העיתונאית חנה שם-טוב (1927–2008) פרסמה ב"קול העם" את רשמיה ממרד ואדי סאליב בכתבה ארוכה שראתה אור ב-19 ביולי 1959 תחת הכותרת "מי האשם?". להלן הרשימה שכתבה שם-טוב לפני חמישה עשורים המתפרסמת כאן לקראת יום השנה ה-50 למחאה החברתית של הציבור המזרחי.
ההפגנה היתה סוערת וזועמת מראשיתה, והרת-פורענויות באחריתה. "המשטרה הרגה אחד מאתנו" – זעקו הבחורים הצעירים שצעדו בראש ההפגנה, ובידיהם דגלים שחורים ודגל כחול-לבן טבול בדם. אחריהם צעדו נשים, בני-נוער, ילדים, ועוד בחורים צעירים, וגם קשישים. כ-300 איש צעדו כבר בראשיתה של ההפגנה. דרי הכוכים בוואדי-סאליב יצאו אל הרחוב. בזעקה: "המשטרה הרגה אחד מאתנו" ביטאו את תמצית מחאתם על קיפוחם העדתי והסוציאלי גם יחד. ואם קראת מישהו הצידה, באותו שלב של ההפגנה, עוד מוכן היה לספר לך על תנאי-חייהם המרים של בני השכונה.
אלא שמישהו כבר אז החל לצעוק: "אם לא יתנו לנו את השוטר שירה, נהרוג את כל הלבנים". אחר-כך, בהמשכו של היום, כאשר ההפגנות התפזרו והתאספו שוב ושוב, הלכה וגברה נימה זו, לוותה במעשי-התפרצות לחנויות, בהפיכת מכוניות והצתתן, ולבסוף, בעלייה להדר-הכרמל, בהריסת חלונות-ראווה תוך זעקות מרות ופראיות, עד להתערבות של כוח משטרתי גדול. רחובו הראשי של הדר-הכרמל דמה לעיר שלאחר-פוגרום ושוטרים אין ספור, חבושי כובעי-פלדה ונושאי מגינים ואלות, סובבו בעיר והִשרו מועקה בהזכירם את שאִירע.
בחור צעיר, יוצא אחת מארצות צפון-אפריקה, חבוש כיפה, הטיל בחמת-זעם את עציציה של מוכרת-פרחים בזגוגיות חנותה הקטנה, וניפץ עציץ אחר עציץ. בהגיעי למקום כבר נופץ הכל ללא הכר והאישה הקשישה עמדה חסרת-אונים בתוך כל ההרס הזה. אילו חשב אותו צעיר, באיזה קושי מוציאה אשה זו את מחייתה מפינת הצמחים שלה, כמה קשה גם גורלה שלה, האומנם לא היה נרתע מחמת הרס זו?
יש מי שטוען, כי בני העדה "חסרי-תרבות וחסרי-הבנה". אין זו אמת. לבני העדה הצפון-אפריקאית, כמו לכל עדה אחרת בארץ, מנהיגים יפים משלה וערכי תרבות משלה. נכון, יהודי צפון-אפריקה באו מארץ בה חיו במסגרת ובאורח-חיים לפעמים פטריארכאליים כמעט, ששימרו גם הרבה מנהגים ואמונות אשר אבדו עליהם כלח. כיוון שעזבו את קרקע צמיחתם, עלו ארצה ובאו במגע עם קצב החיים, תנאי-העבודה וחיי-החברה הקפיטליסטיים בארצנו, נשברו הרבה מסגרות ומנהגים ישנים. אולם להיקלט במציאות חדשה זו, לקלוט ערכים חדשים, להתקדם ברכישת מקצוע וידע לא סייעו בידם: להיפך, במציאות של שכונות-העוני, וגם מושבי עוני החקלאיים ו"עיירות-הפיתוח", במציאות של חוסר-עבודה ומצוקה איומה, נכפתה עליהם, על מרביתם קפיאה על השמרים, עד לידי ייאוש, עד לידי קנאה בעדות אחרות, שמנת-חלקן נראתה להם טובה יותר. ומכיוון שהמשטר הקפיטליסטי, בתחרות האכזרית השוררת בו, בחוסר אמון שהוא זורע בין איש לרעהו, עוד מגביר את הקיפוח העדתי – ובני עדות אלה מקופחים שבעתיים, גם כאנשים עמלים בתנאי-ניצול קשים וגם כעמלים בני עדה מקופחת – ורק מגביה מחיצות של זרות וחשדנות עדתית גברה ונצטברה המרירות עד מאוד.
ומכיוון שכל אותן מפלגות, של הממשלה "הפועלית" וה"אופוזיציוניות-בורגניות", בפעולתן בתוך שכונות אלה, עושות הכל חוץ מחשיפת שורש האפליה והמצוקה – שהוא משטר הניצול והמצוקה השורר בארץ – חוץ מהצבעה על פרספקטיבה של שינוי פני הדברים – שהוא המאבק המאוחד של כלל הנפגעים ממשטר זה, – הן, המפלגות הללו, במו-ידיהן דוחפות את האנשים לפעולות ייאוש עקרות כמו אלו של ההפגנה באחריתה. כל אותם פרנסים עדתיים של המפלגות הללו ידועים בקרב בני עדתם כאנשים שקודם-כל טובת-ההנאה שלהם נגד עיניהם ואחר-כך הם לכל היותר מעוניינים לצוד קולות. אבל במשך כל ימות השנה, שלא בעונת בחירות, אין הם מגלים, בדרי שכונות-העוני, התעניינות מרובה. הנה, גם "אחדות-העבודה" (המפלגה – המלב"ד) פתחה מועדון בוואדי-סאליב ערב הבחירות להסתדרות, אולם מאז הבחירות הללו לא נפתח המועדון כלל, כפי שפעילי אותה מפלגה, בחיפה הודיעו בעצמם. כל אותן מפלגות, מ"חירות" ועד "אחדות-העבודה" ומפ"ם, מלעיטות את האנשים בדמגוגיה שובינית – וממנה ועד לשנאה עדתית לא צריך לפסוע צעדים רבים – מכניסות שחיתות וציניות בקנותן קולות ופעילים תמורת טובות-הנאה שונות, ומבלבלות הרבה את המוח, בטשטשן את מקור הבעיה, את הניצול המעמדי, את ניגודי האינטרסים המעמדיים, את הצורך במאבק מעמדי, ובצורה כזו הן מרחיקות אותם מהאחדות המעמדית עם העמלים בני העדות האחרות ודוחפות אותם אל דרך ההתכתשות הבין-עדתית במקום דרך המאבק המעמדי.
הנה לא מכבר ערכו תושבי מעברת עיר-המפרץ – רובם גם כן יוצאי צפון-אפריקה – שביתת-שבת בפתח בניין הסוכנות בחיפה, בתביעה הצודקת לספק להם, לאחר שמונה שנות מעברה, דיור בשכר-דירה. גם אז נמצאו עיתונים כמו "דבר" ו"על המשמר", וגורמים כמו מזכירות מועצת פועלי חיפה שהרימו קול צעקה: "הסתה עדתית". ייתכן, כי בארגון שביתה זו, בראשיתה, היה חלק גם ל"ארגון ליכוד יוצאי צפון-אפריקה" וייתכן שלא. על כל-פנים, עובדה היא שרוב תושבי מעברה
משום כך אפשר להוריד מערך צדקת תביעתם? האם משום כך צריך היה להימנע מתמיכה במאבקם הצודק? אלא שדרי מעברת עיר-המפרץ, להבדיל מתושבי ואדי-סאליב, נקטו בדרך-מאבק צודקת ומועילה. גם יוצאי עדות אחרות, מקרב תושבי המעברה שותפו במאבק. תביעתם הצודקת, והמראה המזעזע של המשפחות השובתות על ילדיהן הרכים, גייסו את תמיכתם של העוברים-ושבים, של העמלים מבני כל העדות. השובתים עצמם למדו תוך כדי ניהול המערכה, מהו כוחו של מאבק מלוכד ונכון, והם השיגו הישג רציני.
אולם הפגנתם של תושבי ואדי-סאליב עוררה תגובות קשות, גם בקרב אותם עמלים שהם בעלי-בריתם בכוח. חלק מיוצאי אירופה המתגוררים בוואדי-סאליב, וגם הם, כידוע, אינם מבעלי-הנכסים ומתפרנסים ביזע כפיהם בקושי, עזבו באותה לילה את השכונה, מפחד של התנגשויות בין-עדתיות. והלא אפשר היה לעשות ניסיון ולאחד את כלל תושבי השכונה למאבק על תביעות צודקות. ובין יוצאי אירופה בוואדי-סאליב ישנם, ללא ספק, כאלה אשר היו נרתמים למאבק זה. בהדר-הכרמל עוררה ההתפרצות תגובה חוזרת נגד "הצפון-אפריקאים האלה" בקרב העמלים, שגם להם לא היה ברור מקור הרעה.
לפני כשנה ערכו פועלי-הנמל הצמודים מאבק להטבת תנאי-עבודתם, שהם ירודים ביותר. אלה הם אותם פועלי הנמל העובדים רק חלק מימי-העבודה בחודש, בהתאם לצרכי-העונה. הם עובדים כך במשך שנים, ועד לניהול המאבק ההוא, לא זכו בכל זכויות של קביעות, אפילו להבטחת מינימום של ימי-עבודה. בין פועלים אלה גדול חלקם של יוצאי צפון-אפריקה, שהרגישו עצמם מקופחים, לגבי פועלי הנמל הקבועים, לא רק בגלל מעמדם המקצועי אלא גם בגלל מעמדם העדתי. אלא שהמאבק איחד אז את כלל הפועלים הצמודים, על כל עדותיהם. זוכרת אני את אחת מאסיפותיהם של הפועלים הצמודים, באותה תקופה חלקם הגדול לא שלטו הם היטב בעברית, לא יוצאי צפון-אפריקה ולא יוצאי-תורכיה ולא יוצאי רומניה וכו', אלא שהשפה היחידה, שהיתה משותפת לכולם, היתה בכל זאת רק העברית. וכך ניהלו את אספתם ומאבקם בשפה עילגת למדי, אולם מעמדית ברורה עד מאוד. הם הבינו זה את זה מצוין.
הנה כך, המאבק המשותף מאחד את כל העמלים בני כל העדות. דבר אחר הוא שמוסדות ההסתדרות התייצבו, כדרכם, בקודש, גם נגד מאבק צודק זה. אחר-כך, כאשר תוך כדי התפרצותם, הרסו מפגיני ואדי-סאליב את מועדון ההסתדרות ומועדון מפא"י, הרימו עסקני מפא"י עיניים מתחסדות לשמיים, וזעקו: את המועדון שלנו, את ביתם שלהם הרסו. אך האומנם כך, כפי שהנהגת ההסתדרות מנהיגה את ההסתדרות, זהו ביתם? אנחנו נהיה
האחרונים שנתמוך בפעולות-הרס עקרות כגון אלה, אך האם אין למנהיגי ההסתדרות חלק בדחיפת האנשים לפעולות ייאוש כגון אלה? והאומנם כל הבילוש, השחיתות, הבריונות, שעסקני מפא"י מסוימים ורבים מחדירים בקרב מעמד-הפועלים, לא מכשירים ומדשנים את הקרקע לפעולתה של "חירות"?
הנה-כי-כן, המאבק לשינוי פני ההסתדרות, להורדת הנהגתה להחלפת מדיניותה, הוא גם מאבק למיזוג העדות תוך כדי ניהול מאבק מעמדי מאוחד.
במסיבת-עיתונאים הודה אבא חושי, ראש עיריית-חיפה, כי הפתרון לגבי תושבי ואדי-סאליב הוא הקמת שיכונים, הכנסתם לשיכונים אלה וחיסול משכנות העוני בוואדי. אלא שהוסיף, בשביל כך צריך כסף, ומאין לקחת את הכסף?
הנה-כי-כן, המאבק לשינוי פני המדיניות הישראלית בכללה לשינוי הרכב תקציבה של מדינת ישראל, לאספקת מקורות כספיים לשיכונים ושירותים סוציאליים לעמלים ומקורות עבודה לפועלים – הוא גם מאבק לביטול הקיפוח העדתי, ליצירת שותפות ואחווה בין-עדתית.
