47 שנות כיבוש: בחזרה לתנועת שלום

    עשרים שנות "מציאות אוסלו" עיצבו מחדש את הכיבוש בן 47 השנים, עיצבו מחדש את המאבק הפלסטיני נגדו, ועיצבו מחדש גם את מה שמכונה מחנה השלום הישראלי. בנקודת הזמן הזו, שמהווה שפל חסר תקדים של התנועה נגד הכיבוש, יש צורך לבחון שינויים האלה, ולנסות להבין כיצד אותה תנועה יכולה לקום ולהתעורר, ולהפוך בחזרה לתנועה אפקטיבית ורחבה.

    הכיבוש ופגיעתו בפלסטינים (וגם בישראלים) נעלמו בהדרגה מהדיון הציבורי, אך במציאות – הם עדיין קיימים. השינוי בתודעה הציבורית נבע משינוי אסטרטגי של ממשלות ישראל, שפעלו להשתיק את המאפיינים הנראים לעין ביותר של הכיבוש, ולהקטין ככל שניתן את השליטה הישירה והגלויה של צה"ל בחיי פלסטינים. בין 2004 ל-2008 קיבלה מדיניות הכיבוש פנים של הפרדה (הינתקות חד-צדדית מעזה, בניית החומה, וכו'), ובהמשך – התגברו מגמות הסיפוח.

    הבולט שבפוליטיקאים המקדמים סיפוח, הוא השר נפתלי בנט, אשר הציג בשנה שעברה את "תוכנית ההרגעה", שבמרכזה סיפוח שטח C לישראל, על 50,000 תושביו הפלסטינים. אולם לפי הערכות דמוגרפיות של האו"ם בשטחים אלה יש 200,000 תושבים פלסטינים נוספים. מה יהיה עליהם? אלה כנראה יגורשו באמצעים שונים, למשל הכרזה על אדמותיהם כעל "שטחי אש" עבור אימוני צה"ל, כפי שקורה כיום ב-30% משטחי C. על כך הסביר בדיון סגור בכנסת אל"מ עינב שלו, מפיקוד מרכז: "כאשר הגייסות דורכים, אנשים זזים הצידה… יש מקומות כאלה, (בהם) רידדנו את כמות האימונים בצורה משמעותית, צמחו שם יבליות".

2014-06-01_203236

    בהתאמה לשינוי באופי הכיבוש, הופיעו צורות חדשות של התנגדות פלסטינית עממית. תחילה נגד מדיניות ההפרדה – בעיקר במוקדים של מחאה נגד גדר ההפרדה ונגד כבישי האפרטהייד. אחר כך נגד הסיפוח: בעיקר במזרח ירושלים, בדרום הר חברון, ולאחרונה גם בבקעת הירדן ובאזור מעלה אדומים. בכל המאבקים האלה משתתפים גם פעילי שמאל ישראלים, במידה זו או אחרת, אך על פי רוב, השתתפות הישראלים היא לכל היותר מעשה של "סולידריות" עם הנאבקים הפלסטינים, ואינה מתרחבת לכדי תנועה המונית בישראל.

    במקביל, מתנהל מאבק אלים בין ישראל לבין השלטון הפלסטיני בעזה, מאבק נפרד בתכלית, שהוא תוצאה של הניתוק בין עזה לגדה. הקמת ממשלת אחדות פלסטינית, אשר נראה שקורמת עור וגידים, עשויה להפוך שוב את רצועת עזה לזירה של מאבק אפקטיבי נגד הכיבוש, במקום זירה של התפרצויות אקראיות של אלימות.

    נוכח כל שינויים אלה, התנועה הישראלית נגד הכיבוש נסוגה באופן עקבי מהזירה הציבורית. בין הגורמים שהביאו לכך, ניתן למנות את העובדה שהמשא-ומתן המדיני – שמחנה השלום תבע כל השנים לקיימו – רוקן מתוכן בידי ממשלות ישראל וארה"ב; את קריסת הקונספציה של השמאל הציוני לפיה שלום פירושו הפרדה ("הם כאן ואנחנו שם"); את התכנסות הפעילים נגד הכיבוש לתבנית פעולה של עמותות, הפועלות לגבי בעיות נקודתיות, ושפעילותן נעשית בידי קומץ פעילים בשכר, ובכפוף להסכמות עם קרנות ותורמים; את ההסתפחות החוזרת ונשנית של נציגי "מחנה השלום" בכנסת לממשלות הימין, כולל זו הנוכחית; וכן את ההתמקדות ברטוריקה של הטפת מוסר, שאינה מעוררת אהדה.

    בסיכום מפוקח של השנים האחרונות, מלבד מענה נקודתי למבצעים צבאיים (למשל, ההפגנות נגד "עופרת יצוקה"), יש מעט מאוד מקרים בהם ניתן לומר שהתקיימה תנועה מתפקדת ופועלת נגד הכיבוש. בתור יוצא מן הכלל אפשר לציין את ההתגבשות המהירה של תנועה סביב המחאה בשייח' ג'ראח במזרח ירושלים. במקרה זה התלכדו כמה גורמים אליהם צריך לשים לב.

    ראשית, לפרק זמן מסוים, בכמה חודשים ב-2010, בוטל או טושטש הקו המפריד בין תנועת השלום הפועלת בתוך ישראל לבין הפעילים ה-"סולידריים", הפועלים במשותף עם פלסטינים. כמו כן טושטש במתכוון הקו בין "רדיקלים" לבין "ממסדיים". התנועה סביב שייח' ג'ראח שמה דגש על התרחשויות עדכניות, ונתנה להן מענה מיידי. האסטרטגיה של התנועה פעלה בכיוון של כינון מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה מזרח ירושלים, אך מטרתה לא הייתה עצם קיומו של מו"מ ישראלי-פלסטיני. המאבק לא התמקד  בפתרון מצוקה נקודתית על בסיס של "זכויות אדם", אלא בסיום הכיבוש. ולבסוף, ראוי לציין כי משך כל התפתחות התנועה, ובעיקר ברגעי השיא, הפעילות הישראלית כללה בתוכה שותפות יהודית-ערבית, בעיקר של פעילי מק"י מירושלים ושל תא הסטודנטים של חד"ש באוניברסיטה העברית.

    המקרה של המאבק בשייח' ג'ראח מבליט שוב את המאפיינים הנדרשים מפעילות נגד הכיבוש כדי שזו תהיה מגייסת ומתרחבת. עלינו, כפעילים, לחזור אל "השטח" בשני מובניו: לפעול בשיתוף פעולה עם הפלסטינים המאוימים בגירוש מביתם ומאדמתם, ובמקביל לקיים הסברה ומחאה ברחובות ישראל, בהפגנות, בחוגי בית, בהרצאות, בתערוכות, ועוד. אנחנו חייבים להמשיך לפעול למען פתרון של הקמת מדינה פלסטינית בשטחי 67', אך לקדם את המאבק כמאבק קונקרטי, שורשי, המנותק מאשליות המו"מ של הממשלה. ולבסוף, אנחנו צריכים לזנוח את הרטוריקה של ההטפה המוסרנית שאפיינה את המאבק נגד כיבוש בשנים האחרונות, ולבסס את המאבק על ערכי הצדק, הדמוקרטיה והשוויון.

יובל דרייר-שילה

 

המאמר מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"