בכל קיץ נשלח אליושה לסבו, שגר בכפר ארטמובק במחוז סמולנסק. שם היה גם כאשר השתלטו יחידות של הצבא הנאצי על הכפר, בזזו את המזון והשתכנו בבתי האיכרים.

יום אחד נעצרה ליד השער מכונית נוסעים שחורה, ונוסעיה נכנסו לבית. הסב הספיק להפטיר: "אלה הגיעו מהעיר", כאשר השוטר-המתורגמן הודיע לו, כי האדונים הקצינים רוצים לנוח בבית עד הבוקר. המתורגמן הוסיף:

"אתה מבין, מיכאילוביץ', הרי אתה אחד משלנו".

אליושה התחמק לחצר שמאחורי הבניין, ובעוברו מגינה לגינה, הגיע עד לדרך המאובקת, אשר הובילה ליער. הוא החליט לחצות את היער ולהגיע לכפר פטרקובו, בתקווה ששם ימצא קשר אל הפרטיזנים.

תלייתה במינסק על ידי כובשים נאצים של מאשה ברוסקינה, פרטיזנית סובייטית יהודיה, ליד שני פרטיזנים נוספים: וולודיה שרבטייביץ' וקריל טרוס. על הגופה של ברוסקינה נכתב "אנו פרטיזנים והרגנו חיילים גרמנים" (צילום: יד ובשם)

 

בעודו צועד ביער, מישהו קרא לעברו: "ילד, לאן אתה הולך?". אליושה התקרב אל הגבר זעוף הפנים וסיפר לו על מטרת הליכתו. הגבר הורה לו להתלוות אליו ויחד הם התקדמו באזור הסבוך של היער. "חכה כאן!", הורה הגבר לאליושה. כעבור דקות אחדות הובילו את אליושה לבסיס של הפרטיזנים בפיקודו של דנצ'נקו.

"בבית אצלנו יש גרמנים שבאו מהעיר" – אמר אליושה והוסיף: "הסב שותה איתם וודקה, והם ילונו אצלנו, ואחר כך ייסעו לכפר אפישבו. כך אמר השוטר".

נרגש כולו, ביקש אליושה שיתירו לו להישאר בפלוגה. אך אחד הפרטיזנים השיב לו: "אתה בן חיל, אליושה, אך עדיף שתישאר בבית. זו תהיה השוחה שלך. ואילו אנו נפגוש את האדונים הגרמנים. לך הביתה ואל תספר לאיש שהיית אצלנו".

כך קיבל אליושה את משימתו הקרבית הראשונה: לעקוב אחר הגרמנים-הפאשיסטים המבקרים אצל הסב.

למחרת בבוקר, בדרך לאפישבו, עלתה המכונית השחורה ובה הקצינים על מוקש. הידיעה על פיצוץ המכונית עוררה דאגה בלב הסב, אך הגרמנים לא פנו אליו בנושא.

אליושה המשיך לדווח לפרטיזנים על הגרמנים שביקרו בבית סבו, ומכוניותיהם הותקפו זו אחר זו. דאגת הסב גברה.

ערב אחד, כאשר אליושה חזר הביתה, גילה שהדלת נעולה. הוא פנה לחצר וטיפס דרך החלון. אך ידו הכבדה של הסב תפסה בכתפו. "לאן הלכת? לאן?" – צרח הסב, והכה אותו נמרצות. אליושה לא בכה, כי בשוחה לא בוכים.

לפרטיזנים נודע בינתיים, כי הגרמנים מכינים מבצע צבאי במטרה לבער אותם מהיער, אך הם לא ידעו את פרטיו – את המועד ואת הכיוון ממנו תגיע ההתקפה. אליושה התבקש להשיג את הפרטים.

 

ביתו המהודר של הסב, שחצרו זרועה כוורות, המשיך למשוך אליו אורחים. קצין גרמני בדרגת קפיטן, שחלף דרך הכפר, הורה למלווה לעצור את המכונית וירד לבדוק את הבית הנאה. לקול נקישותיו, פתח אליושה את הדלת.

"מיכאלוביץ' בבית?" – שאל הקצין.

"כן" – השיב אליושה.

הקצין הורה לשני החיילים שליוו אותו להישאר במבואה, ונכנס עם המתורגמן. הסב קיבל את פניהם בידידות.

"מספר המנוולים גדל. הגיעה העת, מיכאילוביץ'. אתה הרי מכיר היטב את שבילי היער ואת מקומות המסתור שלהם…" – אמר השוטר-המתורגמן.

"כן, עליך להראות לנו את הדרך" – הדגיש הקצין הגרמני.

"ולהיכן כעת?" – שאל הסב.

"לז'ארין, משם נצא" – השיב השוטר.

המכונית יצאה לדרכה, ואליושה נחפז לדרך המוכרת. ז'ארין, ז'ארין – שינן לעצמו.

במטה הפרטיזנים, ביקש אליושה רשות להישאר: "סבא הלך איתם, ומחר יראה להם את הדרך!" – אמר.

הרשות ניתנה.

הפרטיזנים, שקיבלו מידע על ריכוז היחידות של הצבא הנאצי, התכוננו בהתאם. בחשכת הלילה, התקרבו יחידות הפרטיזנים ותקפו את ריכוזי הגרמנים. רבים מהם נורו למוות באותו לילה.

למחרת בבוקר אילצו השוטרים את התושבים בכל אחד מכפרי הסביבה, כולל ארטמובק, לצאת מבתיהם, וקראו באוזניהם את הפקודה של המפקד הנאצי:

"ביניכם מסתתר פרטיזן. תוך 30 דקות עליכם לנקוב בשמו, ולא – נירה למוות בכל תושבי הכפר".

מבין התושבים המפוחדים של ארטמובק עלה רחש של זעקות חנוקות. הם היו מוקפים חיילים גרמנים חמושים בתתי-מקלע. השוטר סבב את קבוצת התושבים, ולפתע נעצר: מרחוק נראתה דמות בודדה מתקדמת בכיוון לכפר. כחלוף כמה דקות הם זיהו בדמות את אליושה קורזין, שסבו נהרג בלילה הקודם.

אליושה הלך לאיטו לקראת מותו הוודאי. בהגיעו סמוך לשוטר אמר: "אני פרטיזן. אני שמעתי את המידע אתמול בלילה". השוטר נופף בידו ואמר:" הסתלק מכאן, פרחח!", ובפנותו לתושבי הכפר הזכיר: "נותרו 15 דקות".

אליושה מלמל לעצמו: "אינך מאמין, אינך מאמין", ועשה כמה צעדים לעבר השוטר כמתכוון להכותו. אך עד השוטר הוא לא הגיע. צרור יריות עצר אותו.

אליושה נפל מיד, כאילו נכרת בגרזן.

 

 

 

 

סיפורו של אליושה קורזין, מפיו של תושב האזור, נכלל

בקובץ "לדעת ולזכור", הוצאת "ווצ'ה", מוסקבה, 2012;

המאמר פורסם בגיליון השבוע של "זו הדרך":

http://maki.org.il/he/http://maki.org.il/images/stories/zo/2011/zoohaderech.pdf