"אירועי ואדי סאליב", כפי שכונו בעיתונות הממסדית של אותה התקופה, הם סדרת הפגנות רחוב ומחאות שאירעו בשנת 1959 בשכונת ואדי סאליב בחיפה. האירועים היו מרי חברתי כנגד קיפוח ואפליה על רקע מעמדי-עדתי של המזרחים , ונגד הממסד של מפא"י ששלט במדינה באותם ימים. שכונת ואדי סאליב הייתה במקור שכונה ערבית בשם "ואדי א-צליב", שרוב תושביה הפלסטינים גורשו ממנה בשנת 1948. לאחר הגירוש אוכלסו הבתים הנטושים בעיקר על ידי עולים, מרביתם יוצאי צפון-אפריקה. ב-9 ביולי 1959 הוזמנה המשטרה על ידי הבעלים של בית הקפה "רוזוליו" בוואדי "לרסן שיכור משתולל" – תושב השכונה, הסבל עקיבא יעקב אלקריף. במהלך התקרית נורה אלקריף ברגליו. בעקבות הירי נאספו תושבים ופרץ עימות אלים בינם ובין השוטרים. מפקד תחנת המשטרה המקומית שהגיע למקום הרגיע את הרוחות והאירוע הסתיים. עוד באותו לילה נפוצו שמועות על מות הפצוע, ובתגובה לכך הפגינו בבוקר למחרת מאות מתושבי השכונה מול תחנת המשטרה. ההפגנה התפזרה בשקט, אך מאוחר יותר, כבר באותו יום, נערכו הפגנות נוספות שהתפתחו למחאות אלימות.  

המפגינים יצאו אל שכונות הכרמל  בחיפה, שם התגוררה האוכלוסייה הוותיקה והמבוססת, יידו אבנים, חסמו כבישים, הציתו מכוניות, שברו חלונות ראווה, ובזזו חנויות. בוואדי ובהדר הסמוכה הפכו מועדוני מפא"י וההסתדרות הכללית למטרה לזעם התושבים. המשטרה ניסתה לפזר את המפגינים בכוח, ומפגינים ושוטרים נפצעו. 34 מפגינים נעצרו. ב-11 ביולי פרצו הפגנות אלימות ברחבי ישראל, ביישובים בהם רוכזו מזרחים: טבריה, באר-שבע ומגדל העמק. הממשלה התכנסה בעקבות האירועים לישיבת חירום, בסיומה פורסמה הצהרה לפיה "הממשלה הטילה על המשטרה למנוע התפרעויות בכל האמצעים העומדים לרשותה". בנוסף החליטה הממשלה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית  בראשות השופט משה עציוני. בדו"ח הוועדה, קבע היו"ר השופט עציוני: "כאן חטאנו כולנו, כאן אשמים אנחנו כולנו". אירועי ואדי סאליב העלו על סדר היום הציבורי את עוצמת הקיפוח העדתי של עולי ארצות ערב. זאת, בהמשך להפגנות ועצרות שארגנו פעילים קומוניסטים ממוצא מזרחי במעברות ובריכוזי עולים מתחילת שנות ה-50.