הפגנת הענק בתל-אביב, בה השתתפו 300 אלף מפגינים, וההפגנות הנוספות שהתקיימו ברחבי הארץ (וביניהן הפגנת 30 אלף בירושלים, 5,000 במודיעין, 3,000 בקריית שמונה, ועוד רבות אחרות) השמיעו מסר חד וברור: הציבור הישראלי מאס באורח החיים שהממשלה הועידה לו, מאס בעליית מחירי מוצרי המזון והדיור, ומאס לחיות בתחושה שממשלתו לא עובדת לטובתו, אלא לטובת אחרים.

תחושת כעס כלפי מדיניותה החברתית-כלכלית של הממשלה אינה תופעה נדירה בישראל, אך המיוחד במחאה הזו – הנכונות של אלפים, ועשרות אלפים, ומאות אלפים לצאת לרחובות, באורח פעיל, ולדרוש מהממשלה צעדים ממשיים בכיוון הפוך מהכיוון בו הלכה עד כה.

כפי שאמר רגב קונטס, ממובילי המאבק: "נפל דבר בישראל. העם החליט שהוא לוקח אחריות על גורלו ועתידו. העם רוצה מדיניות ממשלתית שדואגת לאזרחיה באשר הם".

לצידו בעצרת המרכזית בת"א נאם, בין היתר, הסופר עודה בשאראת, לשעבר מזכיר חד"ש, שאמר כי "כך קורות מהפכות, הן מתגנבות בסתר ומתפשטות כמבול. הגיע הזמן שהמאבק הזה יהיה של כל העשוקים, יהודים וערבים".

ואכן, עם היכנס המחאה לשבוע הרביעי, ועם הופעתם של מאהלי דיור בערים ערביות ובערים משותפות (יפו, עכו, חיפה, טמרה, ירכא, באקה אל-גרבייה, ועוד), התפתחות נדרשת של תנועת המחאה היא בכיוון של גיבוש אופי יהודי-ערבי משמעותי. מדובר הן באמירה ערכית, על כך שהמדינה צריכה לקחת אחריות על כל אזרחיה, ללא הבדל לאום, והן באמירה חברתית, שכן האוכלוסייה הערבית סובלת ממצוקת דיור וממציאות של עוני שהיא כפולה ומכופלת, כתוצאה ממדיניות האפליה הלאומית של כל ממשלות ישראל.

תכונה נוספת שתנועת המחאה החברתית חייבת לאמץ לעצמה, היא היכולת לעמוד איתן מול דמגוגיה של הפחדה לאומנית, ומול שיח ביטחוניסטי. ירי טילי גראד מרצועת עזה לכיוון קריית גת, וניסיון החיסול בביירות של בנו של בכיר חיזבאללה עימאד מורנייה, עלולים היו להסיט את הדיון לזירות הנוחות יותר לנתניהו.

הממשלה הניאו-ליברלית הקיצונית הזו אינה יכולה ואינה מוכנה להפוך את דרכה, והיא נעדרת יכולת אמיתית לספק את דרישותיהם של המפגינים. ברור לכל כי הממשלה התנתקה מהעם, וכעת, חלקים הולכים וגוברים מהעם מתנתקים מהאשליות לגביה, ומעמידים את הדרישה: לפטר את ראש הממשלה ושריו.