החתומים על המכתב הוזמנו לפגישה עם שר החינוך יגאל אלון שטען בפניהם: "כי ניתן למנות למעלה משנתיים של יוזמות שלום ישראליות", והוסיף: "החיים המדיניים אינם רק קביעת עמדות או חתימה על עצומות". המחלוקת הציבורית סביב "מכתב השמיניסטים" הראשון הגיע לאחר סערה אחרת שהתחילה עם ידיעת הציבור על יחסי גולדמן – נאצר.
נחום גולדמן יו"ר הקונגרס הציוני דאז הוזמן להגיע לקהיר ולשם כך ביקש את אישורה של ראש הממשלה דאז גולדה מאיר, האחרונה סירבה. על כך אמר יגאל אלון: "אין צד שלישי שהוא במקום הישראלים והוא נושא ונותן בשמם. לא החמצנו שום שלום". עם כך, הביקורת הפוליטית של תנועת הסרבנות הייתה במקומה, גולדה ודיין סירבו בתוקף להיפגש ישירות עם ההנהגה המצרית או באמצעות גולדמן.

גיורא נוימן חבר ארגון "מצפן" שהיה חתום על מכתב שמיניסטים מ-1971 סירב להישבע אמונים לצה"ל והיה הראשון שנשפט לכמה תקופות מאסר ונכנס לבית הסוהר. המכתב הראשון מ-1970 שהגיע לאחר מלחמת 1967 אינו קרא ישירות לסרבנות, יחד עם זאת הוא נחשב לאבן דרך בהתפתחותן של תנועות הסרבנות בישראל לדורותיהן. מכתבי שמיניסטים נוספים נכתבו בשנים: 1979, 1987, 2001 ו2005. כיום תנועת מסרבות ממשיכה את אשר התחיל ב-1970 ומלווה צעירים וצעירות בדרכן ודרכם לסירוב משמעותי.

פעיל השמאל העקבי פרופ' יוברט לו-יון, שלימד במשך שנים רבות בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, הובא לפני שנה, ב-27 באפריל 2023, למנוחות בקריית טבעון. לו-יון נולד בבורמה ב-1935 והגיע לישראל ב-1961 לאחר שקיבל מלגה כדי ללמוד בטכניון והיה חלוץ החוקרים הביקורתיים בתחום "האידאולוגיה של התכנון" בישראל. במחקריו יצא בחריפות נגד הכוח העצום הניתן לממסד בתכנון, וספציפית נגד חוקי התכנון והבנייה.

לצד פעילותו האקדמית הענפה, היה לו-יון פעיל בשמאל העקבי במשך שנים רבות. בסוף שנות ה-70 הקים חוג ללימודי מרקסיזם עבור הסטודנטים בטכניון, היה חבר מזכירות שס"י (שמאל סוציאליסטי ישראלי) ונמנה עם מקימי החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש) ב-1977. כמו כן השתתף בהכנת תוכניות מתאר אזוריות וארציות וכן בקידום ההכרה והתכנון של הכפרים הערבים-בדואים הלא מוכרים בישראל. בתחילת שנות האלפיים פרש לגמלאות מהטכניון כפרופסור חבר ומאז המשיך בהנחיה, בפרסום ובפעילות בארגונים ציבוריים, בדגש על ההיבט החברתי של המדיניות הציבורית ושל הכלכלה הפוליטית של ישראל ובין היתר היה חבר בוועד המנהל של מרכז אדוה.

במאמר שפרסם ב-2009 באתר "הגדה השמאלית" בכותרת "לקראת חשיבה חדשה על דיור", כתב: "המשבר הכלכלי העולמי האחרון מלווה בתוצאות קשות למשק הישראלי, אך גם פותח בפנינו הזדמנות לחשוב מחדש על תפקיד המדינה בכל הנוגע לשירותי רווחה ציבוריים. יש לזכור שהזעזוע העולמי התחיל דווקא בהתפוצצות הבועה הספקולטיבית בשוק המשכנתאות בארה"ב. מסתבר כי המגזר של הון מימון ונדל"ן הפך להיות מגזר הון מוביל במשטר הקפיטליסטי העולמי המאוחר. התפתחות זו משקפת את הג’ונגל המסוכן אליו הוכנס שוק הדיור בכל מדינה הקשורה למשטר הקפיטליסטי הגלובלי. הבה נזכור כי אחד מעמודי התווך של המשק הניאו-ליבראלי הוא נסיגה של המדינה מאספקה ישירה של דיור הולם לתושביה מצד אחד, ונסיגה מפיקוח ובקרה על מנגנוני מימון מצד שני. נדמה כי למרות כל המלים המרגיעות שאנו שומעים בזמן האחרון, ניתן בשלב זה להסיק שתי מסקנות די מבוססות: הגיע הזמן לנסח אמנה חדשה בין האזרח והמדינה שעיקרה הצהרה מפורשת על דיור הולם כזכות בסיסית של כל אזרח. דיור סביר הוא מרכיב מכריע של סל תנאים מינימליים המאפשרים חיים בכבוד. לפיכך, יש לשים את אספקת הדיור ההולם בראש האמנה שבין המדינה והאזרח בכל הקשור לאספקת שירותים ציבוריים".

"מהפכת 25 באפריל" או "מהפכת הציפורנים" על שם פרחי הציפורן שנדחסו לתוך קני הרובים של חיילי צבא פורטוגל שתפסו את השלטון בתמיכת המפלגה הקומוניסטית הפורטוגזית ולאחר שנים של עבודה ושיתוף פעולה במחתרת, לקחו את השלטון מן השלטון הפאשיסטי וכוננו משטר דמוקרטי פרלמנטרי. המהפכה לוותה בשיריהם של הזמר פאולו דה קרבליו שייצג באותה שנה את פורטוגל באירוווזיון ובשירו של גראנדולה וילה מורנה. במהפכה נהרגו 4 אזרחים בלבד. מהפכת ה-25 באפריל נחגגת כל שנה בפורטוגל, המצב הכלכלי הרעוע בפורטוגל בשנים האחרונות יחד עם השלטון הניאו-ליברלי של האיחוד האירופי והבנק העולמי והתעצמותו של הימין הקיצוני בבחירות שנערכו לאחרונה מעיבים על השמחה. המפלגה הקומוניסטית הפורטוגזית, הנמנית עם מחוללי המהפכה לפני חצי מאה, החלה לציין את ההתקוממות הצבאית בה לקחו חלק חיילים וקצינים קומוניסטים, בשורה ארוכה של אירועים תרבותיים ופוליטיים שהחלו השבוע ויימשכו עד ה-1 במאי – יום העובד הבינלאומי.

חברי מפלגה רבים נתרמו למאמץ האדיר ועשו ימים כלילות כדי לגרום לכך שהעיתון יראה אור כל יום ביומו בתנאים ששררו בארץ ערב מלחמת 1948. אליושה גוז'נסקי הרוח החיה של העיתון, נהרג בתאונת מטוס ב-21 בדצמבר 1948 בדרכו חזרה ארצה מפולין.

בספר לזכרו של גוז'נסקי "קום התנערה" (2017) בעריכתה של תמר גוז'נסקי מספר מרדכי כספי: "לא ידענו, אף לא תיארנו לעצמנו אותו רגע, שניאלץ להעלות על הנייר, על עמודי העיתון, את היחסים של אליושה עם עיתונו, זמן כה קצר להופעתו ככתב עת יומי. לא שיערנו זאת. נדמה כילד טיפוחים עיתוננו, שהתייתם מאביו, ששכל את אימו בקרב. ככאב וכגאוות ילד זה, כך הכאב וגאוותו של "קול העם" על אליושה, כי איננו עמנו יותר".

העיתון חדל לצאת לאור ב-1975, ממשיכו הוא עיתון זו הדרך שהחל לצאת לאור ב-1951 ככתב עת וב-1965 הפך לשבועון

ב-7 בנובמבר 1917, יום המהפכה, לא עלה בידי הכוחות המזויינים בהובלת המועצה הצבאית-מהפכנית של פטרוגרד לכבוש את ארמון החורף, משכן הצאר. לנין, שהגיע לפטרוגרד דרך פינלנד, גייס לשורות הבולשביקים את הקולונל המוכשר סבצ'ניקוב. בתמרון מהיר, הגיע הקולונל יחד עם חייליו לפטרוגרד ובמהרה השתלט על ארמון החורף. כך עבר השלטון לידי איחוד מפלגות השמאל.

חרף ניצחון ההתקוממות, המצב ברוסיה הדרדר. צבא  הקצונה הלבנה, ששירתה את הצאר המודח תחת הגנרלים אלכסייב וקורנילוב, נכשל תחילה כישלון חרוץ היות שלא זכה בתמיכה עממית. לכך יש להוסיף את המרד של הסוציאליסטים המהפכנים (הס"ר), שהיו פופולרים בקרב אוכלוסיית האיכרים, נגד השלטון החדש. מעבר של תמיכת האיכרים למחנה הלבנים היה יכול להיות טרגדיה עבור שלטון הבולשביקים. אספקת התבואה החיונית לתושביה של רוסיה עמדה על בלימה.

המאבק על התודעה של אוכלוסיית האיכרים עמד במרכז הפרוגרמה הפוליטית של לנין. בסעיף הראשון בחיבורו "תזות של אפריל" פנה לנין בעיקר לחיילים שלא רצו להילחם יותר בעד האינטרס הבורגני ודרש הפסקת המלחמה מיד. בסעיף השישי פנה לנין אל האיכרים העניים והבינוניים ודרש הלאמה מידית של כלל הקרקעות בכפרים. הסובייטים ברחבי רוסיה אכן עסקו בכך, וזה חולל מפנה פוליטי בקרב השכבה השמרנית של האיכרות והוביל לבסוף לתמיכתה במהפכה.

משימה נוספת הייתה הקמת הצבא האדום, גיבושו וחישולו בקרבות. הרעיונות של לנין והבולשביקים דיברו מלכתחילה לחיילי הצבא הצארי, למלחים ולפועלים שגויסו למלחמת העולם הראשונה. המפלגה הבולשביקית צידדה בשילובם בצבא האדום של קצינים לשעבר בצבא הצאר וכן התירה חופש פעולה יחסי למצביאים צעירים וכריזמטיים שכישוריהם נתגלה בקרבות של מלחמת האזרחים. השילוב של גנרלים צאריים כגון ברוסילוב עם מפקדים חדשים בהם פרונזה וטוכצ'בסקי, הניבו סינתזה של רעיונות מערכתיים מהפכניים בתורת הלחימה הצבאית.

חיילי הצבא הלבן שהתנגד למהפכה נהגו בכפרים ובערים  באלימות ובאנרכיה וביצעו פוגרומים נגד היהודים, ביזה ואונס. אלימות זו דחפה להתגייסות תושבים לכוחות האדומים. לנין הורה לצבא האדום לשים דגש ביחס טוב לאוכלוסייה. הוראה זו וכן המשמעת הקפדנית שדרשו הבולשביקים מחייליהם נשאו פרי: הרוב המוחלט של האוכלוסייה העביר את תמיכתו לצבא האדום לעתים מתוך אידיאולוגיה ולעתים מרצון לנקמה. עמידתם האיתנה של לנין ומפלגתו על ביצוע מצעם, יכולת הצפייה של מהלכי האויב ותמרון דיפלומטי חסר תקדים הובילו לניצחון המהפכה ולכינון ברית-המועצות ב-30 בדצמבר 1922.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/108025

סאם אהרונוביץ' כלכלן וחבר הנהגת המפלגה הקומוניסטית הבריטית נולד ב-26 בדצמבר 1919 במזרח ללונדון למשפחה של מהגרים יהודים קשי יום. כשהיה בן 14ב-1934 סאם הצעיר הצטרף לסניף המפלגה הקומוניסטית בסטפני בלונדון "כדי להיאבק בפשיזם ובקפיטליסטים שמצצו את הדם והפכו את שכונת סטפני לשכונת עוני".

בבחירות המקומיות שהתקיימו ב-1945 אהרונוביץ' היה אחד משני חברי מועצה היחידים שנבחרו אי פעם מטעם הקומוניסטים וב-1954 נבחר לתפקיד מזכיר התרבות. אהרונוביץ' האוטודידקט לימד שיעורים בנושאים שונים ורק כשהיה בן 50 החל ללמד באקדמיה. לבנדר רעייתו וחברת המפלגה הקומוניסטית כתבה לימים ביומנה לאחר השיעורים של אהרונוביץ' "השתתפתי בשיעור של סאם על ערך עודף, מאוד מעניין, מעיר עיניים"

אהרונוביץ' פרסם מספר ספרים ומאמרים העוסקים: בתמחור תעשייתי, מונופולים, ביטוח, מקרו כלכלה, כלכלה פוליטית והשפעת העיר על כלכלת לונדון. אהרונוביץ' לקח חלק בניסוח המדיניות הרדיקלית והאלטרנטיבית של איגודי העובדים הבריטית, תוכנית שנחלה כישלון נחרץ עם ניצחונה ב-1979 של מבשרת הניאו ליברליזם הבריטי מרגרט תאצ'ר. עם עליית התנועה האירו – קומוניסטית במפלגות הקומוניסטיות ברחבי מערב אירופה, אהרונוביץ' שהיה חבר המפלגה, נסחף בזרם זה וכתב למגזין של הזרם האירו קומוניסטי במפלגה הבריטית "מרקסיזם היום" מאמרים על הקמת חזית אנטי תאצ'ריסטית. ב-1982 הקים יחידה למחקר כלכלי עצמאי והחל להוציא לאור את המגזין האקדמי "כלכלה מקומית", ב-1997 פרש מעיסוקיו האקדמים לאור מחלה בה חלה.

לסטר נולד בתחילת המאה ה-20 במנהטן בעיר ניו יורק כשהיה בן 6 המשפחה עברה לרובע ברונקס בעיר ובשיאו של משבר הכלכלי המוכר בשם "השפל הגדול" אביו של לסטר פשט את הרגל ב-1929, איבד את העסק שהיה בבעלותו ואת בית מגוריו. לסטר זכה במלגת לימודים עבור לימודים באוני' סירקיוז במדינת ניו יורק, אולם לא היה ביכולתה של משפחתו לממן את חציו השני של שכר הלימוד ולסטר לא סיים את לימודיו הפורמליים. כדי לסייע עם כלכלת המשפחה, לסטר עבד אצל גיסו שהיה עורך דין ועבד באופן חלקי בהסעת ילדי הבורגנות לבתי ספר.

ב-1936 לסטר התמנה לתפקיד עורך מדור הספורט של העיתון "דיילי וורקר" וגרסתו המיוחדת שיצאה לאור ביצי ראשון "סנדיי וורקר" בכתיבתו שילב בין כתיבה מקצועית על ספורט והתייחסות לסוגיות של צדק חברתי וגזענות כמו ההפרדה הגזעית שהתקיימה בענף הבייסבול הפופולרי, התנגדות לטרור שהטיל היטלר באירופה ודיכוי השחורים באופן רחב בארה"ב.

טרם לסטר החל לכתוב עבור מדור הספורט, אותו מדור היה זניח ושולי. ספורט היה חשוב ללסטר והוא הבין את חשיבות ענפי הספורט לעובדים אמריקאים, הוא כתב מכתב לעורך העיתון קלרנס הת'ווי ובו הוא הסביר את חשיבות ענפי הספורט לעובדים.

בריאיון לסופר דייב זין לקראת סוף שנות ה30' של המאה ה-20, הסביר כי יש חלל עצום בכל הקשור לספורטאים שחורים שאף אחד לא סיקר אותם. הוא צוטט אומר: "זאת ארה"ב, ארץ החופשיים ואדם בעל פיגמנטציה לא נכונה של העור לא יכול לשחק בייסבול?"

במלחמת העולם השנייה לסטר שירת בצבא האמריקאי בדרום האוקיינוס השקט. לאחר מלחמת העולם השנייה, החל שינוי איטי שאפשר ליותר שחקנים שחורים לשחק בליגות הבייסבול השונות אולם לא בליגה הראשית.

לאחר פרסום הנאום הסודי של ניקיטה חרושצ'ב ב-1956 לסטר ועורך העיתון ג'ון גייטס ניסו לפתוח את העיתון לדיון והמפלגה החליטה להשעות את הוצאת העיתון ל-22 ימים. ב-1958 לסטר פרש ממערכת העיתון ומשורות המפלגה ונסע לקליפורניה כדי להתחיל התחלה חדשה

הוא חי בקליפורניה 31 שנים והיה עורך מדור הדת של עיתון "לונג ביץ'". לסטר היה שחקן טניס מקצועי
ב-2007 ציין את יום הולדתו ה-96 והלך לעולמו ב-20 בדצמבר 2009

זמר שירי המחאה האמריקאי פיל דיוויד אוקס נולד ב-19 בדצמבר 1940 בעיר אל פאסו במדינת טקסס בארה"ב, אביו ג'ק היה רופא ממוצא יהודי – פולני ואימו גרטרוד ממוצא סקוטי.

כבר מגיל צעיר פיל אוקס התגלה כמוזיקאי מחונן, כילד הוא למד מוזיקה קלאסית וכשגבר החל להתעניין במוזיקה מודרנית ובייחוד במוזיקת רוק אנד רול אמריקאית ובדמויות כמו באדי הולי ואלביס פרסלי שהיו פופולריים כשהיה בחור צעיר.

אוקס גויס לצבא האמריקאי ב-1956, למד במכללה צבאית עד 1958, החל ללמוד באוני' אוהיו ופרש מלימודיו. ב-1959 אוקס גילה התעניינות ניכרת במהפכה הקובנית שהתרחשה לא רחוק מארה"ב, באוני' אוהיו אליה שב כדי ללמוד עיתונות הכיר את האקטיביסט וזמר מוזיקת הפולק האמריקאית ג'ים גלובר שלימד אותו לנגן על גיטרה והכיר לו את אמני הפולק וודי גת'רי ופיט סיגר שהיו בעצמם אקטיביסטים.

לאחר שסיים את לימודיו החל לכתוב מאמרים ביקורתיים עד מאוד שלא פעם נפסלו לפרסום. ב-1962 היגר לניו יורק בה הוא המשיך לנגן, להופיע ולכתוב מאמרים ואף הגדיר את עצמו "עיתונאי מזמר". שיריו נגעו במאבקי עובדים, מאבקים אנטי מלחמתיים ובפרט המאבק נגד מלחמת ויאטנם, זכויות אזרח ועוד. בין אוקס ובוב דילן התקיימה יריבות ידידותית ויצרתית, דילן אמר פעם על אוקס "אני לא עומד בקצב שלו, הוא כל הזמן משתפר"

ב-1967 אוקס היה אמן מצליח וחתם באותה השנה על הסכם עם חברת תקליטים גדולה ואחיו הגדול מייקל היה סוכנו. לאחר הירצחם של מרטין לותר קינג ג'וניור ונשיא ארה"ב ג'ון קנדי, אוקס חש דכדוך תהומי וייאוש מהמצב הפוליטי.

על אף ההצלחה המסחרית של אוקס הוא לא ויתר על דמותו הפוליטית והוא הגדיר את עצמו בהמשך הקריירה "חצי אלביס פרסלי וחצי צ'ה גווארה". ב-1970 אוקס נסע לצ'ילה לאחר היבחרו של הנשיא הסוציאליסט סלבדור איינדה ובאותה הזדמנות הוא נפגש עם הזמר ויקטור חרה תומכו של איינדה.

סוניה בנטינג (אייזיקמן) פעילה נגד משטר האפרטהייד של דרום אפריקה נולדה ב-9 בדצמבר 1922 ביוהנסבורג, לדורה ודויד זוג מהגרים יהודים שנמלטו מן הפוגרומים במזרח אירופה. כשהייתה בת 20 ב-1942 החלה ללמוד לקראת לימודי רפואה באוני' של יוהנסבורג, הצטרפה למפלגה הקומוניסטית של דרא"פ המפלגה היחידה בה היו חברים שחורים ולבנים ופרשה מלימודי הרפואה כעבור שנה אחת.

בטינג החלה לעבוד במשרדי המפלגה הקומוניסטית ובמועצת השלום המקומית, במשרדי המפלגה הכירה את בן זוגה לחיים את בוגר מלחמת העולם השנייה בריאן בנטינג שהיה חבר המפלגה. הזוג התחתן ב-1946 ועבר להתגורר בקייפטאון שם נולדו שלושת ילדיהם: מרגרט, פיטר וסטפן.

ב-1950 פעילות המפלגה ותמיכה בקומוניזם נאסרו בדרא"פ וסוניה החלה לעבוד עבור עיתון הגרדיאן שהפצתו בדרא"פ נאסרה. העיתון שינה את שמו "לניצוץ" גם עיתון זה נאסר והעיתון שוב שינה את שמו "לעידן החדש".

יחד עם אחמד קתרדה, בנטינג ייצגה את המפלגה בכנס תנועות הנוער הקומוניסטיות שהתקיים במזרח ברלין ב-1951. כאישה לבנה היא זכתה במעמד מיוחד בדרום אפריקה תחת משטר האפרטהייד שאפשר לה לדבר נגד גזענות.

ב-1956 בנטינג, קתדרה ו-154 אקטיביסטים אחרים נעצרו והואשמו בבגידה חמורה, המשפט נמשך עד 1961 אולם בנטינג ו-91 עצורים אחרים שוחררו ב-1958. לאחר הטבח בשרפוויל ב-1960, בנטינג נעצרה שוב והושמה בכלא המרכזי בפרטוריה כ-3 חודשים.

העיתון "העידן החדש" נסגר ב-1962 ונאסר על עובדי העיתון ביניהם בנטינג, רות פירסט וגובן מקבי להמשיך לפרסם את העיתון. בוטינג ובן זוגה שהו במעצר בית במשך שנים, מה שמנע מהם לעסוק בפעילות פוליטית, בעקבות המעצר הממושך גמלו בליבם של הזוג הצורך לעזוב ללונדון ב-1963.

בלונדון בטינג הצטרפה לתנועה המקומית נגד משטר האפרטהייד ופעלה עבור שחרור נשיא דרא"פ לימים נלסון מנדלה שהיה כלוא במשך שנים רבות ועבור הטלת סנקציות כלכליות על משטר זה.

לאחר 28 שנים בגלות, ב-1991 שבה מהגלות בלונדון לקייפ טאון. בנטינג עבדה בקמפיינים של הקונגרס הדרום אפריקאי ב-1994 וב-1999 והייתה ממקימות תנועות הידידות של דרום אפריקה וקובה.

בנעוריו הצטרף ליפסקי למפלגה הקומוניסטית הפולנית (KPP), שסבלה מרדיפות מצד הממשלה. במסגרת הרדיפות הוצא להורג מי שעמד אז בראש המפלגה ונעצרו מאות חברים.

כקומוניסט ארגן ליפסקי בשנת 1934 הפגנות נגד ההסכם שחתם נשיא פולין אז , המרשל פילסודסקי, עם היטלר. ליפסקי נעצר וישב כמה חודשים בכלא. לאחר שריצה את תקופת מאסרו, המשיך בפעילותו בקרב פועלים בבתי חרושת בוורשה תוך שהוא מתחמק מהמשטרה. באותה שנה פגש את חייקה, שהייתה פועלת טקסטיל, כאשר ניהל הסברה מעמדית במפעל שבו עבדה. בשנת 1935 נשא אותה לאישה. שניהם נמלטו מפולין והשתקעו בריו דה ז'ניירו בברזיל. שם נולדו שני ילדיהם.

בברזיל החל ליפסקי בכתיבת מאמרים לעיתונים שמאליים באידיש וביניהם – "אונדזער שטימע" המקומי ו"אונדזער פריינד" שיצא לאור במונטווידאו, אורוגוואי. ב-1948 השתתף בקונגרס יהודי פולין שנערך בשוויץ.

ב-1949 הגיעה משפחת ליפסקי לישראל. תחילה הצטרפו לקיבוץ תל יוסף, שם כבר גרו הוריו ואחיו שיצאו מפולין לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. בראשית שנות החמישים, בגלל חילוקי דעות רעיוניים עם חברי הקיבוץ, עבר עם חייקה לתל אביב.

בעבודתו העיתונאית השתכר ליפסקי מעט ומי שפירנסה את המשפחה הייתה בפועל חייקה שעבדה כמבשלת בפנימיות וכמטפלת בילדים.
כתב בעיתוני המפלגה הקומוניסטית הישראלית – "פריי ישראל" (עד 1965) ו"דער וועג" שהופיע לאחר מכן. כן כתב מאמרים רעיוניים ל"מארגען פרייהייט", העיתון באידיש של המפלגה הקומוניסטית בארצות הברית.

במקביל לעיסוקו הפובליציסטי, ניהל ליפסקי את מרפאת ילדים ע"ש בריינין בשכונת שבזי בתל אביב. זו הוקמה בכספים שאסף בקרב קהילות יהודיות.
בריאיון ל"הארץ" (12.11.2009) ניסח את ה"אני מאמין" שלו: "שלום. רק דבר אחד: לא לירות. אני מקווה שיהיה שלום בין ישראל לערבים וגם שלום בין ישראל ליהודים. שכולם יהיו טולרנטיים, שדתי יהיה טולרנטי ללא-דתי ולא-דתי יהיה טולרנטי לדתי וכולם יהיו טולרנטים לערבים… הייתי רוצה שיהיו פחות מיליארדרים ופחות עניים".

יוסף ליפסקי נפטר ב-29 באפריל 2010, בן 104.