מאת עודה בשאראת, לשעבר מזכיר חד"ש ובעל טור ב"אל אתיחאד".

ב-30 במארס 1984 לבש חאפז אל-אסד את מדיו הצבאיים. רק בנו באסל, שנהרג כעבור כמה שנים בתאונת דרכים מסתורית, התלווה אליו. שניהם נסעו ברחובות דמשק השוממים לבית אחיו של אסד, רפעת. המתח בין שני האחים הגיע אז לשיא. כוחותיו של רפעת, עם טנקים וארטילריה כבדה, התמקמו ברחובות דמשק, ומולם התייצבו נאמניו של אסד, מצוידים לא פחות.

בנוכחות האם, נאעיסה, שדאג להביאה במטוס מיוחד מקרדאחה, פנה אסד לרפעת: "אתה רוצה להפיל את המשטר, הנה אני-המשטר לפניך". לפי פטריק סיל, הביוגרף של אסד, אחרי שעה, ובהשפעת האם שבנה הצעיר רחש לה אהבה גדולה, הוכרעה המערכה. לרפעת, איש הדמים, הובטחו הטבות מפליגות בתמורה לוויתור על סמכויותיו. לימים יודה רפעת שהיתה זו טעות חייו.

אפשר לנחש שהמסורת המשפחתית בסוריה נמשכת. במקום חאפז אל-אסד האב, יושב בשאר הבן. במקום הדוד רפעת, הדוד יושב מאהר האח. במקום נאעיסה הסבתא, יושבת אניסה האם. ובמטבחון האינטימי מתנהלת מדינה שלמה. גם הפקודות המזוויעות נגד המפגינים יוצאות משם.

אכן, בהגדרתה – הרפובליקה הסורית – אינה נופלת ממיטב הדמוקרטיות בעולם. אבל השלטון בה עובר בירושה כמו באחרונת המונרכיות, והוא מתנהל כמו במשפחת מאפיה טיפוסית – משפחת קורליאונה יכולה רק לקנא.

חאפז אל אסאד ובנו בשאר (כרזת תעמולה סורית)

אבל לא רק בסוריה. מטבחון כזה נמצא, או היה, אצל מועמר קדאפי ובניו בלוב, אצל זין אל-עאבדין בן עלי ואשתו בתוניסיה, אצל חוסני מובארק ובניו במצרים ולפני כן, אצל סדאם חוסיין ובניו בעיראק. שם הכל מנוהל לפי מיטב מסורת משפחות המאפיה, מחלוקת אוצרות המדינה עד המינויים הבכירים, ובעת מצוקה הם לא חסים על בני עמם.

ברפובליקה מונרכית זו, נוצרה לאומיות מיוחדת במינה המזוהה עם מפלגת הבעת, שתקרת הכניסה אליה כל כך נמוכה, שרק בזחילה אפשר להיכנס. או שאתה מתיישר עם הקו, או שאתה בצד האימפריאליסטי. וכמו שהתרה המשורר ניזאר קבאני באשה שאהב: "תבחרי באהבה או באל-אהבה. אין שטח ביניים בין גיהנום לגן עדן", כך גם אצל אסד – או לימינו או בגיהנום.

כשיאסר ערפאת המרה את פיו בלבנון ב-76', חאפז אל-אסד הפציץ את מחנה "תל אל-זעתר". וב-83' הוא השלים את מלאכתו של אריאל שרון במלחמת לבנון, כשהפציץ את מעוזו האחרון של ערפאת בלבנון, בנהר אל-בארד. מאוחר יותר הוקצו לערפאת שמונה שעות כדי לעזוב את דמשק.

בהקשר הזה, היה זה דני איילון ולא אחר, שביכה את מר גורלם של הפלסטינים שמשתמשים בהם כבשר תותחים. איילון זיהה את הבשר בביטוי הזה כפלסטיני ומשום מה לא זיהה את התותחים כישראליים. אבל השאלה המרכזית היא מי הביא אנשים אלה לשמש בשר תותחים לקורליאונים למיניהם.

כזה הוא מצבן של 22 המדינות, שלפי הדמגוגיה הימנית עומדות לרשות הפלסטינים. המשורר אל-נוואב אמר עליהן שהן מעין "שרשרת של בתי סוהר, כשסוהר אחד אוחז בידו של סוהר שני". אז לאלה שממשיכים לקנא בפלסטינים על המדינות הרבות העומדות לרשותם, אומר: קחו לכם את כל המדינות הללו, שיהיה לכם לבריאות ולעונג, ותשאירו לפלסטינים רק את השטח הקטנטן הזה. אם זה לא מקובל, אז תפסיקו להציע לאחרים את מה שאתם דוחים.