מאות השתתפו בכנס האקדמי, שנערך ב-25.3 באוניברסיטת תל-אביב לציון 90 שנה להקמת המפלגה הקומוניסטית בארץ. האולם הגדול בפקולטה למשפטים היה לעיתים צר מלהכיל את הבאים, וצעירים ישבו על מדרגות האודיטוריום. לראשונה חברו יחד מוסדות אקדמיים – אוניברסיטת תל-אביב והאוניברסיטה הפתוחה, וקרן רוזה לוקסמבורג, כדי לקיים דיון בנושא תולדות הקומוניסטים ומפלגתם בארץ.

    הכנס התקיים חרף איומיהם של גורמים ימניים בארה"ב, שלחצו על ראשי אוניברסיטת תל-אביב לבטלו. על איומים אלה סיפרו בפתיחת הכנס פרופ' דניאל ברטל, נציג המכון לדו-קיום יהודי-ערבי, ופרופ' אניטה שפירא, ראש המכון לחקר הציונות וישראל באוניברסיטת תל-אביב. לדברי שפירא, "בימים האחרונים נשלחו מאות הודעות בשפה האנגלית לאנשי הסגל באוניברסיטה ולתורמים". ברטל הוסיף "כי ייתכן שזה הרגע האחרון לקיים כינוסים מהסוג הזה במוסד להשכלה גבוהה", ברומזו להקמת ממשלת הימין הקיצוני בשיתוף מפלגת העבודה. ברטל ביקר את ההודעה שפרסם נשיא האוניברסיטה, פרופ' צבי גליל, אשר הודיע לתורמים, כי "מדובר באירוע אקדמי שאינו פוליטי". "אין על מה להתנצל, כי לגיטימי לחקור ולהבין את תולדותיה של מפלגה יהודית-ערבית, בין הוותיקות בארץ" – הדגיש פרופ' ברטל.  הוא הזכיר, כי לאחר הקמת המדינה, טבע דוד בן-גוריון את העקרון "בלי חירות ובלי מק"י", אך  "עם השנים נותרנו, לצערי, רק עם 'בלי מק"י'". כן נשאו ברכות בפתיחת הכנס ד"ר אנגליקה טים, נציגת קרן רוזה לוקסמבורג, וד"ר בת-ציון עראקי קלורמן, נציגת האוניברסיטה הפתוחה.

    במבואה לאולם הוצגה תערוכה מרשימה, שהכינו פעילי מק"י בתל-אביב, ובה חמישים כרזות של המפלגה הקומוניסטית, שהופקו משנות ה-40 של המאה שעברה ועד ימינו.

חברה אכזרית כלפי שכניה ואזרחיה

    מושב הבוקר של הכנס הוקדש לתולדות המפלגה. פרופ' יואב פלד, שהרצה על "מק"י ותנועת העבודה הציונית: הדרך שלא נלקחה", ערך השוואה בין מטרות התנועה הציונית לבין מטרותיה של התנועה הקומוניסטית בארץ, לפני ולאחר קום המדינה. לדבריו, לתנועת העבודה הייתה יומרה לכונן בארץ גם ישות לאומית וגם חברה סוציאליסטית. אך בפועל, "תנועת העבודה הציונית היא סיפור של הצלחה מסחררת בכל הנוגע להגשמת רעיון לאומי. אבל כישלון חרוץ בכל הנוגע לסוציאליזם. החברה הישראלית כעת חזקה, אבל בעלת פערים חברתיים גדולים מאוד. זו חברה אכזרית לא רק כלפי שכניה, גם כלפי אזרחיה – בתנאי שאינם עשירים". עוד הדגיש פלד, כי "בכל הכרעה, תנועת העבודה הציונית, שהקימה את מדינת ישראל, בחרה באופציה הלאומית ונטשה את האופציה המעמדית. לעומת מפא"י, אנשי מק"י בחרו באינטרס המעמדי, המחייב מאבק משותף עם הפועלים הערבים".

    ד"ר מריו קסלר מאוניברסיטת פוסטדם (גרמניה), ניתח את מערכת היחסים בין האינטרנציונל השלישי (ה"קומאינטרן") לבין פועלי ציון שמאל – האגף השמאלי ביותר בתנועת העבודה הציונית. קסלר הדגיש, כי "מאז הקמתו במרס 1919, לאחר מהפכת אוקטובר, המשיך הקומאינטרן להתייחס לתנועה הציונית כפי שהתייחסו הבולשביקים לתנועה לפני 1917 – כיצירה של מעמד הבורגנות הזעירה היהודית ושל אינטלקטואלים, שהולכו שולל על ידי רעיונות לאומניים. הקומאינטרן דחה את התיזה הציונית לפיה זו ארץ מועטת תושבים הממתינה להגירה היהודית, והוא חזה מאבקים עקובים מדם בין המתיישבים החדשים לבין התושבים הערבים. הוא גם ראה בציונות כלי שרת של הקולוניאליזם הבריטי ואת פועלי ציון, שקדמה למפא"י, כתנועה פוליטית אנטי-קומוניסטית תחת מסווה סוציאליסטי". 

    ד"ר אביבה חלמיש (האונ' הפתוחה)השלימה את תיאורו של קסלר, בתארה את האיבה למפלגה הקומוניסטית, שפיתחו השומר הצעיר והקיבוץ הארצי (ובהמשך – מפ"ם) משנות ה-30 ועד לשנות ה-50 של המאה שעברה. העוינות הגלויה נבעה לא רק מפולמוס אידיאולוגי בין הציונות לקומוניזם, אלא גם בשל הבט מעשי של הפוליטיקה. לדבריה, "רבים בקרב אנשי הקיבוץ הארצי ראו בתנועה הקומוניסטית אופציה פוליטית מועדפת בפעילותם הפוליטית ואף הצטרפו לשורותיה".    

    במושב השני, ניתח פרופ' אורי רם (אונ' בן-גוריון) את יחסם של פורשי מפ"ם בתחילת שנות החמישים, ובראשם ד"ר משה סנה, למפלגה הקומוניסטית. את ניתוחו ביסס על הספר היחיד שפרסם סנה בחייו, ערב הצטרפות הארגון שעמד בראשו – מפלגת השמאל הסוציאליסטי, למק"י. רם המליץ על קריאה מחודשת בספרו זה של סנה, שעסק בשאלה הלאומית, חרף ה"רטוריקה המיושנת" המאפיינת אותו, לדבריו.

שאלת שתי מדינות לשני העמים

    ד"ר אילנה קופמן התייחסה בהרצאתה לתפקיד של מק"י מאז קום המדינה ושל חד"ש מאז ייסודה (1977) בגיבושו של המיעוט הלאומי הערבי-פלסטיני בישראל כקהילה. בהרצאה ניתחה קופמן את הקשר בין העמדות הפוליטיות שהמפלגה נקטה ביחס לערבים-הפלסטינים אזרחי ישראל בשנות הממשל הצבאי לבין הגידול הרב בקולות הבוחרים הערבים מאז יום האדמה (1976). ד"ר אמל ג'מאל ערער על ממצאיה של ד"ר קופמן, ותלה את ההצלחות בקלפי של חד"ש בקרב האזרחים הערבים במה שהוא הגדיר כ"לוליינות פוליטית". לדבריו, מק"י וחד"ש אימצו "שיח סוציאל-דמוקרטי המשולב בהשקפה לאומית". הוא הגיע למסקנה, כי בשנים האחרונות, הנהגת מק"י מנסה "להחזיר את הגלגלי ההיסטוריה לאחרו ולשוב מהעם אל המעמד", וזאת תוך שימוש מהופך באמירתו של בן-גוריון בשנות ה-30 – "ממעמד לעם".

    במושב השלישי הדגיש המשורר סמיח אל-קאסם את תרומתה של מק"י לגיבושו של המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל, בין הייתר באמצעות בנייתם של כלים תרבותיים, כגון הירחון הספרותי-פוליטי "אל ג'דיד", והדגשת האופטימיות המהפכנית. פרופ' גדי אלגזי (אונ' ת"א) סקר את תרומתה הייחודית של מק"י לגיבוש ההתנגדות האזרחית למדיניות הגירוש, האפליה והשלטון הצבאי, שניהלו הממשלות כלפי הערבים, תושבי ישראל. להמחשת דבריו הביא כמה דוגמאות: ההתנגדות לגירוש "מסתננים" וההתנגדות של צעירים סרוזים לגיוס לצבא.

    יאיר צבן, איש מרצ ושר לשעבר בממשלת רבין, התרפק על זיכרונות אישיים משנות חברותו במק"י, אך שם את הדגש במסקנות פסימיות הנובעות ממה שכינה "משבר השמאל העולמי" ומחוסר יכולתו של השמאל הישראלי, כך לדבריו, לשלב בין הלאומי והמעמדי

    במושב האחרון, בהנחיית חבר מק"י לשעבר, פרופ' ששון סומך, נערך סימפוזיון שהוקדש לעמדותיה העכשוויות של מק"י. מזכ"ל מק"י, מוחמד נפאע, תיאר באופן ציורי את המפגש שלו כנער עם הקומוניסטים שהוגלו לכפרו בית ג'ן מאום אל-פחם, בפקודת הממשל הצבאי בשנות ה-50. הוא הדגיש שיסוד הפעילות הקומוניסטית בארץ מאז יסוד המפלגה ועד ימינו הוא – השותפות היהודית-ערבית. תמר גוז'נסקי, חברת הלשכה הפוליטית של מק"י, עמדה על היסוד המעמדי בתולדות המפלגה הקומוניסטית, על תפקידה בארגון מאבקי פועלים ועל מאבקה נגד מדיניות הנהגת ההסתדרות. ח"כ דב חנין, חבר הלשכה הפוליטית של מק"י, הציג את החזון הסוציאליסטי כחלק בלתי נפרד ממצע המפלגה ומעשייתה הפוליטית.

    ד"ר אלכס יעקבסון (האונ' העברית) תיאר את התגבשות עמדתה של מק"י בדבר פתרון הסכסוך הלאומי המבוסס על העקרון: "שתי מדינות לשני העמים". הוא ציין את תמיכתו  בעמדה זו, אך התריס, ללא ביסוס בעובדות, שמק"י נטשה כביכול עקרון זה, וכי "מדינת ישראל חייבת להיות יהודית. כי אם לא, אין כל טעם בהגדרה עצמית". על כך השיב ח"כ חנין, כי מק"י דבקה בהכרה בזכות שני העמים להגדרה עצמית, והוסיף: "לא ניתן לבסס זהות לאומית או ריבונות על-ידי קיפוחו של המיעוט הלאומי הגדול של הערבים הפלסטינים, ועל ידי שלילת זכותו של העם הפלסטיני למדינה עצמאית בשטחים שנכבשו ביוני 1967".