מאת רות לוין
הכרתי את אלכסנדר פן בראשית שנות ה-50. לייתר דיוק, ראיתי אותו אז.
זה היה באולם "מוגרבי", ואולי באולם "בית העם", שהיה מלא וגדוש במשתתפי אסיפה שארגנה המפלגה הקומוניסטית. רוב המשתתפים היו צעירים, שזה עתה הגיעו מאירופה, במחשבה שבאו לבנות כאן מדינה יהודית סוציאליסטית. הרי זו הייתה האווירה באותן שנים: בעקבות הניצחון על היטלר, הרוחות נשבו לעבר הסוציאליזם. אני משוכנעת, שרוב משתתפי אותה אסיפה יתקשו לזכור, על מה דיברו הנואמים. אך איש מהם לא שכח את הגבר הגבוה ויפה התואר, רגליו במגפיים (תמיד, בכל העונות), שקרא בקול רועם את הפואמה: "הוא היה אדם פשוט / רבבות ישנם כמוהו…", ואת רעם מחיאות הכפיים. בהמשך קרא מתוך שירו "רפסודיה הונגרית מס' 2": "רפסודיה שנייה של המאסטרו ליסט". ייתכן שהיו שתהו: "מה פתאום ליסט?". אבל מאוחר יותר למדו לדעת, שאלכסנדר פן רואה באחדות אחת את המהפכה, את מעמד הפועלים, את המאבקים ללחם ולשלום, ואת היופי, את האמנות, שהמוסיקה היא לה הביטוי העז ביותר. באותן שנים היה מובן מאליו, שבכל אסיפה פומבית של מק"י עולה פן על הכמה וקורא משיריו המהפכניים והאנטי-מלחמתיים. כך התוודעתי לפן.
מאוחר יותר הבאתי אליו מפירותיה הראשונים של כתיבתי. אני זוכרת שנדהמתי, כאשר מחק מסיפור שכתבתי דימוי ארוטי – האדמה לאה ומהורהרת, כמו אישה לאחר התעלסות. חלף זמן, וגיליתי את השורה "יש במילים צניעות נרתעת", בפואמה שלו "הצל הגבוה" (1941). כמו רבים באותה עת, גם אני תרתי אחר שיריו של פן. הייתה זו שירה ייחודית, שנבדלה מהשירה העברית של אז. שירת פן הייתה מרובת רבדים. מעטים משיריו ראו אור בכמה חוברות, ואילו רובם הודפסו ב"קול העם", שהחל להופיע כיומון ב-1947. רק ב-1956, במלאות לו חמישים, הופיע לראשונה קובץ מכובד של שיריו – "לאורך הדרך". בקובץ מצאתי יצירות רבות משירתו רבת הפנים שכלל לא הכרתי: על המאבק לשלום, על השואה, על היותו "קומוניסט יהודי". אולי העיקר – בשירים ובפואמות שלו למדתי, מה זו מוסיקה מטורפת של צלילים בעברית. כך כתב בפואמה "שיחה עם אליהו הנביא" (1950):
הָעִיר מִתַּחְתֵּנוּ יָפָה וִיחֵפָה,
כְּאִילּוּ, רָקוֹד, מְרַחֶפֶת.
אֲנַחְנוּ – בִּזְכוּת הַמִּלְּרַע! – בְּחֵיפָה,
וּבְחַסְדֵי הַמִּלְּעֵיל – בְּחֵיְפָה.
וב"אהבה חשמלית" (1930):
עָסוּק. עָשׁוּק. בְּחִישּׁוּקֵי הַקֶּצֶב
טֹרְפוּ יָמָיו. הוּא רָץ. הוּא רָץ.
פִּתּוֹ בַּיָּד – הַזְּמַן הוּא כֶּסֶף.
הוּא רָץ, אַךְ גוֹרָלוֹ נֶחְרַץ.
וב"ספרד על המוקד" (1937):
וְהוּא יוֹקֵד
וְהוּא לוֹהֵט
וְהוּא עוֹלֶה עַל הַמּוֹקֵד
לִשְֹרֹף מִזְבֵּל-עַבְדוּת צוֹרֵב,
שֶׁנֶּעֱרַם בַּלֵּב
מִיּוֹם לְיוֹם,
מִדּוֹר לְדוֹר,
וַחֲלוֹמוֹ – חֲלוֹם
הַלֶּחֶם וְהַדְּרוֹר.
והייתה בשיריו גם מעין נבואה, כמו בשורות המפוכחות המופיעות באותה פואמה משנת 1937:
הַיּוֹם
שֶׁל מִלְחֶמֶת-עוֹלָם שְׁנִיָּה
נוֹרְתָה
יְרִיַּת-נִיסָּיוֹן
מְגַשֶּׁשֶׁת!
וב-1955, במבט מסכם על אימת המלחמה שהייתה, כתב ב"שיר השירים אשר לשפרה בת אמה":
אֲנִי שִׁפְרָה בַּת-אִמִּי,
אֲשֶׁר נִשְׂרְפָה מֵעִמִּי
ואי-אפשר לסיים התייחסות זו למוסיקה בשירי פן, ללא השורות מתוך הבלדה "הגר" (1947):
חֲמַת הַחַמָּה חָגַר
וְחֶרֶב-קָדִים נוֹקֶמֶת.
וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר-שֶׁבַע הָגָר
וְהַמַיִם כָּלוּ מִן הַחֵמֶת.
את הבלדה סיים פן בחלום-משאלה בדבר הפיוס בין יצחק לישמעאל – פוליטיקה אקטואלית שלא נס ליחה.
פן הגיע לארץ בגיל 27, בלא שידע עברית, ולמד את השפה על בוריה במהירות מופלאה. ח"נ ביאליק קירב אליו את המשורר הצעיר והמחונן' ושקד להקנות לו את רזי העברית באמצעות קריאה בתנ"ך. ואכן, פן ניהל ביצירתו דו-שיח עם התנ"ך ואישיו. למזלו של פן היה לו זיכרון חזותי מופלא: ראה אדם פעם אחת – זכרו; ראה מילה – זכרה. והתוצאה – פן נע בעושרה של העברית כאילו הייתה שפת אמו. אך הוא לא שכח ולא הפנה עורף לשפת אמו האמיתית, הרוסית.
ב-1956 הזמין אותי פן להיות מעין עוזרת-מזכירה בהכנת קובץ מן השירה העברית, שנועד להיות מתורגם לרוסית ולצאת לאור במוסקבה. עבודה משותפת זו הייתה עבורי הזדמנות להיות עדה לעלייה לרגל אל פן של משוררים צעירים, יהודים וערבים, שהגיעו ללא קביעה מוקדמת של פגישה בטלפון. פן התייחס לבואם הלא-צפוי בטבעיות גמורה.
חייו של פן לא היו קלים. מחלת הסוכרת פקדה אותו לאחר שנעצר בידי הבריטים. במעצר הוחזק תחת שמש קופחת במשך שעות ארוכות, וההלם שחווה עקב כך גרם למחלתו. סדר יומו החל לפנות בוקר, אז כתב שירים. בשעות לפני הצהריים קיבל את פני אורחיו, ואילו בערבים נעל את מגפיו ויצא "לשתות כוסית" עם ידידים בודדים. ב-1965 התרחש הפילוג במק"י, וב-1967 – המלחמה שהפכה, כידוע, בכייה לדורות. ערב מלחמת יוני 1967 כתב פן שיר נגד מלחמה באופן כללי, והעבירו לפרסום ב"קול העם". אבל משה סנה, שהיה אז עורך "קול העם", החליט לא לפרסמו, ודאג שממש יפזרו את שורות הסדר שלו. זאת כדי שבבוקר, דבר לא יפריע לשותפו, שמואל מיקוניס, להצביע בכנסת בעד המלחמה.
בעקבות המלחמה, פרשנו יחד, קבוצה של ידידים קומוניסטים, ממפלגתו של סנה. גם פן וגם אני נמנינו עם שורות הפורשים. זכורות לי הפגישות בחדרו, שם דנו בשאלה: "מה עושים הלאה?". באותה עת החל השלב האפל בחייו של המשורר המיוחד הזה. בגלל סיבוכי מחלתו, כרתו את רגלו, והוא כמו נותק מהעולם. אחר-כך כרתו גם את רגלו השנייה, ו"מאסר הבית" שלו הושלם: הוא התגורר בקומה ג' בבניין ללא מעלית. בשל נכותו, נקלע לתלות מלאה במטפליו. אנו, ידידיו, הורחקנו ממנו, והקשר היחיד בינינו היה רק בטלפון. חלפה תקופה ארוכה. בפעם האחרונה ראיתי אותו עטוף בתכריכים. שם לא יכלו להרחיק אותנו ממנו. אלכסנדר פן היה אדם יפה, ידיד מסור ומורה מעולה בשדה הספרות. פן, האדם ושירתו, היו ונותרו מופת לאומץ לב אזרחי, לרומנטיקה מהפכנית ולפלא בשירה העברית.
(המאמר פורסם בגיליון השבוע של "זו הדרך")