אלה מצטרפים לנתונים המדאיגים באשר לעלייה הדרמטית בהיקף הבקשות לרישיון נשק פרטי בעקבות מבצע שומר החומות [המתקפה על רצועת עזה במאי 2021]. מספר הבקשות שהוגשו בשנת 2021 הכפיל את עצמו (כ-20 אלף בקשות) לעומת הבקשות שהוגשו בשנים קודמות (כ-10 אלף בקשות בשנה)".

הארגונים הדגישו: "אין לאפשר הקמת כוחות מאורגנים חמושים הפועלים לצד המשטרה או בשיתוף איתה בכלל, ועל אחת כמה וכמה שיש להימנע מכך במוקדי חיכוך רגישים כל כך. בניגוד למשטרה, הכוחות ההתנדבותיים אינם חייבים בדין וחשבון לציבור, אין גורם המפקח עליהם והם נעדרים את ההכשרה והניסיון הדרושים לתפקידי שיטור. מתן לגיטימציה להתארגנויות אלה משקף השלמה עם אזלת ידה של המשטרה ופגיעה במונופול של המדינה להפעיל כוח מאורגן וחמוש. זאת ועוד, המשטרה מחויבת לפעול ללא משוא פנים ובשוויון כלפי כלל האזרחים. לעומת זאת, ההתארגנויות האזרחיות שהוקמו משרתות רק את הציבור היהודי ורואות בציבור הערבי איום. התארגנויות אלה טומנות בחובן סיכון ממשי להכנסת שיקולים זרים ולאומיים לפעילות השיטור".

הממסד לצד הפורעים הגזענים

מהא נקיב, פעילת חד"ש בלוד, מסרה ל"זו הדרך": "ההתפתחויות מדאיגות אותנו מאוד. אלה לא אנשים שרוצים להיות שכנים שלנו והממסד כולו תומך בהם. במאי, כאשר יהודים גזענים תקפו ערבים, השוטרים עמדו מנגד, ולמעשה גוננו על התוקפים. זה ממש כמו בשטחים הכבושים. כאשר פלסטיני מנסה להגן על עצמו, במקרה הטוב הוא נעצר ונכלא, ובמקרה הרע – 'מנוטרל', כפי שאומרים בלשון מכובסת".

לדבריה, "מי שמנסים להצית מלחמה בלוד הם העירייה והגרעין התורני, בעידוד סמוטריץ' ובן גביר. את זה אומרים לא רק התושבים הערבים בלוד, אלא כל ארגוני החברה האזרחית. סגן ראש העיר יוסי הרוש איים בעבר על נציגי ציבור ערבים שיביא את נוער הגבעות ללוד. במהלך אירועי מאי אמר: 'אני מציע שאף ערבי לא יצא מהבית שלו'. כיצד הייתה התקשורת הממסדית מגיבה לו היה מישהו מאיים כך על יהודים?".

נקיב הוסיפה: "הפוגרומיסטים מסתובבים חופשי. כמעט אף אחד מהם לא נעצר, שלא לדבר על פסק דין. הרוצחים של מוסא חסונה נעצרו ליום וחצי ושוחררו, והתיקים נגדם נסגרו בעילה של חוסר אשמה או הגנה עצמית מבלי שזומנו עדים לחקירה. לעומת זאת, נגד הצעירים הערבים הוגשו עשרות כתבי אישום, ורבים מהם כיום בכלא. במקרה של מתנחל שנפצע בקרסול נפתחה חקירת שב"כ. החשוד הוחזק במעצר מנהלי ארבעה חודשים, שוחרר ולאחר מכן נעצר שוב. הוגשו נגדו כתבי אישום חמורים, והפרקליטות דורשת מעצר עד תום ההליכים. אנחנו המיעוט המותקף, אבל הממסד הטיל עלינו אות קין של טרוריסטים".

"אנחנו חיים כאן, ערבים בצד יהודים, כבר יותר מ-70 שנה. תמיד הייתה אפליה לאומית, אבל עכשיו זה מעבר לאפליה. זה ניסיון למחות אותנו מהמרחב הציבורי. עצם הקיום שלנו בלוד מאוים. התהליכים הללו הם התגלמות של האפרטהייד שמעמיק כאן, והם צריכים להדאיג כל אזרח במדינה", מסרה.

אסף טלגם

אמת היא שהקומוניסטים היהודים והערבים היו חלוצים בתמיכתם בפתרון שתי המדינות למימוש זכות ההגדרה העצמית לשני העמים בארץ. אך לתמיכתם בסופו של דבר בתוכנית החלוקה של האו"ם, שלפיה יש להקים בארץ "מדינה יהודית" לצד "מדינה ערבית", קדמו שני עשורים של פולמוסים ופילוגים על רקע שאלת ההגדרה העצמית והפתרון הרצוי.

הנה, למשל, ביום 19 באוקטובר 1947 נכתב בעיתון "אל־אתיחאד" (הביטאון של "הליגה לשחרור לאומי" של הקומוניסטים הפלסטינים) בתגובה לעמדת שר החוץ הסובייטי: "החלוקה היא הפתרון היותר גרוע (…) אנחנו לא מקבלים את העמדה הזו של ברית המועצות בעניין הפלסטיני. אנו משוכנעים שהחלוקה היא פתרון לא צודק שמנסים לכפות על תושבי הארץ ללא התחשבות בעמדתם. הפתרון הזה אינו מגשים את שאיפות התושבים ואינו מבטיח ביטחון ושלום בכל רחבי הארץ, ואין בו כדי לבלום את התוכניות האימפריאליסטיות".

אין ספק שלעמדת ברית המועצות תחת סטאלין היתה השפעה מכרעת בזמן ההוא. אלא שככל שנקפו הימים, בינואר־פברואר 48', התחדדה ההבנה שהחלופה אינה בין תוכנית החלוקה של האו"ם לבין "מדינה דמוקרטית לכל אזרחיה" או "מדינה דו־לאומית" כפי שדרשו הקומוניסטים; אלא בין חלוקה לשתי מדינות — יהודית וערבית — לבין הנכבה שכתובתה היתה על הקיר, של גירוש מאות אלפי אנשים ממולדתם והחרבת מאות יישובים.

משך עשורים רבים הדגישו המנהיגים של מק"י, לרבות בימי העצמאות, כי עצם הלגיטימיות של מדינת ישראל אינה שלמה כל עוד החלק השני של תוכנית החלוקה — המורה על הקמת מדינה שתבטא את זכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני — אינו מיושם. באותה ועידה בשנת 1976 באה לידי ביטוי ההבחנה העמוקה בין מדינה ש"מבטאת את מימוש זכותו של העם היהודי", לבין מדינה ששוללת את זכויות המיעוט. הוועידה ה–18 גם ניסחה לראשונה את עקרון "השוויון הלאומי והאזרחי" שמעגן את הזכויות הקיבוציות של המיעוט הערבי־פלסטיני בישראל כמיעוט ילידי. זה היה הרבה לפני הכרזת האו"ם על מיעוטים בשנת 1992 וההכרזה על זכויותיהם של עמים ילידים (UNDRIP) בשנת 2007.

ב–1985 נדון בכנסת סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת, שהגדיר לראשונה בחוק את ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". תאופיק טובי זעק אז במליאה: "לבוא היום ולקבוע בחוק את מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, פירושו לומר ל–16% מכלל אזרחי מדינת ישראל שאין להם מדינה כלל, ולקבוע שהם תושבים בלא מדינה". הח"כ הקומוניסטי הוסיף ושאל: "האם מנסחי הגרסה הזאת לא מבינים כי בהגדרה הזאת הם מכתימים את מדינת ישראל כמדינת אפרטהייד, כמדינה גזענית?".

ב–2007, כאשר דרשה ממשלת ישראל מאש"ף לראשונה להכיר ב"מדינה היהודית" כתנאי למו"מ מדיני, הובילו מק"י וחד"ש את ההתנגדות. ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל פרסמה עמדה נחרצת שהביאה גם את הנשיא אבו מאזן לסרב לתנאי שסותם את הגולל על האפשרות להשגת שוויון מהותי. את המחאה הגדולה נגד חוק הלאום בקיץ 2018 הובילו אנשי חד"ש בכנסת וברחובות.

מנסור עבאס אינו מכיר בזכות ההגדרה העצמית, כפי שדוגלות מק"י וחד"ש, ובעקבותיהן בל"ד, תע"ל ואחרים. החידוש של רע"ם הוא בקבלת והפנמת חוק הלאום שמקבע חוקתית את העליונות היהודית בין הנהר לים. החידוש הוא בוויתור אפריורי על הדרישה לסיום הכיבוש וכינון מדינה פלסטינית לצד ישראל בגבולות 67', שתבטא את זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית.

יש גם שיאמרו שעבאס רק "מחזיר עטרה" לפוליטיקה של מפלגות הלוויין של מפא"י בימיה העליזים. אחת מהן אגב, כיהנה בכנסת השמינית תחת השם "הרשימה הערבית המאוחדת". האמירה של עבאס היא אמירה היסטורית רק במובן שהיא מחזירה אותנו להיסטוריה של אותן מפלגות שהצביעו בעד הארכת הממשל הצבאי ושתקו על הטבח בכפר קאסם בתמורה לפירורים וכיבודים.

רג'א זעאתרה

מטוסי חיל אוויר וכוחות ארה"ב בתרגיל המדמה התקפה על איראן באוקטובר האחרון (צילום: דובר צה"ל)

הנאום הלוחמני של שגריר ישראל באו"ם, גלעד ארדן, מבכירי הליכוד אשר מונה לתפקיד בידי ממשלת נתניהו, לא עזר. כל העולם (ממש כך, כל העולם!) חושב אחרת מהצמד בנט-נתניהו ומשר הביטחון המשותף להם, בני גנץ – ידידו החדש של נשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ.

מאחורי עמדותיהן הניציות ומחרחרות המלחמה של ממשלות ישראל בעבר ובהווה, המקבלות את תמיכתן השקטה של המעצמות הקפיטליסטיות במערב ובנות בריתן באזור, עומד הארסנל הגרעיני של ישראל. ביום בו החליטה העצרת הכללית שיש למגר את הנשק הגרעיני במזרח התיכון, פרסם מכון סטוקהולם הבינלאומי לחקר השלום ((SIPRI את הדו"ח השנתי שלו. עם השנים הפך "סיפרי" המקור המהימן ביותר למידע בנושא סחר בנשק ופיתוח אמצעי לחימה ברחבי העולם.

הפרק העשירי בדו"ח המקיף (כ-300 עמודים), שפרסמה ההוצאה לאור של אוניברסיטת אוקספורד, מוקדש למדינות בעלות ארסנל גרעיני. הרשימה אינה ארוכה, ומונה בסך הכל תשע מדינות: ארצות-הברית, רוסיה, בריטניה, צרפת, סין, הודו, פקיסטאן, ישראל וצפון קוריאה. איראן איננה חברה במועדון קטל-המוני זה. לפי הדו"ח, לישראל כ-90 ראשי נפץ גרעיניים המוכנים לשיגור.

שני חוקרי המכון מקדישים לניתוח הכוח הגרעיני של ישראל ארבעה עמודים גדושי מידע, מהם ניתן ללמוד שלפחות ל-30 מטוסים של חיל האוויר היכולת לשאת פצצות אטום (ע"ע הירושימה ונגסקי). עוד עולה כי ישראל מסוגלת לשגר 50 ראשי נפץ גרעיניים באמצעות טילי יריחו, בעלי טווח ארוך מאוד.

לפי המידע שבשנתון, המבוסס על מקורות מודיעיניים אמריקאיים, ישראל פיתחה דור שלישי של טילי יריחו העלולים להפציץ מטרה הנמצאת במרחק של יותר מ-4,500 ק"מ. עוד מוסרים החוקרים שישראל עוסקת כעת בשיפור טיל זה על מנת לפתח את "דור רביעי", המסוגל להגיע למרחק של 5,500 ק"מ. עוד סבורים ב"סיפרי" כי בידי ישראל כעשר צוללות, שכל אחת מהן מסוגלת לשגר שני טילים גרעיניים.

אך ממשלת ישראל אינה מוסרת את המידע המפורסם בשנתון לעיונם של אזרחיה ולהכרעתם: האם הם רוצים שמדינתם תחזיק ארסנל גרעיני המסכן את חייהם ואת חיי כל תושבי האזור.

הלווייתו של מוסא חסונה שנרצח בלוד בשבוע שעבר, 11.5 (צילום: אקטיבסטילס)

המיקום של לוד מרכזי במיוחד – אז והיום. בשפלה בין יפו לירושלים, בין דרום הארץ לצפונה, בעמדת מפתח בין ההר לים. לא במקרה נמצא מטה המשטרה הארצי בלוד; לא במקרה נמצאת שם תחנת הרכבת המרכזית בארץ כבר יותר ממאה שנה; לא בכדי נבנה בסמוך לעיר שדה התעופה המרכזי. ובמיקום כה אסטרטגי, כה מרכזי וכה רגיש – ישנם ערבים.

מבחינת הימין, נוכחותם של ערבים במקום כזה הוא בעיה שאין להתעלם ממנה. לכן פנו לפתרון של הקמת ישיבות תורניות, כמו ביפו. אבל בלוד – מקום עני, מוזנח ומופלה – אין לימין תחרות מצד ג׳נטריפיקציה של יהודים עשירים. לכן הוא  קונה בה הרבה נדל״ן, ובמהירות. כך הפכה לוד תוך עשור למעוז של ימין סרוג, עם ראש עיר גזען ועם קהילה המחוברת לרשת הכלכלית והקהילתית של הציונות הדתית. רבים מאותם תושבים חדשים היו בעבר מתנחלים בעזה. מעברם הוא במסגרת שינוי סדר העדיפויות של המתנחלים להתמקדות בפרויקט ההשתלטות על מרכז הארץ.

זו הסיבה לאירועים הקשים בלוד בשבוע שעבר. עבור הימין, לוד היא פרויקט לא גמור. לכן הגיעו אליה עשרות חמושים תושבי ההתנחלות יצהר. לוד הייתה לזירת המאבק המרכזי של אנשי הימין הקיצוני נגד מה שהם מכנים ״האויב הערבי״.

אסור להתעלם מהמטרה האמיתית שלהם – להעיף את הערבים מלוד. זה נעשה ברכישת דירה אחרי דירה; במתקפות משטרתיות חוזרות ונשנות. שיפחדו, כדי שיהיה קל יות לדחוק אותם החוצה. מבחינת הימין, אין שום לגיטימיות לקיומם של ערבים בלוד. בעצם, מבחינת הימין אין שום לגיטימיות לקיומם של ערבים בארץ.

נמרוד פלשנברג

מחברת הרשימה, נועה לוי, בהפגנה שנערכה ביום שלישי השבוע ביפו נגד גירוש משפחת אבו ח'אטר (צילום: זו הדרך)

הג'נטריפיקציה של יפו אינה רק תוצאה של שוק חופשי. זו ג'נטריפיקציה שמוסדות ציבוריים ורשויות מעורבים בה באופן פעיל. כבר לפני כארבעים שנה, כשיפו הייתה ענייה ומוזנחת, הציעה עמידר פרויקטים ראשונים של דירות איכותיות לאקדמאים. בפרויקטים חדשים אלה בנו בניינים מטופחים עם חצרות מגודרות לא עבור תושבי יפו המקומיים ומשפחותיהם המתרחבות, אלא עבור אקדמאים צעירים שהגיעו מבחוץ. דווקא אלה קיבלו דיור איכותי במחירים מוזלים, ולא האוכלוסייה המקומית הנחנקת ללא מקום להתרחב ולבנות עבור ילדיהם שבגרו. הבאים נועדו לשרת כחיל החלוץ של הלבנת העיר.

פרויקטים של מגורי יוקרה סגורים מאחורי גדרות עם שער בכניסה, שהידוע ביניהם הוא מתחם אנדרומדה, החלו לצמוח ביפו בעידוד העירייה וגופי התכנון. תחילתו של כל פרויקט מסוג זה היא פינוי האוכלוסייה המקומית. מדובר באוכלוסייה ענייה, שבדרך כלל אינה מחזיקה בטאבו על הנכס, ולכן ניתן לפנותה. המפונים היו עניים, יהודים וערבים. הצעה כי המפונים יקבלו דירות בפרויקטים החדשים שיבנו על חורבות בתיהם נדחתה פעם אחר פעם. ההחלטות הללו היו החלטות של העירייה ושל הרשויות, ולכן גלגול האחריות לג'נטריפיקציה לפתחו של השוק החופשי בלבד הוא אחיזת עיניים.

בשלל צעדי תכנון ופיתוח התאימה העירייה את יפו לתיירים ולתושבים עשירים, וברצף של הליכים משפטיים נגד תושבים עודדה את פינויים של העניים. צעדים לפיתוח שייטיב עם האוכלוסייה הערבית ויספק מענה לצרכיה לא קודמו, על אף שנציגי יפו הערבים במועצת העיר, כמו אמיר בדראן ועומאר סיקסק, נלחמו למענם בכל כוחם. בכמה מקרים נשאו המאבקים פרי: נבנה מגרש כדורגל לילדי יפו והוקם גן לחינוך מיוחד בערבית – הישגים מצומצמים, שכל רשות מקומית אמורה לראות כמימוש זכויותיהם הבסיסיות של תושביה.

דרישתם המתמדת של נציגי אוכלוסיית יפו בעירייה לצעדים המגנים על שולחיהם גם בתחום הדיור נענו בקול ענות חלושה. אחרי שנים ארוכות של מאבקים בוועדות, כנראה שלראשונה עלה בידי אמיר בדראן להבטיח את הקצאתן של כמה עשרות יחידות דיור לתושבי יפו הערבים. אך אין מדובר בנתונים המשנים מגמה: צעירי יפו נדחקים לחפש פתרונות מחוץ לעיר, והאוכלוסייה היפואית מדלדלת.

המתנחלים והרכבת הקלה

ישיבת ההסדר ההתנחלותית של עטרת כהנים, שהוקמה ביפו כדי להתגרות בתושבים הערבים ו"לייהד את יפו". היא השלמה וחיזוק של אותה מגמה. עטרת כהנים מביאה קונים יהודים לבתי דיור ציבורי בעג'מי, ביודעם שיצטרכו לפנות את תושביהם כדי לממש את הנכס. אנשי ישיבת ההסדר מסתובבים ביפו במטרה להתגרות באוכלוסייה הערבית וליצור חיכוך. הם חותרים להראות לערבים בכל דרך שאינם רצויים עוד בביתם. זה ניסיון להעתיק את מצב העניינים בין מתנחלים לפלסטינים בשטחים הכבושים לתוך יפו, בידיעה שהרשויות תמיד יעמדו לטובת המתנחלים. זה הרקע לתקיפה המכוערת שתועדה בעג'מי (18.4), כאשר מתנחל המכונה "רב" הביא לשכונה יהודים כדי לשכנעם לקנות ולפנות. עג'מי, שבתקופת הממשל הצבאי תפקדה במחנה פליטים שזכה בכינוי "גטו", הפכה שכונת עשירים עם וילות מול הים, שלצידן ניצבות דירות עמידר מתפוררות שדייריהן נאבקים לא להיזרק לרחוב.

גם סגירת שדרות ירושלים לתנועה למשך שנים היא צעד ג'נטריפיקציה פעיל מצד העירייה. סגירת ציר התנועה והמסחר המרכזי של יפו מובילה להתמוטטות של העסקים שלאורך השדרה, ובעקבותיה – למשבר כלכלי של האוכלוסייה הערבית התלויה בעסקים אלה. זו פגיעה קשה בכלל מרקם החיים העירוני היפואי מעצם הקושי להתנייד בעיר. בעירייה ובמשלמה המייצגת אותה ביפו לא מתביישים לומר: כן, העסקים יפלו, אבל במקומם יבואו אחרים. התושבים ייפגעו, אבל במקומם יבואו אחרים.

בשום מקום אחר בת"א לא נעשה צעד פוגעני עד כדי כך סביב הקמת הרכבת הקלה, שכן  מרקם החיים של אוכלוסייה שלמה בשום מקום אחר לא תלוי עד כדי כך בציר התנועה שנסגר למשך שנים. בפועל מעודדת העירייה במעשיה את החלפת האוכלוסייה הערבית ביפו, להוציא עסק או שניים שיישארו כסמל נוסטלגי למה שהייתה העיר פעם.

המאבק לא הסתיים

האוכלוסייה הערבית ביפו קטנה ונאבקת, ויש עוד מה לעשות. חיוני להיאבק בכל הכוח נגד פינוי של כל משפחה ומשפחה, כדי שהעלות הכרוכה בפינויים הללו תהיה לא כדאית עבור הרשויות. ניתן להיאבק בעירייה על עתיד האוכלוסייה הערבית ביפו, אך לשם כך יש לתמוך ברשימות ובחברי המועצה העומדים לצד התושבים. חשוב לתמוך ביוזמות מקומיות ובמאבקים עצמאיים של התושבים, ולפעול באורח פעיל ליצירת מרחב ללא עליונות יהודית. החפיפה בין קפיטליזם המנשל את העניים למדיניות העירייה החותרת לדחוק את הערבים החוצה חושפת את שילוב הכוחות הפועל בהקשרים רבים בארץ: הקפיטליזם, הקולוניאליזם, הנישול והאליטיזם הולכים יד ביד. גם הנאבקים נגדם צריכים ללכת יד ביד, ובשום אופן לא להרפות ממאמציהם.

כאנשי שמאל בתל אביב ויפו יש לנו אחריות לפעול נגד המשך הנישול, נגד הפינויים ונגד ייהוד יפו. עלינו האחריות לבנות שותפות יהודית-ערבית שאינה מבוססת על עליונות – אלא חותרת נגדה. עלינו להפסיק להתכווץ למשמע ביקורת על הג'נטריפיקציה, שהיא בעיה אמיתית, המטרידה את תושבי כל הערים הגדולות בעולם. זה אתגר אמיתי למי שרוצה לחיות בעיר מגוונת המגינה על כלל תושביה. במילים אחרות, עלינו האחריות לבנות עיר לכולנו.

נועה לוי

עוד בנושא:

ביפו הפגינו נגד פינוי של משפחה; ח"כ כסיף: זהו קפיטליזם אכזרי וטיהור אתני גזעני

חתן פרס ישראל למדעי המחשב ב-2004,  פרופ' דוד הראל, העניק השבוע את פסלון הפרס שקיבל לפרופ' עודד גולדרייך באירוע שהתקיים במכון ויצמן. בטקס השתתפו  יותר ממאה חוקרים ממכון ויצמן וגם חברי הכנסת עופר כסיף (חד"ש – הרשימה המשותפת) ומוסי רז ממרצ (צילום: אל-אתיחאד)

לפני כחודש פורסם בחדשות 12, כי ועדת פרס ישראל בתחום המתמטיקה ומדעי המחשב החליטה להעניק את הפרס השנה לגולדרייך, חוקר בעל שם עולמי ממכון ויצמן וחבר ותיק במק"י ובחד"ש, על מחקרו בנושא סיבוכיות חישובית. לאחר קבלת ההחלטה, פנה שר החינוך גלנט אל הוועדה בדרישה לבטלה, וזאת בנפנפו בהתבטאויותיו של גולדרייך נגד הכיבוש וממשלת הימין, וחתימתו על עצומה הקוראת לאיחוד האירופי להפסיק לשתף פעולה עם אוניברסיטת אריאל שבשטחים הפלסטיניים הכבושים.  לאחר שידיעה על כך שודרה בטלוויזיה, פרסם גולדרייך מאמר ב"זו הדרך" (17.3), בו כינה את השר גלנט ואת ראש הממשלה נתניהו "שני מנוולים" ואמר כי עוגמת הנפש שבלחיצת ידיהם, עם קבלת הפרס, זניחה לעומת עוגמת הנפש שגורמת "המדיניות הנפשעת והמטומטמת" שלהם.

המחאה נגד שלילת הפרס מגולדרייך גברה מאז קיבל בג"ץ  (8.4) את בקשתו של שר החינוך גלנט לבדוק אם בסמכותו לסרב להעניק לגולדרייך את פרס ישראל. השופטים יצחק עמית, נעם סולברג ויעל וילנר קבעו כי יש לתת לשר גלנט וליועץ המשפטי לממשלה 30 יום לבדוק אם העצומה חוסה תחת החוק מ-2011 למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם. משמעות ההחלטה היא כי השנה לא יוענק לגולדרייך פרס ישראל במתמטיקה.

במהלך טקס המחאה שבמכון ויצמן אמר פרופ' הראל לגולדרייך: "אתה ניצל כעת מלשמוע נאום של ראש ממשלה נאשם בפלילים, ואתה נמנע מללחוץ את ידו של שר החינוך מחדש. זכייתך בפרס מוסיפה כבוד לפרס עצמו ולכן, בעקיפין, גם לזוכי העבר לדורותיהם. בושה למדינה, לשריה וליועציה, שאנו נאלצים לזכות אותך במה שכל כך מגיע לך, בהתכנסות צנועה על הדשא במקום בדרך המלך, קבל עם ועדה, כפי שאתה ראוי".

השבוע פורסמו כמה עצומות ומכתבי מחאה נגד סירובו של גלנט להעניק את פרס ישראל לגולדרייך. חמישה ממקבלי הפרס השנה חתמו על מכתב המוחה על החלטתו של גלנט. יותר מ-200 מדענים ממכון ויצמן – בהם זוכת פרס נובל, פרופ' עדה יונת, ותשעה ממקבלי פרס ישראל – חתמו על מודעה שבה נאמר כי אין לקבל את פסילתו של גולדרייך "מטעמים שבינם ובין מצוינות אקדמית אין דבר וחצי דבר". "שלילת פרס ממדען מבריק בשל עמדותיו הפוליטיות היא צעד מסוכן, שיפגע אנושות ביוקרתו של הפרס ובערך המצוינות האקדמית", נכתב במודעה. מכון ויצמן אף פרסם מודעת ברכה לגולדרייך על בחירתה של ועדת השופטים בתחום המתמטיקה ומדעי המחשב לתת לו את הפרס.

אלפי אזרחים חתמו על עצומה מקוונת של הארגון "זזים" נגד כוונת שר החינוך גלנט לשלול את פרס ישראל מגולדרייך בגלל עמדותיו נגד כיבוש השטחים הפלסטיניים. לדברי החותמים, "זה צעד נוסף בהחמרה של האווירה הציבורית שמטרתה דה-לגיטימציה של השמאל – ואסור לשתוק".

ראשי אוניברסיטאות תל-אביב, הפתוחה, חיפה, בן גוריון והעברית, הטכניון ומכון ויצמן דרשו משר החינוך יואב גלנט להעניק את פרס ישראל לגולדרייך. כך נאמר במכתב ששלחו לגלנט: "אנחנו סבורים שזכותו של פרופ' גולדרייך, כאזרח שחי במדינה דמוקרטית, להביע את דעתו בלא מורא ובלא חשש. אי הענקת פרס ישראל לאדם בשל השקפותיו הפוליטיות חוטאת לרעיון שביסוד קיומו של פרס ישראל ומהווה פגיעה חמורה בחופש הביטוי ובחופש המחשבה".

עורך דינו של גולדרייך, מיכאל ספרד, מסר בתגובה להחלטת בג"ץ, כי גולדרייך "אשם בפשע שכנראה אין לו תקומה בישראל של היום: שמאלנות. היועץ המשפטי לממשלה יחד עם שר החינוך יצרו מסלול מקרתיסטי מובהק למניעת פרס ישראל מבעלי עמדות המתנגדות לכיבוש, לנישול ולאפרטהייד, וכך מדירים ממנו מחנה פוליטי שלם בישראל". ספרד הוסיף, כי "הרעיון שהשר ימשיך וינבור בהתבטאויותיו הפוליטיות של גולדרייך ויעשה שימוש ברשימות שחורות של ארגונים שרודפים אקדמאים ואמנים בשל דעותיהם הפוליטיות הוא מגונה והזוי".

יו"ר הרשימה המשותפת, ח"כ איימן עודה (חד"ש) הדגיש: "פרופ' גולדרייך הוא קול חשוב של אנושיות וביקורתיות, וההחלטה למנוע ממנו את פרס ישראל היא החלטה פחדנית ואטומה. ביקורת לעולם אינה נעימה לאוזן, אבל דווקא משום כך חשוב להתעקש ולהשמיע אותה מול המגמה המדאיגה של העמקת הכיבוש ושל הפגיעה בזכויות אדם". עמיתו ח"כ עופר כסיף הדגיש: "בג"ץ הכשיר את ציד המכשפות נגד אלה המעזים להיאבק על אופייה של המדינה. השר הבטלן גלנט יוכל להמשיך להסית נגד חברי פרופ' גולדרייך כדי להטיל אימה על קולות ביקורתיים. אני קורא לוועדת הפרס ולמקבלי הפרס להחרים את הטקס".

אסף טלגם

המאמר של פרופ' עודד גולדרייך שפורסם ב"זו הדרך":

על התערבותו הבוטה של שר החינוך גלנט: יומן פרס ישראל בעידן נתניהו

יש הסבורים כי "תם עידן המפלגות" ולפיכך אין מקום לחלופות, פרוגרמות או מצעים שונים. לפי טענה זו, הכל היום אישי והאישי היה לפוליטי. אמצעי התקשורת ההגמוניים, אלה שבידי הבורגנות, תורמים רבות לחיזוק הסברה לפיה "אין יותר אידיאולוגיות ואין יותר מפלגות".

הכל, אבל הכל, הסתכם בבחירות האחרונות ובאלה שקדמו להן בשאלה "כן-ביבי" או "לא-ביבי". מעיון במצעים של המפלגות השונות אפשר להגיע למסקנה הנמהרת שאכן זה כך. רוב מפלגות "כן ביבי" (הליכוד, ש"ס ויהדות התורה) לא הציגו כלל מצע. אך במחנה ה"לא-ביבי", תקווה חדשה של סער בימין או מרצ בשמאל הציוני, למשל, אכן טרחו והפיצו מצעים והצעות שונות. ימינה של נפתלי בנט ("כן-ולא-ביבי") אף פרסמה את "תוכנית סינגפור" שזכתה בהתייחסות תקשורתית מסוימת, וכוללת מצע סדור ובו משנה כלכלית קפיטליסטית קיצונית.

בכל מקרה, דיון לעומק בשאלות היסוד של מדינת ישראל לא נוהל כאן ואף לא בשלוש מערכות הבחירות הקודמות שנערכו בשנתיים האחרונות. סביר להניח שכך יהיה המצב גם במערכת הבחירות החמישית העומדת בפתח.

ההבחנה בתחילת המאמר בין ימין פשיסטי לימין ליברלי אינה מקרית. התמיכה בבנימין נתניהו או ההתנגדות לו מפרידה ביניהם. אבל יש להם הרבה מן המשותף – ולא רק במישור האידיאולוגי: התמיכה הבלתי מסויגת בקפיטליזם הניאו-ליברלי.

הבסיס החברתי

מצביעי ש"ס, הליכוד או רע"מ הם שונים ודומים. הם שונים באורח חייהם ובדתם. אך דומים ברובם הגדול  בהשתייכותם לאוכלוסיות המוחלשות ביותר בחברה הישראלית. מצביעי מפלגות אלה הם ברובם שכירים; כולם נפגעו מהמדיניות הניאו-ליברלית שמוביל הליכוד בשנות שלטונו הממושכות. רובם אינם עובדים מאורגנים, ומנהלים מאבק יום-יומי להישרדותם ולהישרדות משפחותיהם. קרב זה החריף מאוד במהלך שנת הקורונה האחרונה.

נתניהו ראה את הנולד וחיזק מנגנוני רווחה קיימים (אלה שדאג לכרסם במשך עשורים): העניק דמי אבטלה לתקופה ממושכת, תמך כלכלית בבעלי עסקים קטנים ובינוניים ואף הזרים מיליארדים למערכת הבריאות המורעבת. הוא לא יחיד בכך ובוודאי אינו "קוסם". כל ידידיו, מנהיגי הימין הניאו-ליברלי, נהגו כך – מאנגלה מרקל בגרמניה שבצפון, דרך דונלד טראמפ בארה"ב ועד ז'איר בולסונרו בברזיל שבדרום.

זו לא הייתה "פניית שמאלה" או "אימוץ עקרונות מדינת הרווחה", כפי שתיארו את המהלך פרשנים כלכליים בעיתוני הממסד.    זה חלק מניסיונם לשמור על ההגמוניה הפוליטית במהלך הסערה החברתית שעורר משבר הקורונה. במקרה הישראלי יש להוסיף את החיסון ההמוני של כמחצית האוכלוסייה, וכן את העובדים הפלסטינים המועסקים בישראל ובהתנחלויות שבשטחים הכבושים, החיוניים עד מאוד לתפקוד התקין של חלקים במשק הקפיטליסטי ובהם ענף הבנייה ואזורי התעשייה בגדה.

כך, בבחירות האחרונות הצביעו המוחלשים ביותר עבור החזקים ביותר. אך יש לתקן את ההכללה: לא כל המוחלשים יצאו להצביע. הליכוד איבד כשליש מכוחו במעוזיו ההיסטוריים בפריפריות הגיאוגרפיות והחברתיות. הרשימה המשותפת (שכללה בעבר את רע"מ) איבדה אף היא כשליש מתומכיה שלא הגיעו לקלפי.

מיותר לציין שמדיניותו הכלכלית והחברתית ארוכת השנים של נתניהו היא לחזק את החזקים, להעצים את השליטה של בעלי ההון המקומיים והתאגידים הזרים (בעיקר האמריקאיים) על הכלכלה והחברה בישראל. אין זה מקרה שבדרכו להבטיח את המשך שלטונו ולחלץ את עצמו מהמשפט בגין מעשי שחיתות, פגש נתניהו את ח"כ מנסור עבאס ומפלגתו רע"מ האסלמית-שמרנית. הייתכן שמדובר רק בהתלכדות אינטרסים אישיים-פוליטיים, או שבין נתניהו ועבאס יש מכנה משותף עמוק יותר?

הריבוד בחברה הערבית 

הציבור הערבי הוא החלק העני והמופלה ביותר בחברה בישראל, אבל בעשורים האחרונים – עשורי נתניהו – התחולל בתוכו תהליך של ריבוד מורכב.

בשנות ה-50 וה-60, תחת הממשל הצבאי, הייתה החברה הערבית חברה של עובדי אדמה (פלאחים) ושכירים. עם הסרת השלטון הצבאי והתפתחות הקפיטליזם הישראלי, הצמיחה חברה זו מעמד בורגני קטן. הכוונה איננה לזעיר-בורגנים, שצמחו בחברה הערבית אף הם, אלא לשכבה חברתית עשירה יחסית, שצברה את הונה בעיקר במסחר ונמנית עם מטיביה של התנועה האיסלמית.

זו שכבה חברתית שאינה מעוניינת לקדם שום סדר יום חלופי לסדר החברתי הקפיטליסטי (בניגוד לחד"ש) ואף עושה שימוש בדת ובמנגנוניה (בדיוק כמו הבורגנות היהודית השולטת בישראל) כאמצעים להרדמת המאבק המעמדי ולהצדקת הסדר החברתי הנצלני.

האינטרסים המעמדיים שמשרתים הליכוד, ש"ס ורע"מ דומים בכך עד מאוד. רע"מ היא הביטוי לניסיון להשתלב בקפיטליזם – תוך שמירה על היבדלות דתית-מוסלמית.

הלבנוניזציה החלקית של הקפיטליזם הישראלי

יהדות התורה, ש"ס, הציונות הדתית ורע"מ, מלבד אידיאולוגיה ימנית-שמרנית משותפת (ובמקרה של מפלגתו של סמוטריץ' – אף פשיזם וגזענות), מקדמות כולן את פרויקט ה"לבנוניזציה" של הקפיטליזם הישראלי.  קרי: משטר של מפלגות עדתיות וסקטוריאליות המוכנות לשרת את הסדר החברתי הקיים, בתנאי שיקבלו את "המגיע להן" במסגרת חלוקת השלל.

אך בשונה מלבנון, בישראל יש מגזר של הבורגנות השולט בכיפה ביד רמה: זו הבורגנות הגבוהה, הגברית והאשכנזית ברובה המקושרת היטב לגלובליזציה הקפיטליסטית. זו משליטה את סדר יומה בישראל כבר יותר מ-40 שנה.

סדר היום של הבורגנות הישראלית הגבוהה משלב רתימה של המדינה ומגנוניה לצרכיה, העמקת הפערים החברתיים והניצול  המעמדי, הפיכת  המשק  המקומי  לניאו-קולוניה  של האימפריאליזם האמריקאי; והמשך הכיבוש לשם מקסום רווחיה הישירים או העקיפים – קרי: גידול ללא הפסקה של התעשייה הצבאית הנמצאת בתהליכי הפרטה מואצים.

כולם היו בניו

ביבי מוקצה מחמת מיאוס בקרב יותר ממחצית הבוחרים, ובתום מערכת הבחירות הרביעית בשנתיים האחרונות שוב כשל בהבטחת הרוב הדרוש להקמת ממשלת ימין יציבה. הוא הפסיד גם את הרחוב (ר' ההפגנות ההמוניות נגדו ערב הבחירות) וחלק לא מבוטל מהתקשורת הממסדית סולד ממנו.

אך ההישג ההיסטורי של נתניהו הוא האיחוד תחת הנהגתו של כמעט כל הממסד הפוליטי בהגנתו על הסדר הקפיטליסטי ההגמוני.

הליכוד, יש עתיד, ש"ס, כחול-לבן, ישראל ביתנו, ימינה, יהדות התורה, תקווה חדשה ולאחרונה רע"מ מוכנות להתייצב ללא סייג מאחורי מדיניותו הכלכלית והחברתית של ראש הממשלה היוצא (… ואולי הנכנס). העבודה בראשות עמיר פרץ ומירב מיכאלי השמיעה קולות סוציאל-דמוקרטיים, אבל במבחן התוצאה, שר הכלכלה עמיר פרץ ושר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים איציק שמולי לא קידמו שום שינוי, ולו המזערי ביותר, במדיניות הניאו-ליברלית של נתניהו. למרצ מצע סוציאל-דמוקרטי עקבי, אך המפלגה אינה שוללת את הקפיטליזם.

נכונותן של העבודה ומרצ להצטרף לכל ממשלה "בלי ביבי" תחת פיקודו של הימין הקיצוני הניאו-ליברלי מנטרלת כל יומרה לשינוי המדיניות הכלכלית והחברתית, ואף את היומרה לאתגר את המשך הכיבוש הממושך של השטחים הפלסטיניים. מעשה עמיר פרץ בהצטרפותו לממשלת ביבי עלול לשוב עם הצטרפות מירב מיכאלי לממשלת לא-ביבי.

אין שינוי בגוש השינוי

לאחר שנודעו תוצאות הבחירות – המנציחות את הפלונטר הפוליטי ולא מתירות לשום גוש להקים ממשלה – בגוש המפלגות שמתנגדות לנתניהו, המכונה גם "גוש השינוי", מדברים על מתווה ראשוני להקמת ממשלה. המתווה המדובר עוסק אך ורק בחלוקת השלל. אין בו שום רמז לרצון לשנות את מדיניות ממשלת נתניהו. במילים אחרות: אין שינוי בגוש השינוי.

אבל מן ההכרח לשנות. כי "חזרת המשק לתפקודו", אין פירושה שהמשבר שהתחולל בשנה האחרונה הגיע לקצו. לראייה: חרף "החזרה לעבודה", הרי בתום הסגר השלישי עומד שיעור האבטלה על יותר מ-15%, או כ-650 אלף עובדות ועובדים ללא עבודה. העוני גובר (ר' דיווחי איגוד העובדים הסוציאליים) ותשלום דמי האבטלה עומד להסתיים ביוני הקרוב. אין, בינתיים, תקציב מדינה או הצעת תקציב. המדיניות הכלכלית והחברתית מתנהלת טלאי-על-גבי-טלאי תוך הקפדה על המשך ההפרטות והפגיעה בשכר העובדים ובתנאי עבודתם. גם המיליארדים שהוזרמו למערכת הבריאות לשם מאבק בנגיף עומדים להיפסק.

הפלונטר הפוליטי יידרדר בקרוב למשבר חברתי עמוק, וגוש השינוי אינו מציע חלופה למדיניות הניאו-ליברלית השלטת. גם ההסתדרות יצאה לחל"ת מזה חודשים ארוכים ואינה מגלה שום רצון לאתגר את מדיניות הממשלה ולקדם מאבקי עובדים לשינוי סדר היום הכלכלי והחברתי. ההיפך הוא נכון – ההסתדרות הושיטה יד לנתניהו ומוכנה להושיט יד לכל ממשלה ניאו-ליברלית שתמשיך בדרכו, עמו או בלעדיו.

אפרים דוידי

יו"ר הרשימה המשותפת, ח"כ איימן עודה (חד"ש) בעצרת שנערכה אמש (חמישי) בכיכר רבין בתל-אביב נגד האלימות בחברה הערבית (צילום: אמהות שכולות למען החיים)

המסקנה החד משמעית מהדו"ח שערכה עבור העמותה חברת נאס לייעוץ ומחקר כלכלי וחברתי היא שהרוב המוחלט של פעילות חברי הכנסת הערבים עוסקת בנושאים פנים-ישראלים הנוגעים לתחומים יומיומיים כגון שירותי רווחה, תחבורה ציבורית, השכלה גבוהה, תמיכה בעסקים קטנים, השפעות משבר הקורונה, תעסוקה, אלימות ופשיעה, ועוד.

מהנתונים עולה כי 97% מההצעות לסדר של חברי הכנסת הערבים עסקו בנושאים חברתיים, כמו חינוך, תחבורה, קצבאות וכדומה. 62% מכלל ההצעות לסדר שהוגשו עסקו בקידום נושאים הרלוונטיים לכלל אוכלוסיית ישראל, ועוד 35% עסקו בנושאים שנועדו להתמודד עם מצוקות חייהם של האזרחים הערבים. שלושת האחוזים הנותרים של ההצעות לסדר עסקו בנושאי הסכסוך הישראלי-ערבי, הפלסטינים ויחסי חוץ.

עוד עולה מהמחקר כי 84% מהצעות החוק שיזמו חברי הכנסת הערבים עסקו בנושאים חברתיים. 58% מהצעות החוק שהח"כים הערבים היו יוזמיהן קידמו נושאים הרלוונטיים לכלל האזרחים, ועוד 26% עסקו בחברה הערבית. 10% נוספים מהצעות החוק עסקו ביחסי חוץ, 3% בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי או הפלסטינים, ו-3% בנושאים הנוגעים לערביי ישראל ולפלסטינים. גם 93% מהצעות החוק עליהן היו חתומים חברי הכנסת הערבים כיוזמים נוספים עסקו בנושאים חברתיים – 72.5% עסקו בנושאים כלל ישראלים ועוד 20.5% בנושאי החברה הערבית עצמה.

לעומת זאת, במושב הקיץ של הכנסת ה-23 (הכנסת האחרונה) העלו הח"כים הערבים רק שתי הצעות לסדר הנוגעות לפלסטינים, לעומת 126 הצעות לסדר הנוגעות לכלל האוכלוסייה הישראלית ו-56 הצעות לסדר הנוגעות לאוכלוסייה הערבית בישראל. באותה התקופה, מספר הצעות החוק הנוגעות לפלסטינים אותן יזמו חברי הכנסת הערבים היו 10, לעומת 207 הצעות חוק הנוגעות לכלל האוכלוסייה הישראלית ו-94 הצעות חוק הנוגעות לאוכלוסייה הערבית בישראל.

בעקבות ממצאי הדו"ח מסרו המנכ"לים המשותפים של יוזמות אברהם, ד"ר ת'אבת אבו ראס ואמנון בארי-סוציליאנו: "למעלה מעשרים שנה שמתקיים קמפיין פייק ניוז שיטתי, בו גורמים המבקשים ליצור דה-לגיטימציה של נציגי הציבור הערבי בכנסת מפיצים את הטענה לפיה חברי הכנסת הערבים לא דואגים לציבור שלהם. מחקר זה מוכיח אחת ולתמיד שהטענה הזו שקרית. האמת היא פשוטה: הח"כים הערבים בכנסת מתרכזים בפעילותם הפרלמנטרית בפעילות למען הציבור הישראלי, ובכלל זה החברה הערבית. כל דבר אחר הוא פשוט שקר גס".

גם עמותת סיכוי פרסמה דו"ח וסרטון המציג נתונים על פעילותם של חברי הכנסת הערבים, לצד התבטאויות של פוליטיקאים המאשימים אותם בהזנחת הציבור הערבי. הסרטון מצביע על חוקים והצעות חוק הנוגעות לכל אזרחי ישראל שקידמו חברי הכנסת הערבים. בעמותה מציינים בין היתר הצעת חוק למניעת אלימות במשפחה שקידמה ח"כ עאידה תומא-סלימאן (חד"ש – הרשימה המשותפת), ועבר בקריאה ראשונה, המחייב גברים אלימים לקבל טיפול לפני שחרורם.

"אל תאמינו לשקרים של הימין – הנתונים והעובדות מלמדות שהח"כים הערבים דואגים לייצוג אותנטי של מיעוט מופלה לרעה וזה יסוד חשוב בדמוקרטיה. רק ח"כים המגיעים מתוך החברה הערבית מסוגלים לייצג באופן עמוק ומהותי את צרכי החברה. רק הם מבינים באמת מה החסמים – וכיצד ניתן להתגבר עליהם. הח"כים הערבים פועלים במרץ ובאינטנסיביות לקדם חברה צודקת ושוויונית יותר, והרבה פעמים מצליחים להביא הישגים מרשימים – אפילו מספסלי האופוזיציה", נמסר מסיכוי.

נמרוד עובד

לעיון בדוח המחקר המלא של יוזמות אברהם: לחצ/י כאן

לאחר שתי דקות צלצל הטלפון שנית עם אותו סיפור. בשלב זה אמרתי ששמעתי על כך לראשונה משיחת הטלפון הקודמת, אינני יודע במה מדובר, ואני מסרב להתייחס. הם התעקשו שזה תפקידם (כעיתונות חוקרת – עלק), ואני התעקשתי שאינני עונה, ובקשתי מהם לרדת מן הקו.

פניתי למחשב לנסות לברר במה העניין ומצאתי כמה הודעות ברכה ותמיכה מחברים וממכרים. עדיין לא הבנתי במה מדובר, ובקשתי לשלוח לי מידע. כמה מהם עשו זאת וכך הגעתי לידיעה הבאה:

"עמית סגל דיווח הערב בערוץ 12: משפט קטן בהודעה שפרסם אחר הצהריים משרד החינוך מסתיר מאחוריו דרמה גדולה. 'טרם התקבלה החלטה סופית לגבי תחום חקר המתמטיקה ומדעי המחשב'. הסיפור הוא כזה: בשבועות האחרונים החליטה הוועדה להעניק את פרס ישראל לפרופסור עודד גולדרייך ממכון ויצמן על פועלו בנושא סיבוכיות חישובית".

ועוד נאמר בידיעה: "שר החינוך, יואב גלנט, שתחת סמכותו פרסי ישראל, גילה שגולדרייך חתום על פניה לפרלמנט הגרמני לבטל את ההכרה בתנועת החרם על ישראל בי.די.אס כתנועה אנטישמית. גולדרייך גם הגדיר את חיילי צה"ל פושעי מלחמה. צריך לזכור – בג"צ כבר קבע שלשר החינוך אין סמכות להתערב בפרס, וגם שאין לקשור בין התבטאויות מקוממות לבין מתן הפרס. לכן גלנט פנה לחברי הוועדה ודרש מהם לבחון מחדש את הפרס, בהינתן העניין. 'מצב הדברים שבו הפרופסור יקבל בידו האחת מהמדינה את הפרס היוקרתי ביותר ובידו האחרת מקדם את ענייניה של תנועה החותרת תחת קיומה של ישראל הוא אבסורדי ובלתי מתקבל על הדעת'".

"לא ברור מה תעשה הוועדה – ועדיין לא ברור מה יעשה גלנט עצמו אם זו תתעקש להעניק את הפרס. עד הרגע האחרון לא נדע אם ביום העצמאות הקרוב, ראש הממשלה, הנשיא ושר החינוך יעניקו את הפרס למי שפעל למען תנועת החרם על המדינה" – סיכם סגל במהדורת החדשות.

מפרקים את הידיעה

המחשבה הראשונה שעלתה בראשי עם קריאת הדברים היא הסתירה בין התיאור העובדתי שבפסקה השלישית לבין המסגור המערכתי בפסקה האחרונה, שלא לציין את הסילוף המכוון בדברי השר.

באשר להגדרת חיילי צה"ל כפושעי מלחמה, לא זכור לי שאי פעם אמרתי או כתבתי דבר כזה. אם הכוונה בדברים אלו היא שכל חיילי צה"ל הם פושעי מלחמה, הרי שזו אינה דעתי. מצד שני, ברור שחלק נכבד מפעילות צה"ל (ע"ע "נוהל שכן" או "החזרת עזה לתקופת האבן") מהווה פשע מלחמה, אלא שהפושעים אינם החיילים הפשוטים אלא המפקדים הבכירים.

בשלב זה ניתקתי את הטלפון. הלכנו לארוחת ערב וכאשר חזרנו מצאתי בדוא"ל שלי בקשה להתראיין ב"מה בוער" בגלי צה"ל. עניתי באותו לילה כדלקמן: "אני ממש לא מוצלח בפורמט כזה – אפילו התקשיתי לעשות סרטון של דקה עם ברכות לחברים… אני מסוגל לנסח תשובה קצרה בכתב, אבל מעדיף שלא לעשות זאת כעת, מפאת השעה המאוחרת וחוסר חדות מסוים הנובע ממנה".

ביסודו של דבר, כפי שנאמר בדיווח הארוך יותר ששודר באותו לילה, לא מדובר בתמיכה בחרם אלא בהתנגדות לטענה שכל ביקורת חריפה על מדיניות ממשלת ישראל בשטחים הכבושים וכל התארגנות פוליטית נגד מדיניות זו (החרם, למשל) היא אנטישמיות. זאת הייתה המהות של העצומה שהוגשה לפרלמנט הגרמני ועליה חתמתי יחד עם יותר מ-200 מרצים מכל מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל. כמובן, שכל זה אינו מעניינו של שר החינוך – ועדיף היה שהשר ישקיע את כל זמנו בניסיון לשפר את ביצועי משרדו בכל הקשור להתנהלות תחת הקורונה, שהציון "נכשל" הוא מחמאה לגביהם.

סרבן ראיונות

למחרת בבוקר, ביום חמישי, כבר קיבלתי מבול של הודעות דוא"ל של מברכים, מאחלים ותומכים, ונאלצתי לענות להם באופן יותר לקוני מן הרגיל אצלי. כמו כן, הגיעו שתי בקשות נוספות לראיונות עליהן עניתי כדלקמן.

לחדשות ערוץ 13 השבתי: "לצערי עלי לסרב לפנייתכם כיוון שאני לא מרגיש נוח במתכונת של ראיונות פינג-פונג שיש לענות עליהן על המקום. אשמח לענות לכל שאלה בדוא"ל – אבל אני חושש שזה לא מקובל עליכם. בכל מקרה לא אהיה זמין היום עד סביבות השעה 15:00".

עוד הבהרתי: "כל העניין לא נראה לי חשוב. בפרט כל הפרסים מיותרים בעיני, אוכל לפרט בכתב. מנגד אנחנו שנה במשבר חברתי עמוק עם ממשלה לא מתפקדת שמוצאת זמן להתעסק בשטויות (שבמקרה הנוכחי אפילו אינן בסמכותה)."

בעניין האחרון ראוי להשמיע יותר דעות של חוקרי מדעי החברה ונפש."

מחדשות 12 פנו בשעות אחה"צ והתעקשתי לענות בכתב:

"אין לי בעיה לענות על השאלות למרות שחלקן מעמידות פנים – כי הרי ידוע לכם שלא 'חתמתי על מסמך אשר קורא להחרים את ישראל' – אבל אני מודע לכך שזאת פרקטיקה עיתונאית מקובלת. זה ממש לא סיפק את העורכים וקיבלתי שורה של שאלות. להלן השאלות ותשובותי להן:

מה אתה חושב על כך ששר החינוך לא מעוניין להעניק לך את פרס ישראל כיוון שלטענתו חתמת על מסמך הקורא להחרים את ישראל?

אם השר טוען כך הרי שהוא טועה או משקר במודע. לא חתמתי על מסמך הקורא להחרים את ישראל אלא חתמתי על מסמך אשר מסביר שהביקורת החריפה של ארגונים  שונים –  ובכללם הבי.די.אס. – על מדיניות ישראל בשטחים הכבושים והקריאה לסנקציות כלפיה בשל מדיניות זו אינה אנטישמיות, אלא ביקורת לגיטימית. זו פעולה פוליטית לגיטימית (למרות שניתן לחלוק על טענותיה ומסקנותיה). נוסף לכך, נראה שהשר פועל ללא סמכות חוקית ובניגוד מפורש למשפט הנוהג. אלא שפעולתו הפסולה הזו של השר זניחה ביחס למחדליו ולמחדליה הממשלה בה הוא חבר בניהול המשבר החברתי הנוכחי (ע"ע קורונה).

האם אתה אכן מעוניין לקבל את פרס ישראל?

שאלה זאת אינה רלוונטית. אני מניח שכל אזרח ישראלי מעוניין לקבל פרס זה ממגוון סיבות. אבל למעשה, אני מתנגד עקרונית לפרסים, אלא בהינתן שהם קיימים – יהיה זה טיפשי מצידי לסרב לקבל פרס.

במידה שבעקבות החלטתו של גלנט הפרס יישלל ממך, האם תילחם על זכותך לקבלו?

אני מעדיף שלא להתייחס לשאלה הסופר-היפותטית הזו. לא ידוע לי אם אני מועמד לקבלת את הפרס, קל וחומר שהוא הוענק לי או עשוי להישלל ממני. כמובן ששמעתי על כך בתקשורת, אלא שלא נראה לי שראוי להתייחס לשמועות אלו כעובדות. גם אם השר גלנט אישר את השמועות הללו בתקשורת, לא מדובר במקור אמין של מידע.

האם אתה מתחרט על חתימת המסמך הקורא להחרים את ישראל והאם אתה עדיין עומד מאחוריו?

שוב ושוב: המסמך אינו קורא להחרים את ישראל אלא מסביר שהביקורת החריפה של ארגונים  שונים –  ובכללם הבי.די.אס. – על מדיניות ישראל בשטחים הכבושים והקריאה לסנקציות כלפיה בשל מדיניות זו אינה אנטישמיות, אלא ביקורת לגיטימית ופעולה פוליטית לגיטימית. אני עומד מאחורי חתימתי על מסמך זה.

עד כאן דיווח מקוצר על יומיים בחיי, די מטורללים יש לציין, בסאגה של מתן פרס ישראל בעידן נתניהו. אם אצל קוראי "זו הדרך" נוצר הרושם שאת תשובותיי ניסח עורך-דין, טעות בידכם. את התשובות ניסח בן של עורכת-דין, אנוכי.

רבים מידידיי וחברי הביעו חששות מעוגמת נפש הכרוכה בלחיצת ידם של שני מנוולים ראשיים: ראש הממשלה ועושה דברו שר החינוך. עוגמת נפש זאת הינה זניחה ביחס לעוגמת הנפש שיש לי כל יום ממדיניות הממשלה, וזאת מבלי לציין את הסבל הממשי החמור יותר של רבים שהם קורבנות ישירים של אותה מדיניות נפשעת ומטומטמת.

עודד גולדרייך