שיחה עם גיל אלבר, מרצה באוניברסיטה הפתוחה (משנת 1990). אחד מנציגי סניף חיפה בכוח לעובדים. השיחה התקיימה ביום הראשון לשביתה, בעת שפעילי מק"י וחד"ש השתתפו במשמרות לאכיפת השביתה בקמפוס בית-בירם.

השביתה נובעת מתחושת מירמור קשה של סגל ההוראה של האוניברסיטה הפתוחה בכל  הקשור לתנאי ההעסקה ולהתייחסות הכללית אלינו כאל "עובדי קבלן": העבודה היא אירעית, היקפה משתנה, והמיקום אינו קבוע. התופעה קיימת שנים רבות, והעובדה שעד לאחרונה לא נעשה מספיק לשינוי המצב היא פרי מדיניות של הפרד-ומשול, שבה נוקטת ההנהלה. אנחנו, המנחים, מבודדים גיאוגרפית, וההנהלה השקיעה מאמצים, כדי למנוע מפגשים של עובדים וחילופי אינפורמציה.

לפני כ-20 שנה היה ניסיון להתארגן במסגרת ההסתדרות, אך הוא נחל כישלון חרוץ. לפני שנתיים וחצי התקיים כנס מנחים ראשון, בהשתתפות נשיא האוניברסיטה דאז, פרופ' גרשון בן-שחר. הבנו אז שהמירמור הפרטי שלנו הוא כלל לא פרטי, אלא קולקטיבי. שם החלה ההתארגנות.

הייתה התלבטות באיזה ארגון לבחור – בהסתדרות הוותיקה או בכוח לעובדים. להסתדרות יש צוות מו"מ משלה, שזה יתרון. אבל נאמר לנו מההסתדרות, שהיא תהיה זו שתקבל בלעדית את ההחלטות. לעומת זאת, את כוח לעובדים מלווה הקלינקה המשפטית של אוניברסיטת ת"א, שהיא גמישה יותר.

הדרישות שלנו ברורות: במהלך 12 השנים האחרונות, השכר לשעה לא השתנה. לו היינו מצמידים את השכר למדד המחירים, היינו זוכים בתוספת שכר של 45%, ואנו דורשים אפילו פחות מזה. אנו מתעקשים על הסכם קיבוצי, שיגדיר, בין השאר, את היקפי המשרות.

אורי וולטמן