עברו 41 שנה למלחמת "ששת הימים". 41 שנה של כיבוש, 41 שנה של שליטה על שטחים ועל עמים שונים. המשא-ומתן לשלום לא מתקדם, ההתנחלויות מתרחבות, חומת ההפרדה עומדת בשיא תפארתה והדיכוי ממשיך. המצב הביטחוני מדרדר, הדרום [שדרות ויישובי עוטף עזה] נמצא במלחמה. ולמי אכפת?

הגורמים הממשלתיים מבטיחים לנו שלום ["אפילו עד סוף שנת 2008"] – האם זה נכון?

האם באמת הולכים לשבת ולקדם את תהליך השלום? האם הכוונות אמיתיות, או הן חלק מספין תקשורתי כדי להסתיר את הבעיות האמיתיות של ראש ממשלתנו? …

האם ייתכן שהדיבורים באים להסתיר את הכוונות ה"אמיתיות": הכנות קדחתניות למלחמות הבאות: פלישה צבאית לרצועת עזה, ותקיפה [במשותף עם ארצות הברית] לכיוון איראן?

 

מנהיגי האזור ממשיכים לדבר בשפת המלחמה. הם לא הפנימו ששימוש בשפת המלחמה מוביל אותנו לרצח, הרג, פגיעה באזרחים חפים מפשע, אלימות, שנאה תהומית ורצון לנקום. הם ממשיכים להתעקש ולהתנגד לשנות קונספציה: שימוש בשפת הדיאלוג ושפת המשא ומתן בדרך למציאת פיתרון הולם וצודק לכל עמי האזור.

עד אז…נמשיך לספור ולבכות את ההרוגים והנרצחים, נמשיך לקבור את מיטב בנינו, נמשיך להצטער על העיוורון של הנהגתנו הפוליטית-מדינית.

כי בעצם שום דבר לא השתנה מיוני 1967…על חטא היוהרה, על חטא הכיבוש הקולוניאליסטי, נמשיך לבכות ולהצטער.

—

הכותב הוא חבר קיבוץ ניר יצחק, הסמוך לרצועת עזה, וחבר הנהגות מק"י וחד"ש.