חוסיין שפיק עבד אל-חמיד ד'יב, בן 26, הוא תושב מחנה הפליטים ג'באליא שבצפון רצועת עזה. את עדותו גבה מוחמד סבאח מבצלם ב-10.1.09 בג'באליא. להלן עדותו: "אני גר במחנה הפליטים ג'באליא באזור שנקרא אל-פאח'ורה, במרחק של שמונים מטר מבית הספר אל-פאח'ורה של אונר"א.  אני גרתי בקומת הקרקע יחד עם אמא שלי שמא ועם אחי מועין, אשתו אמאל והילדים שלהם: אלאא, בת 20, מוחמד בן 15, מוסטפא בן 13, אסיל בת 8 ונור בת 4. בקומה הראשונה גרו אחי סמיר, אשתו והילדים שלהם: מוחמד, בן 23, פאטמה, בת 20, זיאד, בן 18, עסאם, בן 14 ופדל, בן 12.

"בבוקר של יום שלישי, ה- 6.1.2009, התעוררנו וחשבנו איך נשיג לחם. הבנים של סמיר הלכו לחפש אבל חזרו אחרי כמה שעות בידיים ריקות כי לא היה לחם במאפיות. אשתו של מועין החליטה לאפות לחם בבית בסיר חשמלי קטן שיש לנו ואשתו של סמיר עזרה לה. כולנו ישבנו לידן בחצר מול הבית בזמן שהן הכינו את הלחם.

"בזמן שחיכינו שהלחם יהיה מוכן שמענו קולות של הפצצות ויריות. בסביבות השעה 16:00 היה פיצוץ חזק לידנו ועשן כיסה את החצר. לא יכולתי לראות את האחים שלי או את הילדים שלהם. כל הגוף כאב לי. אחרי כמה דקות העשן התחיל להתפזר ואז ראיתי כמה מבני המשפחה שלי זרוקים על הקרקע. הם היו מכוסים בדם. הבת של אחי, נור, בת 4, הייתה זרוקה לידי, מכוסה בדם. היא נאנחה מכאבים. הרמתי אותה ובקושי הצלחתי לקום וללכת איתה לכביש הראשי. כשהגעתי לכביש ראיתי הרבה הרוגים ופצועים. אנשים רצו מסביב כדי לעזור לפצועים. אחד מהם לקח ממני את נור ורץ איתה לאמבולנס. אחר כך נפלתי על הקרקע כי נפצעתי ברגליים ולא יכולתי יותר לעמוד. אחד התושבים הרים אותי וסחב אותי למכונית שהיו בתוכה בערך עשרה פצועים. המכונית הסיעה אותנו לבית החולים כמאל עדוואן בבית לאהיה ומשם לקחו אותי ואת האחיינים שלי, זיאד ואלאא שנפצעה קשה, לבית החולים א-שיפאא בעזה. רק למחרת סיפרו לי שאמא שלי, אחי סמיר, הילדים שלו מוחמד, פאטמה ועיסאם והילדים של מועין, מוחמד, מוסטפא, אסיל ונור, נהרגו מפגיעות של רסיסים מהפגז שנפל לידינו כשישבנו וחיכינו ללחם".