מאת אלישבע מיליקובסקי. נאום בעצרת שנערכה במוצ"ש האחרון, ה-4 ביוני, בתום הפגנה ההמונית לציון 43 שנות כיבוש.

אני גדלתי בהתנחלות אפרת, אבל התחלתי לראות את הכיבוש רק כשפגשתי את הפליטים מאפריקה בבאר שבע. קשה לראות את הכיבוש מהווילות באפרת, אבל אפשר לראותו היטב בדרום תל אביב, בחצר האחורית של ישראל. כשראיתי את הגזענות, האדישות ואף האכזריות המופנות כלפי הפליטים, כשראיתי את החורבן החברתי בדרום העיר, הצלחתי לראות גם את הכיבוש, הגזענות, האדישות והאכזריות המופנות כלפי פלסטינים, כלפי פליטים, מהגרים וקבוצות שונות של האוכלוסייה בישראל, מופיעות בסופו של דבר בכל מקום.

אחרי 43 שנים, אנחנו חייבים להכיר בכך שהכיבוש כבר לא נמצא רק מעבר לקו הירוק. הכיבוש מחלחל לשכונה ד' בבאר שבע ולמים הבינלאומיים בים התיכון, הכיבוש יושב בלשכת שר הפנים והוא מתלהם מעל הדוכן בכנסת. הכיבוש הוא האלימות שאנחנו פוגשים כשאנחנו מפגינים ברחובות בירושלים ובתל אביב, והגזענות שמופנית כלפי ערבים שמעיזים להתבטא בתקשורת. הכיבוש הפך לשיטה ולעיקרון מנחה במדינת ישראל. בניסיונות האלימים להשתקת האחר, בקיפוח ובנישול המיעוט ושנאת הזר.

אנחנו מציינים היום 43 שנה לכיבוש, 43 שנה בהן מדינת ישראל הולכת ונכבשת על ידי הגזענות והכוחנות שהולכים והופכים לערכים המכוננים של קיומנו כאן. הרחבה הזאת ראתה הרבה הפגנות, אבל כבר הרבה זמן היא לא ראתה מחנה פוליטי שנלחם על מקומו מול כוחות עצומים שמנסים להכחיד אותו. בתקופה האחרונה כוחות הכיבוש והגזענות פתחו במתקפה של דה-לגיטימציה בעלת מאפיינים פשיסטיים על מחנה השמאל בישראל. במקום להילחם בחזרה, יש כאלה המנסים להצדיק את עצמם בפני הבריונים. אין לנו על מה להתנצל ואין לנו בפני מי להצטדק.

אנחנו לא פחות ישראלים מההמון המשולהב שהתכנס השבוע מול שגרירות טורקיה – אבל אנחנו אזרחים טובים יותר מהם. אנחנו אזרחים טובים יותר מכיוון שאנחנו יודעים לבקר את הממשלה שלנו, מכיוון שאנחנו חרדים לעתידו של המקום הזה, ואוהבים אותו על כל מורכבויותיו – ולא בתור רעיון כללי ולא מציאותי. אנחנו אזרחים טובים יותר מכיוון שאנחנו מחויבים להעביר ביקורת על החברה והמדינה שלנו גם כשהיא מאבדת לחלוטין את דרכה. אנחנו אזרחים טובים יותר בגלל שאנחנו שכאן, יהודים וערבים, מחויבים לשלום ולצדק חברתי, לשוויון ולשותפות יהודית ערבית ואנחנו ממשיכים להילחם למען דמוקרטיה. אנחנו מוכנים לשאול שאלות קשות כשהממשלה מתנהלת כאחוזת טירוף, אנחנו לא מוכנים לשבת בבית ולהתחבא ולתת להידרדרות האיומה להימשך, אנחנו נמשיך להילחם על הערכים החשובים לנו.

אזרח טוב הוא אזרח שלא מפחד לומר לממשלתו שהמצור שהיא מטילה על מיליון וחצי פלסטינים בעזה הוא מרושע וחסר תוחלת. עוני ותת-תזונה בעזה לא יביאו לשחרורו של גלעד שליט ולא יפילו את שלטון החמאס – הם רק יחזקו את השנאה וילבו את האלימות שעשויה לפרוץ כאן בכל רגע.

בחודשים האחרונים אני פעילה במאבק בשייח ג'ראח לצידן של משפחות פלסטיניות המגורשות מבתיהן. הגירוש וההתנחלות בשייח ג'ראח ובמזרח ירושלים הם עניין גורלי לעתיד של כולנו. בשכונה הזאת מנסים לקבוע את העובדות שימנעו את הפיכת ירושלים המזרחית לבירת פלסטין – ימנעו את השלום בארץ הזאת. הכיבוש בשייח ג'ראח ובמזרח ירושלים הוא לא רק ההתנחלות והוא לא רק גירוש המשפחות הפלסטיניות מהבתים שלהן, הכיבוש מתבטא גם בפעולות של עיריית ירושלים, המשטרה ומערכת המשפט.

ביום ראשון האחרון שופטת בית המשפט השלום, אילתה זיסקינד – אותה שופטת ששלחה לכלא את גיבור ישראל, פעיל השלום, עזרא נאווי – הורתה להרחיק12  מהפעילים המרכזיים של המאבק למשך חמישה חודשים משכונת שייח ג'ראח, ולמעשה מכל פעילות הקשורה למאבק. בהחלטתה הצטרפה השופטת זיסקינד למערכה שמנהלת משטרת ישראל נגד ההפגנות בשייח ג'ראח מתחילתן. כבר שישה חודשים משתמשת המשטרה באלימות ובמעצרי שווא על מנת לשבור את הפעילים בשייח ג'ראח ולאפשר למתנחלים שם להמשיך לגרש משפחות ולהפוך את חייהם של התושבים הנותרים לגיהנום מתמשך. גם השופטת זיסקינד היא חלק מהכיבוש.

מנגנוני הכיבוש נרחבים וחזקים וחודרים אל עומקו של הממסד. הדרך היחידה שלנו להיאבק בהם, היא לעמוד מולם וליצור מעגל מתרחב של התנגדות. את ההתנגדות לכיבוש התחילו עשרות, המשכנו למאות ולאלפים ונגיע לעוד אלפים רבים. בשביל לנצח את הכיבוש, אנחנו צריכים להתחיל מלמטה, להתייצב בכל מקום שבו הגזענות, הלאומנות, והשנאה מרימים את ראשם, בכל מקום שבו יש דיכוי, השתקה, הפחדה ורדיפה פוליטית.

הפגנות במוזיאון תל אביב הן חשובות. הן הדרך שלנו להראות לאחרים ולעצמנו שאנחנו לא לבד במאבק, אבל כולנו כאן יודעים שהפגנות כאלה לבדן לא יסיימו את הכיבוש. הכיבוש יסתיים כשהאלפים הרבים שהגיעו לכאן הערב יתייצבו מולו ומול כל סוגי הגילויים שלו – בדרום הר חברון, בגינת לוינסקי, בבאר שבע, בסכנין, בבילעין, בשייח ג'ראח ובכפר שלם, בכל ישוב וצומת שבו נמצא דיכוי, ניצול וקיפוח.

מול הלאומנות המשתוללת והדרישה לאחדות מוחלטת נציב אנחנו את הערך היחיד שיכול לחתור תחת הכוחנות וההשחתה: סולידריות. סולידריות היא עמידה משותפת של כל מי שמחויב בארץ הזאת לשלום ולצדק חברתי, ערבים ויהודים, נשים וגברים, מזרחים, דתיים, חילונים, אזרחים וחסרי מעמד, ישראלים וזרים, צעירים ומבוגרים. עמידה משותפת של כולנו ויציאה למאבק בכל מקום בו הפאשיזם מרים את ראשו. העמידה המשותפת הזאת מתרחשת גם כאן היום בתל אביב, והיא צריכה להמשיך, להתרחב ולצמוח בכל רחבי הארץ, בכל מקום בו הימין מדכא, מפריד, מחליש ופוגע. הימין מנסה להפריד ולבודד אותנו. אנחנו ממשיכים להתעקש לעמוד ביחד!

מרגש ומשמח לראות את הקהל הגדול כאן הערב. הביטו סביבכם וראו שאנחנו מחנה אמיתי. אנחנו לא מעטים ולא חלשים. התקופה קשה ובקבינטים יושבים כאלה הרוצים לדחוק אותנו לשולי החברה הישראלית. אך דווקא משום כך צריך לומר להם שאנחנו כאן ולא ניעלם. אנחנו כאן הערב בת"א ואנחנו נמשיך להתייצב בימי שישי הקרובים בשייח ג'ראח וביתר המקומות בהם פורח ומשגשג הכיבוש. ביחד, נוכל להשיב על החלטתה האומללה של השופטת זיסקינד תשובה ניצחת. על כל 12 פעילים שיורחקו יופיעו מאה ועשרים, ועל כל מאה ועשרים יופיעו אלף מאתיים. ביחד, מלמטה, בסולידריות, עד שהגזענות והכוחנות לא יוכלו לנו.