מתקן כליאה חולות (צילום: אקטיבסטילס)

איך הגיבו בארגוני הסיוע לפליטים ולמהגרי עבודה על פסק הדין?

התחושה לגבי פסק הדין היא שיש בו קשיים לא מבוטלים. למשל, הוא מאפשר גירוש מכוח הסכם סודי של מדינת ישראל עם מדינות אחרות, הסכם שלא נחשף בפני המגורשים. פסק הדין גם מסתמך על דיון חסוי שנערך במעמד צד אחד, באופן שאינו מאפשר לעותרים להתמודד עם הטענות שהועלו בו.

נקודת האור בפסק הדין: בית המשפט ביטל את הנוהל שגיבש משרד הפנים, לפיו אדם שלא ישתף פעולה ולא יסכים לצאת למדינה שלישית, ייכלא ללא הגבלת זמן עד שייתן את הסכמתו לגירוש. בית המשפט קבע כי תקופת הכליאה הנוספת המותרת תהיה לכל היותר בת חודשיים. במלים אחרות, מדובר יהיה ב-17 חודשי כליאה: שלושה עם כניסה לישראל; שנה במתקן חולות, ועכשיו עוד חודשיים לקראת ה"גירוש מרצון". ממש אבירי זכויות אדם: 17 חודשי מאסר רק מפני שנכנסו לכאן כדי להציל את חייהם.

יש בפסק הדין הזה מעין אישור משפטי להסכמים המפוקפקים של מדינת ישראל עם "מדינה שלישית", כלומר רואנדה ואוגנדה. האם זו פעם ראשונה שבית משפט מתייחס להסכמים האלה בצורה זו?

אכן, גם לאחר ה"שינויים" – שלכאורה נעשו – קיבל בית המשפט את עמדת המדינה. זו פעם ראשונה, שבה הכריע בג"ץ בעניין ההסכמים הללו עם "מדינה שלישית". צריך לזכור שהפנייה שנידונה בבג"ץ הייתה ערעור על פסק דין קודם, שכבר קבע כי המדינות הללו "בטוחות". אם לנסח זאת בצורה פשוטה: פסק הדין אומר שמדינה מסוימת בטוחה, בלי שהוא יכול לציין בפומבי את שמה.

מניסיון העבר, עד כמה רלוונטיות החלטות בג"ץ ועד כמה הן משפיעות באמת על מדיניות הכליאה והגירוש?

בשפה מדוברת, הייתי אומר שהחלטות בג"ץ מיושמות 50-50, בערך. לגבי מידת הרצינות, חלק גדול מהפסיקות של בית המשפט העליון חוללו שינוי מדיניות. לצערנו, פעמים רבות לא בוצע השינוי באופן שאליו התכוון בית המשפט. בכל פעם שבוטל התיקון לחוק ההסתננות, נחקק במקומו חוק חדש, גרוע יותר מהחוק שבית המשפט דרש להחליף. כזכור, מדיניות ההרחקה ל"מדינה שלישית" נולדה מפסק דין שקבע תקופת מאסר מקסימלית במתקן חולות. למערכת הפוליטית יש התנגדות עצומה לגבולות האדומים שמציב לה בית המשפט. למערכת הפוליטית השפעה מובהקת על האופן שבו מיישמים הפקידות ונבחרי הציבור את ההחלטה.

מה באשר להתחייבות המדינה מ-2015, שלא קוימה, לבדוק את בקשות המקלט של אזרחי אריתריאה וסודאן השוהים בארץ? האם בית המשפט נתן את דעתו לאי קיום החלטתו?

בית המשפט דחה בקשה שהוגשה לו באחרונה כדי שיורה למדינה לקיים את התחייבותה. התוצאה: מתוך 3,500 בקשות של אזרחים מאריתריאה ומסודאן – שהיו תלויות ב-2015 – נסגר שליש (משום שהחלטה נתקבלה כבר, או משום שהמבקשים עזבו בינתיים). שני שלישים מהבקשות נותרו בעינן ולא טיפלו בהן בכלל. 70 אחוזים מהן הגישו יוצאי חבל דארפור, ששר הפנים, אריה דרעי, הבהיר שאין בכוונתו לטפל בהן בינתיים.

הריאיון עומד להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב

עוזי בורשטיין, כפי שצולם לפני הפגנת האחד במאי שנערכה ב-1 במאי 2011 בתל–אביב (צילום מתוך סרטון של ערן טורבינר)

בטקס בבית העלמין ירקון נפרדו מעוזי בורשטיין בן אחיו, בשם המשפחה, ואישי ציבור. חברי הכנסת מחד"ש דב חנין ומוחמד ברכה העלו על נס את דבקותו בעקרונות הפעילות המשותפת היהודית–ערבית ואת תרומתו הרבה, בהנהגת מק"י וחד"ש, למאבקים נגד הגזענות ולמען השלום הצודק והדמוקרטיה.

נעים אל–אשהב, ממנהיגיה ההיסטוריים של מפלגת העם, סיפר כי הכיר את בורשטיין במפגש הפומבי הראשון בין נציגי העם הפלסטיני, ויאסר ערפאת בראשם, לבין משלחת של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. המפגש התקיים בפראג, בעת שמפגשים כאלה היו אסורים על פי החוק בישראל. ומאז, אמר, דרכיהם לא נפרדו.

בנימין גונן, מנהיג קומוניסטי ותיק, סיפר על בורשטיין: "הוא היה המדריך שלי ושל אשתי יוכבד בתנועת הנוער הקומוניסטי בחיפה, בתחילת שנות ה-40, כאשר הקומוניסטים פעלו במחתרת בשל הרדיפות מצד שלטון המנדט הבריטי. באותן שנים במחתרת אימץ את השם 'עוזי'. ראינו בו מופת של לוחם קומוניסט".

בורשטיין נולד בשנת 1922 בליטא במשפחתו של רב, והוריו נתנו לו את השמות דוד שלמה. משפחתו הגיעה לארץ והשתקעה בחיפה, שם החל כנער לעבוד כפועל דפוס.

בשנת 1938, כנער עובד, הגיע לברית הנוער הקומוניסטי הפלשתינאי, שפעלה במחתרת. כבר בנעוריו גילה מסירות רבה הן למערכה האיגוד–מקצועית והן לשיתוף הפעולה בין יהודים לערבים במערכה למען עצמאות הארץ. ב-1946, במהלך הפגנה נגד השלטון הבריטי המדכא, ירה שוטר ברגלו. אך פציעה זו חיזקה עוד יותר את נחישותו במאבק.

בתחילת שנות ה-40 החל עוזי בורשטיין את פעילותו כמדריך בנוער הקומוניסטי, ובהמשך מילא את תפקיד רכז הפעילות האיגוד–מקצועית של התנועה. במסגרת פעילות זו, יזם – עוד לפני קום המדינה – מערכה למען חקיקת חוק שיגן על זכויות הנערים העובדים. חוק דומה, חוק עבודת נוער, נחקק בישראל ב-1953.

לאחר שנים של פעילות כחבר בהנהגת הנוער הקומוניסטי, נבחר עוזי ב-1950 כמזכיר הכללי של התנועה. תפקיד זה מילא במסירות רבה, כשהוא מעודד הקמת סניפים של התנועה ביישובים יהודיים וערביים. הוא נשא בתפקיד המזכ"ל עד ל-1962.

עוזי בורשטיין נבחר לוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית ב-1952. כיהן כחבר מזכירות המפלגה, ומאז 1965 – כחבר הלשכה הפוליטית. במשך שנים ארוכות מילא את תפקיד מזכיר מחוז ת"א–יפו וכן היה דובר מק"י. ב-1991, עקב מצבו הבריאותי הלקוי, פרש מהוועד המרכזי וממוסדותיו.

עם תרומותיו החשובות לפעילות המפלגה הייתה פעילותו נגד הגזענות ולבניית שיתוף פעולה יהודי–ערבי רחב. כך יזם וארגן שלושה מפגשים של סופרים יהודים וערבים, פסטיבל שלום, את הפעילות בוועד לשלום צודק ועוד. הוא המשיך כיוון פעולה זה, כאשר מילא בהצלחה את התפקיד של הידברות עם כוחות ציבוריים, וביניהם הפנתרים השחורים, לקראת הקמת חד"ש כתנועה פוליטית–חברתית. לאחר הקמת חד"ש ב-1977, כיהן כמזכיר החזית יחד עם אמיל תומא.

דברים שאמר עוזי בורשטיין בוועידה ה-17 של מק"י, שנערכה ב-1972, עוד בטרם הוקמה חד"ש, מאירים את תפיסתו לגבי עקרוניות קומוניסטית ושיתוף פעולה ציבורי: "ויכוח רעיוני הוא עניין נחוץ ואף בלתי–נמנע, כאשר מדובר בגורמים בעלי השקפת עולם שונה. אולם ויכוח זה אינו צריך למנוע הקמת חזית של כוחות השלום ומתנגדי הכיבוש, חזית שהיא כה נחוצה להבטחת עתיד העם, עתיד הנוער בארצנו".

המאמר מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"

אין ספק, שההפגנות והמחאות – ובמיוחד הפגנות האלפים ב-"יום הזעם", 30 בנובמבר, בחיפה ובחורה שבנגב – סייעו לשים את הנושא על סדר היום הציבורי, ולעורר דיון בכלי התקשורת על אודות החוק והשלכותיו. במובן זה, העובדה שהתעורר דיון ציבורי, והעובדה שבני בגין התפטר ולא יקדם יותר את החוק, הם בפירוש צעד קדימה, אשר המוחים נגד פראוור יכולים לזקוף לזכותם.

אך נראה, כי שמחת המנצחים הייתה מעט מוקדמת מדי. אלוף במיל' דורון אלמוג, האחראי לביצוע תוכנית פראוור, אמר בשבוע שעבר, כי לא קיבל שום הנחיות לגניזת החוק וכי הוא ממשיך בפעילות ליישומו. לדברי בגין, ראש הממשלה נתניהו קיבל את המלצתו להפסיק את הדיונים בחוק. אלמוג השיב ואמר, כי בגין יכול לטעון מה שטען, אולם הוא ממשיך בעבודתו על יישום החוק. כשנשאל אם עמדתו תואמת את עמדת ראש הממשלה, השיב אלמוג כי הוא אינו פועל על דעת עצמו…

גם יו"ר ועדת הפנים של הכנסת, ח"כ מירי רגב (הליכוד), הודיעה כי הוועדה בראשותה תמשיך לקדם את חוק פראוור, חרף דבריו של בגין, ואף כינסה שני דיונים בנושא. "הממשלה לא ביקשה למשוך את החוק", הבהירה בישיבת ועדת הפנים, לאחר שנפגשה עם מנכ"ל משרד ראש הממשלה.

משמרת מחאה נגד תכנית פראוור (צילום: אל אתיחאד)

הימין מול הימין הקיצוני

מסרים סותרים אלה הם ביטוי לוויכוח המתנהל בתוך הקואליציה הממשלתית עצמה, בין גורמים המבקשים לקדם את החוק במתכונתו הנוכחית, לבין גורמים מהימין הקיצוני – בעיקר ממפלגות "הבית היהודי" ו-"ישראל ביתנו" – הסבורים שהחוק המוצע, במתכונתו הנוכחית, מפליג בנדיבותו כלפי הערבים–הבדואים בנגב…

מהות הבעיה היא שהחוק לא דן בשאלות תכנוניות של התיישבות בנגב או של הסדרת יישובים, אלא עוסק בשאלה הקניינית של הבעלות על הקרקעות. כיום, יש כ-3,000 תביעות בעלות של ערבים–בדואים על קרקעות בנגב. תכנית פראוור, במתכונתה הנוכחית, תעניק לתובעים קרוב למחצית מהאדמות עליהן הם תובעים בעלות, ותבטיח להם פיצויים עבור יתר האדמות. מבחינת הימין הקיצוני, זהו צעד בלתי מתקבל על הדעת, שכן הוא מהווה הכרה – גם אם בזעיר אנפין – בזכותם של ערבים–בדואים לבעלות על אדמות בנגב, זכות שלא הוכרה גם על–ידי בתי המשפט. בעתיד הקרוב, ייתכן ונוסח הצעת החוק ישונה, ואולי יתקבל חוק גרוע בהרבה מקודמו, אשר יוכל לזכות בתמיכת הימין הקיצוני. נוכח תרחיש זה, השמאל נדרש לגבש מענה.

פתרון בהישג יד

התכנית שגיבשה מועצת הכפרים הבלתי–מוכרים בנגב, שמה את הדגש לא בשאלת הבעלות, אלא בשאלות התכנוניות. תכנית כזו – הדנה בהסדרת היישובים ובחיבורם לתשתיות בסיסיות – גם מציעה פתרונות לעשרות אלפי ערבים–בדואים החיים בתנאים קשים ביותר, וגם תוכל לגבש סביבה תמיכה, כולל בקרב מי שחלוקים ביניהם בשאלת הבעלות על הקרקע.

כדי לאפשר למהלך כזה להצליח, דרוש לבנות דעת קהל ציבורית אוהדת למאבקם של הערבים–הבדואים בנגב, ולהסביר לציבוריות הישראלית הרחבה ביותר את חוסר הצדק העמוק שבהנצחת המצב הקיים, ואת הצורך הדחוף בגיבוש פתרון שיגן על הבדואים תושבי הנגב מפני נישול.

המאמר עומד להתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"

הסרט מתאר שנה בחייה של איזבל (מארין ואכט), נערה בת 17 ממעמד בינוני–גבוה, שחיה חיי נוחות בפאריס עם משפחתה. במהלך חופשת קיץ, היא מאבדת את בתוליה, ועם שובה בסתיו לבית–הספר – היא הופכת לנערת ליווי. המעבר מחיים נורמטיביים לכאורה לחיים–כפולים מוצג בצורה חדה, ולא ניתן כל הסבר לתהליך הנפשי אותו עברה, ששכנע אותה ליצור קשר עם גברים מבוגרים דרך האינטרנט, ולהיפגש עמם בבתי מלון תמורת 300 יורו למפגש.

השאלה "מדוע?" נותרת ללא מענה במהלך הסרט כולו. היא נשאלת במפורש גם על–ידי הסובבים את איזבל – אמה והפסיכולוג שלה – מבלי שתינתן לה תשובה. ברור, כי לא מדובר בצורך חומרי, שהרי לא רק שמשפחתה נהנתה מרווחה כלכלית, אלא שאיזבל עצמה לא עשתה כל שימוש בכסף שקיבלה מלקוחותיה.

נראה, כי הסיטואציה נבנתה כך, שאוזון יכול לשגר חץ אל ליבו של קהל צופיו המגיעים "מבית טוב", ולהכריח אותם לחוש אי–ביטחון גם בתוך המציאות הבטוחה בה הם סבורים שהם חיים (זו יכולה להיות גם הבת שלך!). נוגעת ללב, אך גם פתאטית, היא הסצינה בה האם הנואשת של איזבל, המנסה ללא הצלחה "לגאול" את בתה, מציעה לה ששתיהן יצאו לסופשבוע של שופינג בלונדון, כדי להדק את הקשר ביניהן. הניסיון לשפוך כסף כדי לשקם סמכות הורית או כדי לבנות מערכת יחסים בריאה בין אם לבת – מוצג ככישלון.

המקומם בסרט, הוא הצורה הלא–אחראית בה הוא מציג את מציאות חייה של אישה החיה בזנות. בדיון הציבורי המתנהל לעיתים, גם בצרפת וגם בישראל, מככב המיתוס לפיו נשים שחיות בזנות "בחרו בכך", שכן מדובר ב-"כסף קל". לא תמיד מובלטת העובדה שמרבית הנשים שחיות בזנות עושות זאת כתוצאה ממצוקות חיים קשות, חומריות ונפשיות, וכי רבות מהן חוו ועדיין חוות התעללות מינית, סובלות מאלימות, ומידרדרות לסמים ולאלכוהול.

ברוח האידיאליזציה, הזנות בסרטו של אוזון מוצגת בצורה סטרילית. איזבל מעולם לא הותקפה באלימות בידי איש מהגברים הזרים עמם נפגשה. היא לא נאנסה בידי איש מהם. והיא לא חשה כי היא זקוקה לסמים ואלכוהול כדי להתמודד עם מציאות חייה.

במובן זה, הסרט הוא לא רק בלתי ריאליסטי וחוטא לתיאור מהימן של תופעה חברתית, אלא גם עלול לסייע בקיבוע תפיסות שמרניות, אשר אינן תופסות נשים החיות בזנות כקורבנות של דיכוי, ושאינן תופסות גברים המשתמשים בשירותי זנות כשותפים לאותה מערכת דיכוי.

לעומת האופן הלא–ריאליסטי בו עוסק אוזון בניצול מיני של נשים, הסרט הישראלי "שש פעמים" – סרט הביכורים של הבמאי יונתן גורפינקל – בולט בגישתו הריאליסטית. הסרט זכה בקטגוריית "מבט אחר" בפסטיבל סן סבסטיאן בספרד (2012), וזכה בשלושה פרסים (סרט ביכורים עלילתי, תסריט ושחקנית) בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה (2013). מתחילת החודש, הוא מוקרן גם באופן מסחרי בבתי–קולנוע בארץ.

הסרט "שש פעמים" עוקב אחר קורותיה של נערה בת 16 בשם גילי (סיוון לוי המצוינת, שזכתה בפרס אופיר 2013 בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר), שעברה ללמוד בתיכון יוקרתי בהרצליה. גילי, שמצבה הכלכלי של משפחתה אינו מוצלח כשל התלמידים הסובבים אותה, צמאה לרכוש את חיבתם, ועושה זאת באמצעות מיניותה.

בכל אחת משש האפיזודות המוצגות בסרט, היא מאפשרת לנערים לנצל אותה מבחינה מינית בצורה שהופכת יותר ויותר בוטה ומבזה. גילי סבורה שהיא שולטת במצבה, ואף מתרברבת שהיא זו המנצלת את הנערים עמם היא נפגשת. הן היא והן איזבל, הדמות הראשית בסרט "צעירה ויפה", סבורות, אולי, שהן חדלו להיות נערות (מושג המקפל בתוכו חולשה) והפכו להיות נשים (ולכן, עצמאיות). אולם שתיהן הולכות ונשאבות לתוך המצב בו הן נתונות, והופכות לקורבנותיו. הדיאלוגים אמינים להחריד, והתסריטאית (רונה סגל) שיקפה בצורה מדויקת שיח עכשווי של בני נוער.

"שש פעמים" מתאר – בצורה שאינה דידקטית כלפי הצופים, וגם אינה שיפוטית כלפי הדמויות המופיעות בו – כיצד נשחקים, ביומיום, מושגים כגון "הסכמה" או "רצון". האם העובדה שנערה או אישה אינה מסרבת במפורש לעשות מעשה שהיא אינה מעוניינת בו, וזאת בשל יחסי הכוח הקיימים שאינם בשליטתה, פירושה שהיא עשתה מעשים אלה מרצונה? האם העובדה שהיא לא אמרה "לא", פירוש הדבר שהיא הביעה את הסכמתה? שהרי לעיתים, גם אמירת "כן" היא אקט שאינו מבטא "רצון חופשי".

הסרט קשה מאוד לצפייה, לא משום שהוא מכיל אלימות גראפית (האלימות בו היא כמעט אך ורק סמלית), אלא בשל ההבנה שאין הוא מתאר תופעת–קצה, הקיימת בשולי החברה הישראלית, אלא מדובר בייצוג של תרבות אונס, הרווחת לא רק בחברת נעורים, כמו זו המתוארת בסרט, אלא גם בצבא, במקומות עבודה ועוד. התובנה שיחסי כוח מעמדיים ומגדריים הם מוחשיים ונוכחים גם בסיטואציות אינטימיות, היא תובנה מזעזעת. והסרט מצליח להמחיש אותה, בצורה שאינה מאפשרת להישאר אדישים.

אורי וולטמן

"צעירה ויפה" בימוי ותסריט: פרנסואה אוזון. שחקנים: מארין ואכט, שרלוט רמפלינג, פרדריק פיירו, ג'רלדין פאילאס.

"שש פעמים" בימוי: יונתן גורפינקל. תסריט: רונה סגל. שחקנים: סיוון לוי, אביתר מור, רועי ניק, ניב זילברברג.

המאמר עומד להתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"

הפגנה בצרפת למען 35 שעות עבודה שבועיות (צילום: הומניטה)

    "אך אצלנו, יום העבודה ארוך יותר וימי החופשה קצרים יותר", ציין ח"כ חנין. "לנתונים אלה יש להוסיף את הזמן העצום שישראלים מבזבזים בדרך לעבודה, בנסיעות בפקקים, מה שמותיר לישראלים זמן מצומצם מאוד לפנאי, לחיי משפחה ולגידול ילדים, לבילוי עם חברים, לקריאת ספר, ולפעילות חברתית ופוליטית", אמר.

    עוד הדגיש, את מספר ימי החופשה המועט הנהוג בישראל, לעומת ארצות אחרות. מדי שנה, יוצאים העובדים בצרפת ל-40 ימי חופשה בתשלום. בדנמרק – 35 ימים. בגרמניה – 34 ימים. אך בישראל – רק 18 ימים.

    "יש הטוענים, כי ההצעה לקיצור שבוע העבודה תגרום למשק הישראלי לייצר פחות לעומת כלכלות אחרות", אמר ח"כ חנין, והוסיף: "אך הטענה הזאת אינה מחוברת למציאות. לפי דו"ח של ארגון OECD שהתפרסם השנה המדינות בהן עובדים פחות שעות – הן המדינות בהן התפוקה גדולה יותר. בהולנד, למשל, מספר שעות העבודה השנתי הממוצע לעובד הוא הנמוך ביותר, 1,379 שעות, אך התוצר לשעה הוא בין הגבוהים – 60 דולר. ישראל נמנית עם שמונה המדינות בהן עובדים הכי הרבה שעות בשנה, 1,929 בחשבון שנתי, אבל התוצר לשעה – הוא בין הנמוכים". בעקבות הידברות עם משרד הכלכלה, סוכם כי הדיון וההצבעה על הצעת החוק יתקיימו במועד אחר.

הידיעה מתפרסמת בגיליון השבוע של "זו הדרך"

    העובדה שכביש מספר 1 נחסם בגלל הסופה, הייתה בכותרות. אך אף לא אחד מכלי התקשורת לא הבליט את העובדה, ששני אנשים קיפחו את חייהם בשיטפון בנגב. שם לא נותק החשמל, שכן – ביישוב הבדואי ההוא אין חשמל כלל. אך במקום שהמדינה תפעל להסדרת מציאות חייהם של האזרחים הערבים-הבדואים, היא בוחרת לקדם את תכנית פראוור המסוכנת, שתוביל לנישולם מאדמותיהם ומבתיהם.

    מדוע כלי התקשורת עסקו לעייפה בסופה, אך שני אנשים שנסחפו בשיטפון וקיפחו את חייהם, לא זכו בהתייחסות המתאימה? אם היו אלה תושבי בת-ים, כלום מותם לא היה זוכה בכותרות ראשיות? אבל האזרחים השקופים האלה, שאיש  אינו רואה אותם, השקופים בכל מה שקשור לזכויותיהם, לתשתיותיהם, לחיבור בתיהם לחשמל, לזכאות של ילדיהם לחינוך – הם גם שקופים בכל מה שקשור לחיים.

    זהו כתם על המצח של הפוליטיקה ושל התקשורת בישראל, שלא הגיבו לאסון שאירע בנגב ושלא העמידו על סדר היום הציבורי את מצבם של עשרות אלפי הערבים-הבדואים, שמנותקים מהחשמל לא משך כמה שעות או ימים, אלא דרך קבע. מוטב כי הממשלה, כאשר היא מבקשת שנאשר-מחדש את התקנות לשעת חירום, תיתן דעתה לאסון הזה, המהווה כשלעצמו מצב חירום התובע מענה הולם.

דבריו של ח"כ מוחמד ברכה, יו"ר חד"ש בעת דיון במליאת הכנסת בשבוע שעבר

מתפרסמים בגיליון השבוע של "זו הדרך"

]]> https://maki.org.il/%d7%97%d7%9b-%d7%91%d7%a8%d7%9b%d7%94-%d7%99%d7%a9-%d7%9c%d7%97%d7%95%d7%a7%d7%a7-%d7%91%d7%94%d7%a7%d7%93%d7%9d-%d7%90%d7%aa-%d7%97%d7%95%d7%a7-%d7%94%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%93-%d7%96%d7%9b%d7%95/ Sat, 21 Dec 2013 17:23:43 +0000 http://maki.org.il/?p=17688 ח"כ מוחמד ברכה, יו"ר חד"ש, ציין יש לחוקק בהקדם את חוק היסוד זכויות חברתיות במסגרת היום הבינלאומי למלחמה בעוני שצוין בשבוע שעבר. באותו יום התקיים בכנסת כנס בנושא המאבק בעוני, שנערך ביוזמת חברי הכנסת ברכה, בוז'י הרצוג (העבודה) ואורי מקלב (יהדות התורה). "בכנס שמענו עדויות כואבות של משפחות ושל אנשים, בעיקר של נשים, שביטאו את המצוקה האיומה", סיפר.

 ח"כ מוחמד ברכה (חד"ש) בכנס השמאל הישראלי שנערך בסוף השבוע שעבר על ידי "שלום עכשיו" בתל–אביב (צילום: אל אתיחאד)

"אני חושב שיש מקום לקדם שלושה חוקים, על מנת להציל אנשים שנפלו למעגל העוני, וגם על מנת לתרום לכך שאנשים נוספים לא יתווספו לאותו מעגל. ראשית, אני חושב שיש מקום לקדם חוק שכולל ערכים חברתיים כשדנים ביעדי התקציב. לא רק יעד צמיחה, לא רק יעד אינפלציה, אלא גם יעד של תעסוקה, יעד של צמצום אבטלה, יעד של צמצום עוני. באופן הזה, הדיון על התקציב ייהפך נורמאלי יותר, והכנסת תהפוך רלוונטית יותר. שנית, יש מקום לקדם חקיקה של סל שירותי רווחה, על מנת לאפשר מנגנונים לקיום בסיסי של אנשים. והחוק השלישי אותו יש לחוקק, הוא חוק היסוד זכויות חברתיות. הגיע הזמן שבמדינת ישראל לא רק יבכו על העניים, וימהרו לחלוב אותם כשיש משבר כלכלי", סיכם ח"כ ברכה.

הידיעה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב

ארגון העיתונאים מציין כי מקום העבודה האמור רווי ב"סיפורי רקע" רבים: החל משינויי בעלות שהגיעו לפתחו של בית המשפט, חקירה משטרתית בגין סחיטה באיומים, התנהלות בפוליטיקה החרדית על מורכבותה ועוד.לדברי הארגון, חוט השני העובר בין כל סיפורי המשנה הללו הוא העמידה העיקשת של הדרג המקצועי על המוניטין המקצועי של האתר האינטרנטי. בפנייה לבית הדין נטען כי לאחרונה התארגנו העובדים ופעלו במסגרת התארגנות ראשונית להצטרפות לשורות ארגון העיתונאים, ובתוך כך פעלו יוזמי ההתארגנות להקמת ועד ראשוני.אולם חרף הצהרות המעסיק על אי התנגדותו לקיומם של יחסי עבודה קיבוציים הוא נוהג באופן סותר להצהרותיו אלה. במקרה הנדון, טוען הארגון עשה המעסיק באופן פסול ונפסד שימוש בהתכתבויות פנימיות של ועד הפעולה של העיתונאים אשר כלל לא ברור כיצד הגיעו לידיו, על–מנת לפטר את מובילת ההתארגנות בהליך שרירותי, והכל על–מנת לסכל את ההתארגנות באיבה.

בבקשה שהוגשה באמצעות עו"ד שירי לב–רן לביא נאמר כי למעסיק לא היו טענות כנגד ביצועיה של שרי רוט שהינה אשתו של העורך הראשי של האתר העיתונאי דוד רוטנברג המושעה מתפקידו וצפוי להיות מפוטר.לטענת ארגון העיתונאים טענות המעסיק בדבר אי שביעות הרצון מעבודתה של שרי רוט במהלך התקופה האחרונה ובדבר הפרת חובת הנאמנות, התעוררו לראשונה בסמיכות זמנים ובעקבות ההודעה בדבר התארגנות העיתונאים.

לדעת הארגון, הליך השימוע של רוט היה רווי פגמים פרוצדוראליים ומהותיים המחייבים את פסלות הפיטורים הבלתי לגיטימיים, כל זאת לנוכח פעילותה של רוט בארגון העובדים ובמטרה לשבור את ההתארגנות.ארגון העיתונאים סבור כי אי השבתה לעבודה של רוט משמעה מסר חד וברור לעובדים– אל תתארגנו פן יבולע לכם. משכך מתבקש בית המשפט להורות על השבתה של רוט למקום העבודה ולהשית על המעסיק פיצויים בגין פגיעה בהתארגנות, אחרת, סבור הארגון גורלה של ההתארגנות ייחרץ.

משמרת מחאה של עובדי קמהדע בפתח המפעל בעת השביתה – בשבוע שעבר (צילום: מרחב הנגב של ההסתדרות)

ההסכם, שנוגע לכ-200 עובדים במפעל, תקף ל-4 שנים וכולל תוספת שכר של 10%, הפרשות לקרן השתלמות של עד 7.5%, תוספת 10% לערך יום ההבראה, הפרשת 450 אלף שקל לנופש שנתי של העובדים, תקציב ספורט של 40 אלף שקל, שי לחגים בשווי כולל של 1,400 שקל – כנהוג בחברה, ועוד. יו"ר ועד העובדים, משה ארוש, מסר כי "זהו רגע מרגש והיסטורי עבור עובדי המפעל. ההסכם הקיבוצי מאפשר לנו לייצר אופק תעסוקתי וכלכלי ואני מאמין שכעת כולנו נצא לדרך חדשה ונצעיד את המפעל לעתיד מזהיר".
ביום ג' בבוקר נחתם הסכם קיבוצי היסטורי בין ההסתדרות ועד עובדי פלאפון להנהלה החברה. כזכור, ועד עובדי פלאפון ניהל בשנה האחרונה מו"מ עם הנהלת החברה על תנאי ההסכם. ברק לוי, יו"ר ועד העובדים, מסר "מעמד החתימה מרגש מאוד. מעטים יודעים מה עבר על חברי הוועד בשעות ובימים ובלילות לפני החתימה. היינו שרויים במתחים ולחצים כבדים ובהחלט לא היה פשוט להגיע להישג הזה. מתחילת הייצוג אמרנו שאנחנו נדאג לעובדים של פלאפון ונדאג הן לאינטרסים של החברה והן לאינטרסים של העובדים. ההסכם הזה משקף את בדיוק מה שרצינו להגיע אליו". איתמר אביטן, סגן יו"ר ועד העובדים, הוסיף: "אני חושב שהמו"מ שהתנהל בינינו היה מו"מ אמיתי, שקוף וענייני. ההנהלה בראשותו של גיל שרון ניהלה מו"מ בצורה נאותה ויפה וזה ראוי לציון. כך צריך להיראות מרקם יחסי העבודה בישראל. מכאן אנחנו יוצאים לדרך חדשה וחוזרים להיאבק בשביל לשמור על מעמדנו בשוק הסלולר?".

]]>